ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אביגיל עוזי
    24 שעות • 26.01.2019
    "בזכותנו אנשים בארץ יודעים מה זה קייל"
    מהרגע הראשון שמיכל אנסקי ושיר הלפרן הקימו את שוק האיכרים בנמל תל־אביב, הוא הפך להצלחה. בזמן שאנסקי הפכה לסלבריטאית, הלפרן נשארה מאחורי ארגזי הירקות. עכשיו, לרגל חגיגות העשור, היא מדברת על המתחרים שכשלו לאורך השנים ("שוק זה לא תפאורה, לא מספיק להדביק פוסטרים"), דוחה את הטענה שהמחירים בשוק שלה יקרים מדי ("הפירות והירקות במחירים הוגנים. העוף והבשר יקרים? אז שאנשים יחשבו פעמיים ויקנו פחות"), ומספרת על היחסים עם השותפה שלה לדרך ("מיכל היא בליינית ואני חננה. לקרוע את העיר זו לא התשוקה שלי")
    אמיר קמינר

    לפני קצת יותר מעשור, עמדה שפית צעירה בשם שיר הלפרן, בוגרת הקורדון בלו בפריז, במטבח של "אורקה", מסעדה תל־אביבית, התקינה את מנת הדגל המיתולוגית של המקום — רביולי חלמון ובשר סרטנים טרי, ולפתע החלה להגיר דמעות לתוך הרביולי. "לא היה לי ספק שאני אוהבת את עולם האוכל, אבל הפורמט של להיות שפית פשוט לא בשבילי. הרגשתי שזה לא אני", פוצחת הלפרן בווידוי. "הבנתי שהעבודה במטבח לא ממלאת אותי בשמחה, ביצירתיות ובחדווה. משהו שם לא עבד — לא עניין אותי לעשות שוב ושוב את אותה מנה".

     

    וכך אחרי שלושה חודשים בלבד, הלפרן בחרה להיפרד בידידות מערן שטרוימן, השף של המסעדה (שמאז כבר נסגרה), וללכת הלאה. "הבנתי שמה שמעניין אותי זה יזמות. כשלמדתי בפריז וכשעבדתי במסעדה עם כוכב מישלן בוושינגטון מאוד אהבתי להסתובב בשווקי איכרים וכשחזרתי לארץ לא הבנתי איך בישראל אין משהו כזה".

     

    וכך, הלפרן נקטה צעד חלוצי — היא חברה למיכל אנסקי ("הכרנו בלימודי היסטוריה באוניברסיטת תל־אביב") ולרועי חמד, מי שהיה אז בן זוגה של אנסקי, וביחד הם הקימו את שוק האיכרים בנמל תל־אביב.

     

    ההתחלה הייתה צנועה עם שמונה דוכנים בסך הכל. גם ההשקעה הכספית הראשונית הייתה זעומה. "30,000 שקל. כל אחד מאיתנו לקח הלוואה מהבית". עכשיו השלושה חוגגים עשור לשוק ("זה הבייבי המשותף שלנו"), ומפעילים אותו תוך שהם מסתייעים בצוות ניהולי קבוע ומסור, אותו מנהיג יובל כוכבי.

     

    "אצלנו אין עוף בשקל"

     

    "חגיגות העשור מלוות בתחושת סיפוק ושמחה גדולה", אומרת הלפרן. "מבחינתי, השוק הגיע למקום אליו קיוויתי שיגיע והפך למוסד. הצלחנו גם לחולל שינויים אחדים בעולם האוכל הישראלי".

     

    למשל?

     

    "חוללנו שינוי ממשי בחיים של חקלאים קטנים ובינוניים, קראו להם אז חקלאי נישה, שגידלו זנים מיוחדים של ירקות ופירות ולא נכנסו לרשתות הגדולות, או חבר'ה שמתמחים בזנים שנקראים 'ירקות מכוערים' — תפוחי אדמה עקומים מלאים באדמה או חצילים לבנים, שהקהל הרחב לא מבין מה זה. אצלנו הם מצאו פלטפורמה וקהל נאמן. בימי שישי יש פה 60 דוכנים של חקלאים ויצרנים קטנים. זאת חגיגה אמיתית".

     

    הלפרן גאה בירקות שהיא וחבריה למיזם הצליחו להחדיר לתפריט הישראלי. "לפני חמש שנים מי ידע מה זה קייל? עכשיו הודות לנו אתה יכול למצוא קייל בסופר, בשקיות פלסטיק של שטראוס. כל עולם החסות עבר שינוי בזכותנו. היום אני אומרת לך חסה סלנובה, ואתה כבר יודע על מה אני מדברת. אנחנו גם אחראים לשגשוג של עגבניות השרי הצבעוניות והמנומרות. אפשר אפילו למצוא אותן ב'רמי לוי'".

     

    גם למסעדות, היא אומרת, הכניסו היא וחבריה ערכים של מקומיות ועונתיות. "הבאנו שפים לעבוד עם חקלאים וחוות קטנות, שמגדלים זנים מיוחדים. חלק מהזנים כבר הפסיקו לגדל והחזרנו אותם לתחייה: תות עץ לבן, פירות יער וגזרים טריים".

     

    גזר טרי? כלומר יש גם גזר משומש?

     

    הלפרן צוחקת. "גזר טרי זה כזה שאתה קונה עם התפרחת הירוקה, שמעידה על כך שנקטף לפני יום־יומיים. גזר שנמכר בלי התפרחת, כמו זה שקונים בסופר, לרוב הגיע לצרכן לאחר קירור בן חצי שנה לפחות".

     

    מי בעצם הקהל שלכן?

     

    "פודיז שאוהבים לבשל וצריכים כל הזמן חידושים, אנשים שאכפת להם מאיפה האוכל שלהם מגיע וכמובן אנשים מתל־אביב והסביבה".

     

    וממה את מאוכזבת?

     

    "הפקקים דרכי הגישה הבעייתיות לנמל — ברור לי שזה מאוד מגביל, ויכול היה להיות לנו קהל רחב יותר. זה משהו שמאוד מתסכל".

     

    ומה עם המחירים היקרים שלכם?

     

    "זה לא נכון. אנחנו מאוד תחרותיים ושומרים על זה ביחס למקומות אחרים".

     

    ביחס למי?

     

    "לשופרסל, לשוק הכרמל, לחקלאות ישירה. אנחנו בודקים את החקלאים שלנו כל הזמן. יש אצלנו גם מוצרים זולים יותר לעומת אחרים, כי פער התיווך נחסך ואתה מקבל את זה ישירות מהחקלאי. חשוב לנו לשמור על מחירי הירקות והפירות שלא יהיו בשמיים, אבל כן, יש מקרים שבהם אנחנו יקרים יותר כמו עם הגזר, אבל זה מפני שלא מדובר באותו המוצר. זה לא אותו גזר".

     

    ומה עם בשר ודגים?

     

    "זה יקר אצלנו. זה לא עוף בשקל אצל רמי לוי. ואולי זה יגרום לאנשים להבין שצריך לקנות פחות בשר ודגים", היא אומרת.

     

    הלפרן (35) גדלה בתל־אביב. את הדעתנות והמודעות הפמיניסטית המפותחת ירשה מאמא שלה, ד"ר רוני הלפרן, מרצה נחשבת לספרות ולמגדר. "אמא לקחה אותי לכנסים ופגשתי סופרים וסופרות. אמא היא גם בשלנית מדהימה. בזכותה גדלתי על אוכל פרסי". מאביה, איש עסקים בתחום הברזל, דורון הלפרן, היא ירשה את החוש ליזמות ולעסקים. "למדתי ממנו את החשיבות של עצמאות כלכלית ולקיחת סיכונים. אבא אפילו השקיע בקולנוע ישראלי, למשל בסרט 'חולה אהבה בשיכון ג'', וכילדה ביליתי על הסט. כיום, הוא מופיע בלהקת רוק. יש לו אפילו גיטרה חתומה של ג'ימי הנדריקס. הוא היפי בנשמה ובא לגן של הבת שלי עם הגיטרה. הוא סבא מגניב. החנניות שלי היא ריאקציה להורים תל־אביבים בליינים. הברירה היחידה שהייתה לי הייתה לצאת חננה. מצד שני, להוריי היה קשה עם הבחירה שלי לעסוק באוכל ובעסקים. זה נתפס להם כמרד".

     

    הלפרן מעידה שהיזמות שלה "היא גם תוצר של החינוך הפמיניסטי שקיבלתי בבית. מצאתי את עצמי כמיעוט נשי, בלא מעט תחנות בחיי, גם במטבח, גם בקרב חקלאים, וגם בתחום העסקי. כשלמדתי תואר שני במינהל עסקים, היינו מעט נשים. המצב משתפר, אבל אנחנו עדיין מעטות. נתקלתי לפעמים בגילוי שוביניזם, דווקא בעולם העסקי. איזשהו זלזול מצד הגברים. זה אפילו לא מרגיז אותי, זה נראה לי סימנים של עולם ישן, שהולך ונעלם. לכן כשמבקשים ממני להרצות בבתי ספר על העצמה נשית, אני ממהרת להסכים בלהט. חשוב להציב את האופציה של יזמות לבנות צעירות".

     

    הלפרן חיה בזוגיות עם רועי, שעובד בתחום היזמות החברתית וסטארטאפים חברתיים. "יש לי בן זוג מקסים. הוא אכלן גרגרן. לא טרחנו למסד את הקשר ולהתחתן, בגלל שאנחנו נגד מוסד הרבנות. עשינו מסיבה במקום חתונה. לבתי בת ה־3 קוראים גורי והיא גרגרנית בטירוף ואוהבת סלמון מעושן. הבן זוג שלי בחר לה את השם. הוא פשוט התאים לה".

     

    מקנאה בשרונה מרקט

     

    בעוד הלפרן חיה חיי משפחה שלווים מחוץ לזרקורים, שותפתה אנסקי קורעת את העיר, נעה בין השקה מיוחצנת למסיבה מתוקשרת ומככבת במדורי הרכילות. "כבר שהתחלנו לעבוד יחד, לפני עשור, היה ברור שלמיכל יש תשוקה לתדמית ציבורית. זאת לא התשוקה שלי", אומרת הלפרן. "אני כאמור לא בליינית, אני חננה. כל אחת והבחירה שלה".

     

    הלפרן גם לא מיהרה להצטרף להרפתקאות אחרות של אנסקי, שהקימה עסקים נוספים, כולל מסעדה כושלת, שסיבכה אותה בהפסדים כספיים. "השותפות בשוק מספיקה לנו, והחלטנו שכל אחד ימשיך לדברים אחרים", מסבירה הלפרן. אני למשל עובדת עכשיו על מיזם חדש ומסקרן שייפתח בשנה הבאה, וייתן פלטפורמה ליצרנים קטנים בארץ — אופים, יצרני גבינות ונקניקים, שנאלצים להתמודד עם הקשיים של רגולציה. היזמות מבחינתי היא להמציא יש מאין, מהלא־קיים, וליצור איזשהו מודל שבאמת יכול לעשות שינוי אמיתי. זה אתגר יצירתי וכלכלי שמרגש בעיניי. כיף לי לקום בשביל זה בבוקר".

     

    בעקבות השוק בנמל קמו בארץ עוד שווקים, חלקם כשלו ונסגרו, למשל זה של רוטשילד־אלנבי. יש לך הסבר?

     

    "אני חושבת שהם לא הצליחו, לפחות חלקית, בגלל שהם הפכו את השוק לתפאורה. דוכן אחד לא הופך מקום לשוק. בסופו של דבר, הם היו מתחמי הסעדה שהתחפשו לשוק. הם לא נתנו ללקוחות חוויה של שוק".

     

    ומה את חושבת על שרונה מרקט?

     

    "יש שם הרבה דברים שמעוררים את קנאתי. התקציב של אירוע הפתיחה שלהם היה יותר גדול מההשקעה הראשונית שלנו בשוק. מבחינת מיתוג ועיצוב, הם עשו יופי של עבודה, אבל גם בשרונה מרקט אתה רואה יותר ויותר חנויות של חומרי גלם שנסגרות ויותר מקומות הסעדה מהירים שנפתחים. בלי הרגלי קנייה לשוק אין זכות קיום. שוק לא יכול להיות במירכאות או כתפאורה".