"אני מאושר להיות בחיים, זה חשוב בגילי"

לונדון של שנות ה־60 הייתה המקום הנכון להיות ולחיות בו. לא בכדי התקופה הפרועה והמשוחררת זכתה לכינוי "סווינגינג לונדון" (לונדון החוגגת), מונח שטבע המגזין "טיים" ב־1966. אחד מגיבורי התקופה המרתקת והסקסית הזאת היה השחקן הבריטי מייקל קיין, שפרץ בזכות הסרטים "אלפי" ו"גאמביט". לפני שנים אחדות קיין נתקף בהתקף נוסטלגיה לשנות הפריצה וההוללות, ופצח במסע לסיקסטיז. תוצאת המסע בזמן של קיין הוא "הדור שלי", סרט תיעודי שמגיע אלינו בחמישי הקרוב, בו הוא משוחח עם כמה מגיבורי הדור שלו וסמלי העידן: שורדי "הביטלס", דוגמנית־העל הדקיקה טוויגי, הצלם דיוויד ביילי שהנציח בעדשתו את גיבורי העשור, מעצבת האופנה מרי קוואנט החתומה על המצאת חצאית המיני והאמן דיוויד הוקני.

בהקרנת הבכורה של "הדור שלי" בפסטיבל ונציה זכה קיין לתשואות רמות, שנמשכו קרוב לעשר דקות. קיין ההמום עמד על הבמה והתקשה להסתיר את התרגשותו. "פחדתי שאף אחד לא ימחא כפיים", אמר כשנפגשנו אחרי האירוע. "במשך שנים חלמתי לעשות את הסרט הזה, וטוב שזה בסוף הסתייע. התקופה המתוארת בסרט הייתה חשובה בחיי כשחקן צעיר, שנולד בשכונת עוני לאב שעבד בשוק הדגים ואם שהייתה עובדת ניקיון".

קיין סבור ששנות ה־60 היו חשובות מבחינת האופן שבהן שינו את אנגליה. "פתאום לצעירים מהמעמד הבינוני ולחיילים משוחררים כמוני היה מה לעשות עם עצמם, חוץ מלאכול פיש אנד צ'יפס. כולנו בילינו בדיסקוטקים ובמסעדות איטלקיות. לונדון באותו עשור הייתה מרכז תרבותי מסעיר.

שותפיי לדירה הראשונה שלי היו השחקן טרנס סטאמפ ומעצב השיער וידאל ששון. לא הכרתי מישהו שלא הפך למפורסם ועשיר. זה היה מבול יצירתי, שברגע שהתחיל אי־אפשר היה לעצור אותו. למהפכה לא היו מנהיגים או תוכנית פעולה. זה פשוט קרה, כי זה מה שרצינו לעשות. זו הייתה תקופה של חופש וחירות – חירות לעשות כל מה שרצינו לעשות, ולהיות מי שרצינו להיות".

בשנים האלה הסמים היו חלק בלתי נפרד מההוויה. גם אתה חגגת?

"השתתפתי גם בחוויה הזאת, אבל הפסקתי אחרי שלא הצלחתי לעצור מונית בלונדון, כשהייתי במצב של היי היסטרי. אני עדיין זוכר את הלילה הזה. השעה הייתה חצות ועמדתי ברחוב, צוחק באופן מטורף. מכיוון שאף מונית לא עצרה לי, הייתי צריך ללכת ברגל עד נוטינג היל. השימוש בסמים השפיע גם על העבודה שלי כשחקן – לא הצלחתי לזכור את השורות שלי".

מאז אותה תקופה נדונה, קיין עשה קריירה מפוארת, שכוללת שני אוסקרים לשחקן משנה, בזכות "חנה ואחיותיה" ו"תקנות בית השיכר". בכלל, ארון הפרסים של קיין בן ה־85 מתפקע מפסלונים. למרות גילו המתקדם הוא לא עוצר, ועדיין נחשב לשחקן מאוד מבוקש. רק לאחרונה הצטלם לשלושה סרטים, אחד מהם עם אנג'לינה ג'ולי. "כל זמן שאני אוכל, אמשיך לשחק", הוא מצהיר. "אף פעם לא חשבתי לפרוש. אתה לא פורש מהקולנוע, הקולנוע פורש ממך. אני מאושר להיות בחיים, זה חשוב בגילי. בצעירותי לא נהייתי שחקן כדי להיות עשיר ומפורסם. להפך - חשבתי שלעולם לא אצליח, בגלל המבטא הקוקני הכבד שלי, אבל רציתי להיות השחקן הכי טוב שאני יכול".

קיין נהנה גם מנישואים ממושכים עם שאקירה בנקס (מקום שלישי בתחרות "מיס תבל" 1967), רעייתו השנייה ואם בתו נטשה. "פיתחתי אליה אובססיה אחרי שראיתי אותה מככבת בפרסומת לקפה מברזיל. הייתי בטוח שהיא חיה בברזיל ורציתי לטוס לחפש אחריה. בעל מועדון גילה לי שהיא חיה לא הרחק ממני. חיזרתי אחריה ומאז אנחנו ביחד. התחתנו ב־1973 ואנחנו פרטנרים נהדרים, אין בינינו לא סודות ולא קנאה".