שבילי קיבוץ הזורע שבעמק יזרעאל התמלאו ביום שישי במאות אנשים. בשעות אחר הצהריים החלו כולם לטפס בשביל הדק המוביל אל בית העלמין הקטן שמעל הקיבוץ, כשהם יוצרים שיירה ארוכה. כך נראתה דרכו האחרונה של טייס הקרב אל"מ במיל' רמי הרפז, איש הקיבוץ ומי שפיקד בסוף שנות השבעים על בסיס חיל האוויר הסמוך ברמת דוד, שהלך לעולמו השבוע בגיל 80. היו שם חברים ובני משפחה, אנשי הקיבוץ והתנועה הקיבוצית, טייסים ותיקים בחיל האוויר ואנשי החיל בהווה, שהרפז שירת בו במילואים עד לשנים האחרונות. אך מכל באי הלוויה התבלטה חבורה צנועה של גברים מבוגרים, שהקשר העמוק בינם לבין הרפז היה צבוע בצבעים עזים של ייאוש ותקווה: חבריו לשבי המצרי, אלו שחיו איתו במשך שלוש שנים וחצי בכלא עבאסייה, בתוך תא אחד זעיר.

אחרי שמטוסו הופל מעל מצרים במלחמת ההתשה, הוחזק הרפז בבית הסוהר לצד שבויים ישראלים נוספים. במהלך ארבעים החודשים הבאים, שאותם בילו בתנאים בלתי אנושיים ובלי שידעו מה יעלה בגורלם, הפך הרפז למנהיג החבורה שמנתה עשרה אנשים, בהם טייסים, אנשי חי"ר ואפילו שני שק"מיסטים. בחושיו הבריאים הבין הטייס המוערך, למוד הקרבות ממלחמת ששת הימים, שמצפה להם תקופה ארוכה בשבי. "היה ברור לנו שרק מלחמה תחזיר אותנו הביתה ולא היה לנו מושג מתי זה יקרה", סיפר. "כשמישהו שאל מתי לעזאזל חוזרים, היו עונים לו 'חודשיים'. חודשיים זה פרק זמן יוצא מן הכלל: לא קצר מספיק בשביל לשבת על המזוודות ולא ארוך מספיק בשביל להתייאש".

בקור רוח, הכין הרפז את חבריו לתא לשהות ממושכת בשבי. בעוד שבביתו נולדו לו זוג תאומות, שלא יזכו להכיר את אביהן עד שיחגגו יום הולדת שלוש, מיסד הרפז את שגרת חייהם של השבויים בקהיר ואף יצק לתוכם תוכן. באחד משיאי התקופה האיומה הזו יזם את תרגום הספר "ההוביט" — יצירת המופת של ג'.ר.ר טולקין. הגרסה העברית שיצרו הרפז וחבריו בתנאים הבלתי נסבלים של השבי, ואשר נכתבה על גבי שמונה מחברות בכתב יד צפוף אותן השיבו עימם בסופו של דבר לארץ, זכתה לשם "תרגום הטייסים" ונחלה הצלחה גדולה בחנויות הספרים.

"מנהיג שמוביל בתבונה"

45 שנה חלפו מאז שחרורם מהשבי המצרי, אך הם לא באמת נפרדו. במשך השנים שמרו שבויי כלא עבאסייה על קשר, נפגשים להתעדכן במה שעבר, נפרדים בהלוויות של כאלה שכבר הלכו לעולמם. עכשיו, לאחר מותו של הרפז, הם חוזרים אל התא הזעיר שבו העבירו את השנים ביחד, נזכרים בעצב.

"היינו בחדר אחד קטן, ביחד, 60 שניות בדקה, 24 שעות ביממה", מספר עמוס לויטוב, חברו של הרפז לטייסת ומי שישב עימו בשבי כתף אל כתף, במלוא מובן הביטוי. "המזל שלנו, המזל הגדול, הוא שהיה לנו את רמי איתנו שם. רמי היה מקור של כוח, של דוגמה אישית, הוא היה המנהיג שלנו". לויטוב מספר שבמשך התקופה הארוכה והצפופה הזו, למד להכיר את הרפז מקרוב. אבל כשהוא נדרש לתאר אותו במילה אחת, הוא אומר: "בשבילנו, רמי היה זרקור".

רמי הרפז, יליד 1939, נולד בהרצליה וגדל בקיבוץ משמר העמק ובקיבוץ הזורע. ב־1956 התגייס לחיל האוויר וכעבור שנתיים סיים את קורס הטיס והפך לטייס קרב. כבר מתחילת דרכו התבלט הרפז בין חבריו ואף זכה לכינוי "רמי החכם". במלחמת ששת הימים שירת כסגן מפקד טייסת הקרב "אבירי הזנב הכתום" והשתתף בעשרות גיחות בעורף האויב. בסוף שנות השישים היה חלק מהצוות שקלט בחיל האוויר את מטוסי הפנטום האמריקאיים, ובמלחמת ההתשה הטיס את המטוסים החדישים הללו במסגרת כמה מבצעים בחזית המצרית, בהם הפשיטה המפורסמת על האי גרין.

ב־30 ביוני 1970, שלהי מלחמת ההתשה, יצא הרפז יחד עם הנווט אייל אחיקר לתקיפת סוללות נ"מ באזור קהיר, ובדרכם חזרה הם נתקלו באש מהקרקע. "מהטיל הראשון הצלחנו להתחמק, אבל הטיל השני פגע בנו בזנב של המטוס והוא נדלק", סיפר לימים אחיקר. הייתה זו הפעם הראשונה שמטוס פנטום ישראלי מופל בגיחה מבצעית.

ארכיון בטאון חיל- האוויר

השניים נטשו את המטוס וצנחו אל הקרקע המדברית. לרוע מזלם, הם נחתו בסמוך לבסיס מצרי. "כשהתקרבנו לקרקע, פתאום ראינו שכל המדבר רץ לעברנו", סיפר הרפז. "זה היה מחנה צבאי, וחיילים מצרים רצו אלינו מכל הכיוונים. לא היה לאן לברוח". שניהם נלקחו לחקירות. אחיקר, שנפצע קשה במהלך הנטישה, הועבר לבסוף לבית חולים מצרי וכעבור שנה וחצי הוחזר ארצה. אחרי תקופה של כחצי שנה בבידוד, מצא עצמו הרפז בכלא עבאסייה. הוא הוכנס לאחד התאים, ושם שמע לפתע מילה בעברית: "שלום".

אל התא בעבאסייה, שישה על שישה מטרים גודלו בסך הכל, התקבצו באותה תקופה עשרה ישראלים שנפלו בשבי במהלך מלחמת ההתשה. חלקם היו לוחמי חי"ר בסדיר ובמילואים ששירתו במעוזים הקדמיים בסיני, אחרים טייסים שהופלו במהלך תקיפות בעומק מצרים. ביניהם היו גם שניים, מוטי ומוטי, מרדכי בבלר ומרדכי כהן, זוג שק"מיסטים שאיתרע מזלם והם מצאו עצמם לפתע בשבי המצרי.

"כשהצטרפנו לתא החיים בתוכו התנהלו ללא סדר, ללא נהלים", מספר לויטוב, שהופל גם הוא בשמי מצרים והגיע לעבאסייה חמישה ימים אחרי הרפז. "השבויים התנהלו מעכשיו לעכשיו, מהיד אל הפה, לא בגלל שלא היו אנשים טובים, אלא בגלל שהאמינו שישתחררו בקרוב".

בתוך כמה שבועות הבין הרפז, שהיה המבוגר ובעל הדרגה הגבוהה ביותר בחבורה, שהמצב הזה לא יכול להימשך. "הוא העלה רעיון שבכל יום שישי, אחרי כיבוי אורות, נקיים ישיבות", מספר לויטוב. "בישיבות האלה קבענו נהלים מסודרים, ערכים, סדרי חיים". הישיבות היו גם מקור לשחרור לחצים, שנבעו מהתנאים הקשים שבהם שהו השבויים, זה לצד זה בחדר קטן, יומם וליל, במשך חודשים ארוכים ומורטי עצבים. "תנסה לדמיין עשרה גברים שמגיעים מרקע שונה, מסביבה שונה, ונמצאים בחדר קטן לאורך שנים, בצפיפות בלתי תתואר שמזמינה חיכוכים, ניצוצות וכעסים", מספר לויטוב. "הצלחנו ליצור שם חיים הרמוניים, הרבה בזכות הנהגתו של רמי".

איך רמי היה בתור מנהיג?

"יש כל מיני סגנונות מנהיגות. רמי הוא לא המנהיג הכריזמטי, אלא מנהיג שמוביל עם השקט שלו, האישיות החזקה שלו והתבונה שלו. בכל פעם שהתעורר ויכוח או שהייתה חוסר הסכמה, רמי תמיד הסתכל לאנשים בגובה העיניים והתייחס לבעיה לגופו של עניין, לא לגופו של אדם. זה לא היה פשוט, כי בתא ישבו קצינים בדרגות שונות, אנשים בגילאים שונים, אבל רמי התייחס לכולם באותה הצורה. הוא גם הבין שכשאנחנו מסתכלים לאחור, אנחנו רוצים לראות את עקבות הנעליים שלנו בחול, ולא סימני גרירה. לכן במקום לגרור את הקבוצה על גבו הוא פשוט נתן לנו, בשקט, דוגמה אישית — במהלך הימים הארוכים בשבי הוא קרא הרבה, למד ואפילו לימד. אני למשל, יודע טריגונומטריה מהכלא, כי רמי לימד אותי. הוא היה בשבילנו מצפן".

ככל שנקפו הימים, השבועות והחודשים, ובהשראתו של הרפז, החלו השבויים הישראלים לקיים בכלא חיי שגרה. בבוקר הם היו מבצעים תרגילי התעמלות ואחריהם השקיעו את הזמן בלימודים: יצחק פיר, טייס יליד ארה"ב, היה מלמד אנגלית; הטייס עמוס זמיר לימד שרטוט; ומנחם עיני, טייס שהיה בוגר הטכניון, לימד מתמטיקה. בלילה, אגב, התמלא החדר הצפוף בנחירותיו של הרפז.

בעזרת הצלב האדום הצליחו השבויים להשיג לחדרם שולחן, עליו למדו ואכלו, ואפילו כוננית שהתמלאה בספרים שנשלחו אליהם מהמשפחות בישראל. בשלב מסוים מוטי בבלר אפילו קיבל לידיו תקליט של הביטלס. באחד הימים, נחת בתא הצפוף בפאתי קהיר ספר שהגיע ממחוזות אחרים: אחיו של איציק פיר, שהתגורר בארה"ב, שלח למצרים את ספר הפנטזיה "ההוביט" של טולקין. הספר, כמובן, היה באנגלית.

"איציק קרא את הספר, התלהב והעביר לרמי", משחזר לויטוב. "רמי התלהב והעביר אותו למנחם. ככה 'ההוביט' עבר מיד ליד. אבל דוד לוי, הצנחן, לא ידע אנגלית. ואז רמי העלה רעיון, הוא אמר, 'חבר'ה, בואו נתרגם את הספר כדי שגם דוד יוכל לקרוא".

הרעיון של הרפז, לתרגם לעברית את 400 העמודים העמוסים של הספר המיתולוגי — שיצא לאור בשנות השלושים בבריטניה והיה עמוס פיתולים פילוסופיים — וזאת בידי אנשים שאינם מתרגמים מקצועיים וחיים בתנאים קשים של חוסר וודאות, דווקא נשמע הגיוני בתוך התא הקטן בעבאסייה. שכן פרט לזמן הפנוי הרב שהיה לשבויים, הצלילה אל מחוזות הפנטזיה איפשרה להם להפליג, ולו לרגע אחד, אל יקום מקביל שבו הכל אפשרי. "והיה עוד משהו", מוסיף לויטוב. "הרוח של ההוביטים, שנלחמו ברוע וניצחו".

על מלאכת התרגום עמלו ארבעה טייסים: הרפז, פיר האמריקאי, אבינועם קלדס ומנחם עיני. "אחרי שהופלתי, הייתי במשך שנה בבית חולים", מספר עיני. "הצטרפתי לתא באיחור יחסית, ומצאתי חבורה של תשעה אנשים שחיים בחדר אחד, ומנהלים מידה מסוימת של שגרה, שהלכה והשתפרה עם הזמן".

בין יושבי החדר מצא עיני את הרפז, שניהם בני אותו גיל שהכירו כבר בימיהם הראשונים בחיל האוויר, ובהמשך היו יחד בצוות שהביא את הפנטומים לישראל. "באופן פורמלי רמי היה הוותיק והבכיר מכולם", מספר עיני. "אבל זה לא היה חשוב. מה שחשוב הייתה האישיות שלו — הוא היה איש חכם, בוגר, עם יכולת לפשר וליצור אורחות חיים שניתן לסבול אותם. היה בו כושר בלתי רגיל להנהיג את החבורה הזאת, אבל הוא היה מנהיג שקט. אחד שלא אומר מה לעשות, אלא עושה — וכולם עושים כמוהו".

עיני זוכר היטב כיצד ישבו ארבעת הטייסים בתאם הקטן ועמלו במשך שעות על התרגום. הם התחלקו לזוגות, כאשר אחד מקריא את הספר באנגלית ומבצע לו תרגום סימולטני, והשני רושם במחברת. לאחר מכן עבר הרפז על מה שנכתב וביצע עריכה לשונית, כדי להכניס סדר בתרגום המבולגן. העבודה אמנם הציתה לעיתים ויכוחים באשר לנוסח כזה או אחר, ודיונים סביב "כוונת המשורר", אבל היא הייתה כל כך מהנה שארבעת הטייסים החליטו שגם אם ישתחררו מהשבי לפני שיספיקו להשלים את המלאכה, הם ימשיכו להיפגש כדי לעבוד על התרגום. לבסוף, השתחררו שנה אחרי שהתרגום הושלם בין כותלי הכלא. "עשינו את התרגום להנאתנו הבלעדית", סיפר לימים הרפז. "דווקא מפני שאנחנו לא מתרגמים במקצוענו, לתרגום הזה יש קסם משלו. הוא מרשה לעצמו להתפרע".

התרגום שיחרר מן השבי

במידה רבה, הייתה מלחמת יום הכיפורים המתנה הגדולה שקיבלו השבויים בעבאסייה. כפי שצפה הרפז, רק המלחמה הצליחה להחזיר אותם הביתה, ובסוף 1973 הם שבו ארצה במסגרת עסקה לחילופי שבויים. בתבונתו השכיל גם "רמי החכם" לקחת עימו לישראל את המחברות עם תרגום "ההוביט", והעביר אותן לאנשי חיל האוויר.

שלוש שנים לאחר שובם מהשבי יצא לאור בישראל התרגום הראשון המלא של 'ההוביט' לעברית, בידי משה הנעמי. חבורת המתרגמים מהשבי קראה את הספר, וחשבה שהגרסה שלהם דווקא טובה יותר. בעזרת גורמים בחיל האוויר הגיע התרגום שלהם להוצאת ספרים שפירסמה אותו. שתי הגרסאות בעברית מקובלות כיום על מועדון מעריצי טולקין, אבל סיפור הרקע מאחורי תרגום הטייסים וסגנונו הייחודי, הפכו אותו לפופולרי יותר. אפילו כריסטופר טולקין, בנו של הסופר וטייס בעצמו, תיאר פעם את הסיפור שמאחורי תרגום הטייסים כאחד האהובים עליו.

באדיבות המשפחה

לאחר שובו ארצה חזר הרפז אל רעייתו נורית, ואל שירותו בחיל האוויר. לראשונה, הכיר גם את שתי בנותיו התאומות, שנולדו זמן קצר אחרי שנפל בשבי. הרפז היה אב לחמישה ילדים, אחד מהם טייס בכיר בעצמו. בנו הצעיר נהרג לפני כמה שנים במהלך טיול בדרום אמריקה. ב־1977 מונה הרפז למפקד בסיס רמת דוד, ולאחר שחרורו ב־1980 המשיך לשרת כטייס במילואים, תחילה כמדריך בבית הספר לטיסה ובהמשך כמפקד מנחת מגידו בחירום. הוא השתחרר משירות המילואים הארוך רק לפני שלוש שנים, בגיל 77. במקביל שימש כמנכ"ל מפעל "פלסטופיל" בקיבוץ הזורע.

בראיון שהעניק ב־2002 לאתר "נומנור" המוקדש ליצירותיו של טולקין, סיפר: "השבי הפך את הקריאה והתרגום של 'ההוביט' למשהו שהוא יותר מהרקה מכלי אל כלי. זה הביא אותנו מתוך צער השבי והגעגועים הקורעים, לעולם שבו יש משמעות למה שאתה יוצר. עבורי אלו היו שעות שגנבנו מהשבי — הכי קרוב לחופש שאפשר בין כותלי הכלא".