רביעי 30 בספטמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: צביקה טישלר
    7 לילות • 29.01.2019
    יש קץ לילדות
    ההתמזמזויות בבריכת הכדורים, המתיחות עם הרגל התותבת של עמוס שוב, השרים שניסו לדחוף את הילד שלהם לששטוס והפעם שעודד מנשה ליקק איגואנה. האנשים שעשו את 'ערוץ הילדים' חוגגים לו יום הולדת 30 ונזכרים איך הפכו מערוץ ניסיוני שבו המפיק הוא גם המגיש לאימפריה שבה המנחים מסתובבים עם שומרי ראש
    גבי בר חיים

    מיכל ינאי זוכרת את הרגע שבו הבינה שזהו. היא עומדת למות ואיתה כל מנחי 'ערוץ הילדים'. "כשעלתה בפעם הראשונה התוכנית 'כדור פורח' בקיץ לקחו את כולנו מוקדם מאוד בבוקר למדבר לצלם את הפרומו- נכנסנו לתוך הכדור אני, יעל אבקסיס, עודד מנשה, עינת ארליך ועוד כמה. טיילנו בשמיים. ביקשו מהמפעיל לשבת שלא יראו אותו בצילום ואז באחת הפעמים שהוא התרומם כולו נהיה לבן ואמר, 'יש בעיה. אנחנו חייבים לנחות. הכדור סטה מהמסלול והוא יצא משליטה. תכופפו מהר רגליים, כי זה עומד קצת לכאוב'. אף אחד לא התייחס אליו ברצינות. ואז הגיעה הבומבה".

     

    סליחה. מה?!

     

    "נחבטנו באדמה, אבל המפעילים לא הספיקו לתפוס את הכדור בחבלים. ואז הוא התרומם עוד פעם למעלה - היו איזה שלוש חבטות כאלה. התרוממנו ונחבטנו. ואז שוב. אחרי זה כבר לא היו צחוקים יותר. בפעם האחרונה שחטפנו את המכה, הסל התהפך. היינו על קצה הר והוא התחיל להידרדר כשאנחנו שוכבים בתוכו ואנחנו רואים את כל האבנים באות אלינו. זה היה יכול להיגמר ממש רע".

     

    ואיך זה נגמר?

     

    "במכות יבשות ובכי גדול. אני ויעל אבקסיס לקחנו את זה מאוד קשה - המפיק העיף לשתינו סטירה כדי שנסכים לעזוב את הסל ולצאת החוצה כי לא הסכמנו לצאת".

     

    מה מוסר ההשכל?

     

    (צוחקת) "לא יודעת, אבל שנה אחרי זה, רגע לפני שנכנסנו לכדור, כולו נשרף".

      

    × × ×

     

    30 שנה אחרי שעלה לאוויר לראשונה, הסיפור ההוא של ינאי נראה כמו מטאפורה לא רעה לערוץ שעיצב תודעה לדורות של ילדים ישראלים, הפך למדורת השבט ולבסוף נשרף מריבוי ערוצי נישה ויוטיוב. אבל לפני ההתרסקות הגדולה, הוא היה - ממש כמו הסלוגן שליווה אותו - המקום האמיתי. שם התעצבה דמותו הרוחנית והמשחקית של דור שלם. המנחים היו אלוהים. כיום, כשהוא משודר רק בפלטפורמות הסלולריות של פרטנר וסלקום, קצת קשה להבין את זה, אבל בניינטיז ובתחילת המילניום כל קמפיין - מ'חכם בשמש' ועד 'קסדה בראש טוב' - שינה סדרי יום לאומיים, לפחות עבור קטינים והוריהם.

     

    על הרקע הזה, מצחיק לגלות שבתחילת דרכו התנהל הערוץ כמו מלחמת וייטנאם. ערוץ שש בשלט היה יחידה קטנטנה וקרבית של אנשים, שהחליטו לעשות ערוץ ילדים באפס תקציב. הימים היו טרום ימי שלטונו של ערוץ 2. לא היו ערוצי נישה. לא היה אינטרנט. בתוך המדבר של הממשי 'ערוץ הילדים' יצא לדרך, עם חבורת אנשי תוכן שבהמשך הפכה למובילה בישראל.

      

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

    המנכ"ל הראשון של הערוץ היה אודי מירון, כיום יו"ר ענני תקשורת. בשנת 1988 ייסד את חברת I.C.P., ובתקציב דל של מיליון וחצי דולר הקים ארבעה ערוצים - ספורט, סרטים, משפחה וילדים. אבל הייתה רוח של חדשנות.

     

    בשלב הראשוני ההוא, עיקר השידורים היה מורכב מסדרות לילדים, ותפקיד המנחים היה רק אפיזודה, מעין אתנחתא בידורית בין סרט מצויר אחד למשנהו. המנחים הראשונים היו אנשים שעבדו בערוץ בתפקידי תוכן והפקה, ונשלפו מהם לטובת הפרונט. כמו הרבה פעמים במקרי דחק, הדפקט - חוסר הכסף - הפך לאפקט, והביא למסך אנשים עם אפיל אלטרנטיבי כמו שי אביבי, שרון קנטור ונתן ברנד, שעשור מאוחר יותר לא היו מתקבלים לערוץ בחיים. "הייתי מפיקה יום צילום, כותבת ואוספת באוטו שלי את מיכל ינאי", משחזרת קנטור. "נהייתי מנחה רק כי הייתי באזור והייתי רהוטה ודי משעשעת. היו כמה חודשים שהעובדים הרשמיים של הערוץ היו רק אני ושי, שהיה המפיק הראשי. היינו צוות מטומטם".

     

    "צילמנו פעם בחודש בשביל כל החודש - מאות אייטמים ביום", נזכרת ינאי, שהגיעה לערוץ ב־91' והפכה לקיסרית הבלתי מעורערת שלו. "הייתי קונה דברים בחנות כלי כתיבה ועושה רקע - נגיד מחברות ועט כפינת בית ספר. אחר כך, כשהגיעו רקעים זזים, הייתה התרגשות מאוד גדולה. הייתי הולכת לחנויות ומבקשת שילוו לי בגדים".

     

    "זו ממש גרילה, עם כל היתרונות שלה", אומר אביבי. "המהירות, ההפתעה, זה שאתה עוקץ את הגדולים. הכל היה אפשרי. ותחושת הגרילה הייתה חלק מהשפה".

     

    תן לי דוגמה לגרילה.

     

    "עודד מנשה בטח יספר שעשיתי לו אודישן אצלי בבית בשבת ופתחתי את הדלת בתחתונים. מבחינתי זה היה הכי טבעי. הכל היה מאוד אינטואיטיבי".

     

    מנשה הגיע לערוץ גם הוא ב־91'. בניגוד לקנטור ואביבי, הוא ומיכל ינאי היוו את המודל של המנחים בשנים הבאות: היפים, החמודים, האחים הגדולים במהות, מדריכי צופים בפוטנציה, ומי שיכולים לשוחח עם ילד במצוקה ועם תנין באותה רמת אמפתיה. כיום, כשהוא אחרי תהליך חזרה בתשובה, מביך אותו להיזכר בימים ההם, שלא לדבר על אביבי בתחתוניו או על העבודה בשבתות.

     

    "אני זוכר ששי התקשר אליי ואמר שיהיה ערוץ חדש בכבלים. אמרתי לו, מה זה כבלים? הסביר שזה ערוץ רק של ילדים. ומי יפיק? אני. ומי יביים? אני. חשבתי שזה משוגע. אמר, אני אעשה את הכל. ב־89'־90' זה היה הערוץ של שי אביבי. לא ידעתי כלום, רק שיש אדם אחד משוגע בשם שי אביבי והוא גם משלם לי את החשבונית. אמרתי, אני אזרום. מבחינתי 'ערוץ הילדים' היה נראה אז כמו חלטורה. שאלתי, מתי האודישן? מי עושה? אמר אני. מתי? כל הזמן הוא עסוק. רק בשבת. אמרתי טוב, ניקח מונית. בשבת", הוא נאנח. "טוב שעדן (הראל - אשתו) לא שומעת אותי. נוסע בשבת. עשר בבוקר. פותחת לי השותפה של שי מאוד חשופה. מ־אוד. והוא יושב שם בתחתונים עם מצלמה ענקית. עשיתי איזה שיר שהכרתי בחרוזים והוא אמר, 'יופי זה היה טוב'. אמרתי, מתי יהיו תשובות? אמר, 'עכשיו'. אמרתי, מתי מתחילים? אמר, 'שבוע הבא'. 'תוכניות 'להתלבש עם שש', ו'שש בפיג'מה'. תגיע עם 20 חולצות שונות. אין מלבישה'. אני זוכר שהרווחתי על זה 150 דולר. יום של 20 שעות עבודה. בחיים לא הייתי מנחש לאן זה יתפתח בהמשך".

     

     

    × × ×

     

    תור הזהב התחיל עם עידן השידורים החיים. השידור הראשון והשאפתני היה כדור פורח, שיצא לדרך בחופש הגדול של 93'. אנשי הערוץ, מתודלקים ברכש בדמות המפיק הצעיר אלעד קופרמן - היום אחד המפיקים החשובים בטלוויזיה הישראלית, שעומד בין היתר מאחורי 'האח הגדול' - זינקו לבריכה טובענית של חודשיים שידורים חיים. "הגענו מאוניברסיטת תל־אביב בלי ניסיון מקצועי. כל דבר היה גילוי", אומר קופרמן. "אני זוכר שהתחיל גלגלצ ואמרנו, בואו נעשה שת"פ עם המסוק שלהם. שמנו מצלמה על הגג של אולפני הרצליה. חשבו שאנחנו משוגעים. זה נשמע היום קטן, אבל זה היה מטורף".

     

    עם התרחבות השידורים עזבו מנחים ותיקים כמו אביבי וקנטור ונכנסו שמות חדשים כמו עינת ארליך שנקטפה מתוכנית בערוץ הראשון ודוגמנית בשם יעל אבקסיס, שהפכה את המדינה בסרטון הפרסומת למותג 'קסטרו', כשפתחה את המעיל מול ליאור מילר. אבקסיס הייתה הצייטגייסט. רק מתבקש היה שככזו היא תגיע לערוץ שש.

     

    "כל פעם שצריך היה לאסוף את יעל ידעו שצריך לחכות לה שעה", נזכרת עינת ארליך. "היא גרה אז עם ברי סחרוף. בחיים היא לא התעוררה. תמיד היו צחוקים על הפרימדונה שצריך לחכות לה. אנחנו היינו חדורי מטרה באמת ובתמים - רצינו לעשות את העבודה שלנו הכי טוב שאנחנו יכולים ולא היה גוגל. פתאום את לומדת חומרים על הפירמידות, וצריכה לתרגם את זה לקהל הילדים שרואה אותך. כשהגיעה יעל היא ניסתה לעקוף את המערכת. למדה־לא־למדה. כמו אלו שמעתיקים ומחפים על זה בקסם אישי. למזלה היה לה כזה".

     

    "יעל אבקסיס באה לאודישן ובמקביל יצא הקמפיין של 'קסטרו' והייתה התנגדות בקרב חלק לקבל אותה לערוץ, כי מה זה, היא רק דוגמנית", אומרת איריס הוד, אז מנהלת 'ערוץ הילדים' וכיום יזמית בתחום התקשורת והתוכן. "אבל כל היופי הפנימי והעוצמה והחכמה שלה נראו לגמרי באודישן".

     

    את מי פיספסתם?

     

    "את גיא זו־ארץ. בשלב מסוים עשינו מבחנים שבדקו אנשים שרוצים להיות מנחים. הוא עשה אודישן נפלא. היה בו המון חום ואותנטיות. המצלמה אהבה אותו. היה לו מזג נעים. אבל במבחן שלו היו המון שגיאות כתיב ואני ממשפחה שמקדשת את המילה ואמא מורה ללשון - היה לי קשה עם זה. לא ידעו אז מה זה דיסלקציה. החמצנו אותו".

     

    גם ההיסטריה לא איחרה לבוא. "צריך להבין שההערצה ב'עיר ערוץ הילדים' למשל הייתה מטורפת", אומר גיל ססובר, שהגיע לערוץ ב־94'. "ככל שהיית יותר אהוב, ככה היו מוציאים אותך בסוף עם יותר שומרים והיית מקבל יותר נגחות. אני זוכר פעם אחת שראיתי איזה ילד בתוך בובה גדולה. אמרתי לו בסמכותיות, 'ילד בוא הנה, צא מהבובה'. לבשתי אותה. אם היו יודעים שאני בתוך הבאגס באני הזה הם היו קורעים אותי. הם לא באים ברע, אבל זה נחיל. אי־אפשר להסביר את הכוח של מסה כזו של ילדים".

     

    מיכל ינאי: "הייתה לי תיבת דואר ברמת־גן ליד הבית, וכל יום הייתי מגיעה ופותחת את התיבה והיו ארבע־חמש גלויות. יום אחד האישה בפנים רואה אותי צורחת 'מי את חושבת שאת?? מה אנחנו, מחסן שלכם??' והיא מוציאה לי שקים על שקים. מסתבר שכל פעם הם שמו רק כמה. פעם אחרת מישהי ניגשה אליי ואמרה שהיא החליטה לקרוא לתאומים שלה מיכל וינאי".

     

    במרוצת השנים, היה מי שטען שבין 'גינת ההפתעות' לשעשועונים בהנחייתה, פיתחה ינאי גם מניירות של דיווה. אמרו שהייתה אאוטסיידרית, מגיעה בהליקופטר למופעים ולא מתקשרת עם הצוות. ינאי עצמה לא מבינה על מה מדברים. "איזה גינוני כוכבות", היא נושפת בבוז. "הייתי ילדה. זוכרת שהייתי ממוטטת הולכת לישון עם האיפור כי אין לך כוח להוריד אותו. אין ספק שנקרענו. ואחרי השידורים עוד הייתה הצגה בערב. אני זוכרת שידור חי והייתי חולה מאוד וקולטת שאני הולכת להקיא לתוך המצלמה. אני סוגרת את הפה ועושה עם היד שאני כבר חוזרת. יצאתי, הקאתי ולדעתי לא חזרתי. אבל לכי תדעי. זה היה פסיכי".

     

    מ'כדור פורח' הדרך הייתה קצרה למוצרים כמו 'הוגו', משחק אינטראקטיבי שנראה היום כמו משהו מעידן האבן. ב'ששטוס', שפיתח גיורא חמיצר, התחרו כיתות אחת בשנייה על הפרס הגדול - טיול בחו"ל עם כל הכיתה. בהתאם להיסטריה מסביב, גם התקציבים תפחו בצורה מבהילה. לפי מירון, כשעזב את הערוץ ב־96' עמד התקציב על כ־17 מיליון דולר לשנה, סכום עתק גם במונחים של היום.

     

    "הכל שם היה מקרטון", מגחך טל מוסרי, ממנחי ששטוס הבולטים. "זו הייתה תוכנית מטורפת מבחינת האנשים שרצו להגיע. לערוץ היו מתקשרים שרים בממשלה ומנהלים חזקים בשוק והיו מתחננים, איך מכניסים את הילד והכיתה שלו ל'ששטוס'. אני זוכר רגע שהייתי פותח את קיר הגורלות, עם הניקוד של הכיתה. צרחות! וילדים בוכים ויושבים עם תהילים ומתפללים".

     

    בוא נדבר רגע על הווי.

     

    ארליך: "ברור. היינו שעות יחד. הסעות. עודד היה וומנייזר שאין לתאר - זה שהיום הפך לדוס היה מה זה... הוא היה מפלרטט ברמות טירוף! אבל מתחיל חמוד כזה. מחבק, מלטף, אומר כמה אנחנו יפות. מי שהייתה אז חברה שלו זו אחת המפיקות. גם עם איתי שגב היינו חברים טובים - הוא היה תינוק מגודל, מוכשר פחד ומצחיק נורא. היינו עושים כאילו סצנות התעלסות על הדשא באולפני הרצליה - סקס ממש לא היה שם ולא משהו דומה - היינו פשוט מצחיקים את החבר'ה".

     

    סקס, סמים ורוקנרול?

     

    "סמים ממש לא. היינו ילדים טובים ירושלים. בלי סמים, בלי אלכוהול. הכי גבוה היה הקאמל של נתן ושי. אלא אם היו דברים שלא ידענו. אני כן זוכרת שעודד לקח את הרגל התותבת של עמוס שוב ז"ל ורץ איתה בכל האולפנים.

     

    "או למשל, באחת הפרידות שלי מהחבר אני וססובר החלטנו שאנחנו יוצאים לבלות. יצאנו לשתות וצחקנו ואז הוא אמר לי, 'אני עושה לך הפתעה'. נכנסנו לאוטו בשתיים בלילה. לקח אותי לשפת הים. הוציא מזוודה. חשבתי שהוא חותך אותי עכשיו לחתיכות קטנות! ואז החלטתי שאני זורמת איתו. מהמזוודה הוציא נפצים וזיקוקי דינור שיכולים להאיר את כל תל־אביב. עשינו מופע אור קולי של זיקוקים ונפצים בים כמו מטורפים. ססובר פירומן משוגע. כל פיצוץ של נפץ היה אורגזמה. אחד הלילות היפים. לדעתי הגיעה ניידת בסוף. אם זה לא היה אנחנו לדעתי כבר היינו עצורים".

     

    עודד מנשה: "אני זוכר שהייתי עם איגואנה ביד ולא רציתי ללטף אותה. אביגיל אריאלי הייתה העורכת ואני וארז בן הרוש לא רצינו לגעת באיגואנה. ואז היא אמרה לנו באוזן, 'תיגעו באיגואנה. תלטפו אותה, זה לא נראה טוב! לא מלטפים. בסוף היא אומרת, 'הראשון שנוגע באיגואנה מקבל ממני אחרי השידור כך וכך'.

     

    מה זה כך וכך?

     

    "אני דוס. לא יכול להגיד. אני רק אגיד לך שמה זה טרפנו את האיגואנה! עם לשון! ובואי נאמר שאני ליטפתי ראשון את האיגואנה".

     

    אביבי אפיין יפה את האבולוציה בין תקופתו לבין התקופה היותר־פופית שהגיעה אחריו: "סלביות זו לא מילה גסה. כל מה שרציתי זה להיות סלב אז זה לא יכול להיות רע בעיניי. (צוחק) כל מי שהסתובב שם היה אינטליגנטי עד אינטלגנטי מאוד. יפה. חריף. מהיר. אני עזבתי לקשת ב־93', ואני זוכר את הפרידה הרגשית שלי מ'ערוץ הילדים'. בטקס אנשי השנה או משהו כזה, ראיתי שבמועמדים לאיש השנה הופיעו מיכל ינאי, עוד כמה מועמדים, ויצחק רבין. ואני זוכר שכתבתי לאודי מירון שהמיקס הזה, הפוסט־מודרניזם הזה לא נראה לי. הוא ענה לי מה שהוא ענה - שככה זה - ואני זוכר ששם הורדתי מסך על הלב שלי כלפי 'ערוץ הילדים'. הבנתי שמה שהיה – היה".

     

    אבל היו גם רגעים שדרשו רצינות תהומית. תקופת הפיגועים הגדולים ב־95' ורצח רבין השאירו את אנשי התוכן של הערוץ עם בעיה שהיום נראית טריוויאלית: איך מדברים על טראומה ואז עוברים לפרק הבא של 'בברלי־הילס 90210', ואם זה בכלל אפשרי.

     

    "הייתה תחושה של מה אנחנו עושים?" נזכרת קרני זיו, שהייתה מנהלת 'ערוץ הילדים' וכיום מנהלת הדרמה והקומדיה של 'קשת'. "אנחנו לא ערוץ חדשות. את לא רוצה לדבר על פיגועים אבל מצד שני ברור לך שזה מפחיד אותם. זו אחת התקופות, כעורכת ואשת תוכן, שהייתה הכי משמעותית לחיפוש האיזונים האלה בשידור. דווקא זה שהיינו אז בשידורים חיים, יכולנו להגיב לסיטואציה ולהגיד שזה בסדר לדבר ואחרי זה לראות 'קטנטנות' - מה שהיום כבר התרגלנו אליו - זה בעצם התחיל שם".

     

    טרגדיה נוספת שפקדה את הערוץ הייתה ב־97' עם הירצחה של ענת אלימלך בידי בן זוגה דוד אפוטה. אלימלך, כוכבת ילדים, נשקלה אז לתפקיד מנחה והופיעה בפסטיגל לצד עודד מנשה, דבר שגרם לגיל ריבה, אז פרח רכילות צעיר, לתהות על קיומו של רומן. קולגות מספרים שלא לייחוס שאחרי הירצחה מנשה היה שבור, ובעיקר נטרף מהמחשבה שאולי לשמועות ההן היה חלק בסוף הנורא של אלימלך.

     

    "היו מחשבות שהיא תהיה אחת המנחות בערוץ. לצערי זה לא הגיע לזה", מנשה אומר בשקט. "אם אז הייתי כוכב ילדים והופעתי ברכילות, כשהיא מתה הפכתי לחדשות של העיתון. זה היה היסטריה. הלכתי להלוויה שלה עם שומרי ראש. היא הייתה מקסימה. מופלאה. ראיתי אותה אולי שלוש פעמים בחיים שלי. ישבנו ודיברנו בפסטיגל. גיל ריבה כתב ש'איפה שרואים את ענת רואים את עודד... ואתם תראו, יהיה שם רומן'. זה תפס. אבל אני לא זוכר שהתפרקתי אז. אני זוכר שהייתי בעיקר מבוהל".

     

    מיכל ינאי בגינת ההפתעות
    מיכל ינאי בגינת ההפתעות

    × × ×

     

    לקראת סוף שנות ה־90 כבר היה ברור שהזמנים משתנים, וב־98' יצא הערוץ במיתוג מחדש. 'ערוץ הילדים' המעודכן התאפיין בסדרות מקור עם רמת הפקה גבוהה, השפעות מסחריות בולטות וכמובן ריאליטי. קונספט "האחים הגדולים" הלך והתפייד. זה היה הדור של סנדי בר, יעל בר זוהר, עדי הימלבלוי ורודריגו גונזלס, שנשלף ישר מהריאליטי העברי הראשון, 'קחי אותי שרון'.

     

    "בניגוד לכל שאר המנחים, נבחרתי דרך הקהל", מספר מיקי גבע, שנבחר עם דנה מרמור להנחיה במסגרת תוכנית המציאות 'המדינה בוחרת שניים'. "זו הייתה בעצם תוכנית הריאליטי הראשונה בישראל. לפני שנינט ידעה שהיא נינט. בחרו כמה בנים ובנות ושלחו את כולנו למסע קיץ של חודש או חודשיים, שעשינו בו משימות כל שבוע. בסופו הילדים בחרו בקלפיות בכל סניפי מקדונלד'ס את המנחה והמנחה האהובים עליהם. אנחנו הראשונים שהגענו על ידי הקהל. זה עשה עם הכניסה פער מאוד גדול - כי הקהל היה עלינו בטירוף".

     

    הוותיקים בערוץ קינאו בך?

     

    "ברור. הסתכלו עליי כמי שפתאום בא משום מקום ותוך שבוע מקבל שידורים, להנחות ותוכנית משל עצמי. עוררתי אנטגוניזם. אבל בגלל שהייתי על תקן הקומיקאי זה הציל אותי - עודד (מנשה) או טל (מוסרי) לא חשבו שאני מתחרה בהם. הייתי המשוגע שעושה שטויות. זה לא איים עליהם. מצד שני, זה לקח להם זמן מסך".

     

    "בזמנו הדיווה היה תום אבני", אומר גונזלס. "תמיד, 'תביאו לי, תעשו לי'. הוא באמת היה כוכב גדול. למה לא הכינו לי חולצה, למה לא מחכה לי הספר. למה הטקסטים שלי קצרים יותר. טל גם היה קצת דיווה - היה לו תמיד חשוב להיות הראשון שמדבר בכל דבר. היום אתה מבין שזה ילדים. בטקסים - שהוא יהיה המנחה. הוא וקובי מחט יכלו להתווכח על הדברים האלה שעות. טל היה מכונה. זה היה להסתכל ולהיות בהלם איך הוא יכול 12 שעות לטחון מה שאת לא רוצה, ושערה לא זזה". ("ממש לא הייתי דיווה", מוסרי מתקומם, "ממש עבדתי בזה").

     

    זו גם הייתה התקופה שבה הערוץ הפך לפס ייצור לזוגות: גבע ועדי עזרוני. עודד מנשה וסופי צדקה. גיל ססובר ויעל בר זוהר. רודריגו גונזלס ועדי הימלבלוי. מיכאל אלוני ושירה קצנלבוגן. בניגוד לדור המנחים הראשון, שהשאיר את הידיים בכיסים, הדור הבא עבד קשה בכל התחומים. "זה היה שיא הקייטנה", נזכר גבע בנוסטלגיה. "אני ועדי ועודד וסופי, היינו שני זוגות במקביל יחד ופעם אחת 'הלכנו לאיבוד' בתוך בריכת כדורים. נתנו לשני זוגות שכל היום עסוקים בלהתגפף להיכנס לבריכה. מה חשבו שיקרה? המפיקה חשבה שאיבדה אותנו. (מגחך) בואי נגיד שבבריכות הכדורים קרו אז כל מיני דברים. לא שמנו לב שהזמן עבר. ביטלו את יום הצילום כי לא מצאו אותנו".

     

    אבל השינוי הזה מסמל גם את משבר הזהות של הערוץ. מצד אחד המנחים שנבחרו לעמוד בפרונט הם כבר ממש לא אותם אחים גדולים וחמודים שחזרו הרגע מקומזיץ של התנועה, ומצד שני היתה הדרישה של פרנסי הערוץ לתדמית מבהיקה ונטולת מיניות. אווירה של מיניות משוחררת מאחורי הקלעים, ומול המצלמות אפילו לא מזכירים הומוסקסואליות, או מגדר. לא עלו שאלות של אלימות בכלל ואלימות מינית.

     

    גונזלס, למשל, כבר היה לחלוטין ליהוק שדיבר בשתי השפות: לילדים ולאמהות במקביל. "פתאום נהיה עידן של החתיכים השרמנטים - עשיתי אז שער ב'פנאי פלוס' בלי חולצה, קמפיין לתחתונים", הוא אומר. "אבל כשנהייתי מזוהה עם הערוץ הייתה לי שיחה עם המנהלים לגבי גילוח ושאני לא יכול להצטלם בלי חולצה. היה סעיף בחוזה שאסור לי לשנות תספורת, שאני חייב להוות דוגמה אישית ואם אני ברחוב אני צריך לעזור לאנשים מבוגרים. שלא יראו אותי יוצא בלילות. לא להסתובב שיכור ברחוב. אני רוצה לראות מישהו מהטאלנטים היום מסכים לחתום על דבר כזה".

     

    מוסרי, שבילה בערוץ 18 שנה - יותר מכל אחד אחר - רואה את הדברים בצורה שונה. "אפשר היה לעשות הכל, רק אל תעשה את זה בנמל תל־אביב", הוא אומר. "זה גם לא היה קשה. גם למנחים האחרים. אף אחד לא יודע עד היום אם יש סעיף בחוזה שאסור לשתות אלכוהול או לעשן ליד ילדים. והיו מנחים שעישנו. אני זוכר שנמרוד רשף עשה ראסטות בלי אישור והשעו אותו על זה. נכון שהיינו חבורת צעירים, אבל היו לנו מנהלים. אותי אחרי ראיון ל'פנאי פלוס' השעו לשבוע, כי דיברתי על סמים קלים. היום את קוראת את זה ואומרת מי זה החננה הזה?"

     

    "כבר שם זה התחיל להתפורר", טוען גונזלס. "הערוץ התחיל לחפש את דרכו ולמי הוא פונה. מנחה 'ערוץ הילדים' עם בגד ים היה נושא רציני. הייתי אז בן זוג של עדי והיא עשתה קמפיין של פלפל - היא באה הביתה ואמרה שמאוד התבאסו עליה שהיא עשתה את זה. כבר לא היה ברור לאיזה גילאים אנחנו פונים".

     

    × × ×

     

    השינויים המהירים בהרגלי הצפייה וכניסתן של שחקניות חדשות לשוק הביאו למהפך רעיוני נוסף פחות מעשור אחר כך. גיורא חמיצר, שהיה איש תוכן בערוץ, מאבחן את הרגע הזה ב־2005, עם לידת ה־VOD. "הרגלי הצפייה השתנו שוב בן לילה, ועידן השידור החי הסתיים", הוא אומר. "היה לי מזל ענק להיות במקום הנכון בזמן הנכון ולמרות שעד אז לא כתבתי שום תסריט, קיבלתי את הדרמה היומית המקורית הראשונה של הערוץ, וכתבתי את 'השמינייה'. הסדרה הזאת שינתה את חיי, ושינתה את הערוץ. הפוקוס עבר ממנחים לכוכבי הסדרות. התפתח ז'אנר חדש של דרמות עלילתיות יומיות שהפכו להיות מוקד התחרות בין 'הוט' ל'יס'. הערוץ השתנה - מבית אמיתי לצופים שרואים כל מה שמשודר, הוא הפך לגוף הפקה שנמדד לפי המוצרים שלו".

     

    בתוך כל זה, גם הרעיון של המנחים איבד מחינו ונחיצותו. ותיקי הערוץ החלו לעזוב בזה אחר זה והתקשו מאוד להתברג בעולם המבוגרים, עד כדי כך שהחלו לדבר על 'קללת ערוץ הילדים'. מוסרי, מצידו, בחר להישאר. "בשנות האלפיים הפסיקו השידורים החיים וחיפשו את המנחים שיכולים לעשות את השינוי הזה מהנחיה לסדרות. ואז התחילו לחפש את השחקנים", הוא מסביר. "לדעתי זה מה שעזר לי להישאר שם כל כך הרבה שנים - הייתה אבולוציה מאוד גדולה. אבל מגיע השלב שבו אתה מרגיש שאתה קצת חוזר על עצמך וגם הערוץ מאבד גובה. בעיניי קו פרשת המים הזה היה ביום ש'ששטוס' ירדה. מה שהיה חשוב בה זה הקשר עם הקהל והעובדה שהילדים הם הגיבורים המרכזיים. ברגע שהתוכנית ירדה, הבנתי שאני רוצה להגשים את החלומות שלי לקהל הזה, אבל במקומות אחרים".

     

    אבל מי שסיפור הפרידה שלו מהערוץ הוא הכי סימבולי זה מנשה, מסמליו הגדולים, שעזב ב־2006. עוד מטאפורה מוצלחת להזדקנות הערוץ ויציאתו לגמלאות. "באחת ההופעות הצטרפו אליי לנסיעה קובי מחט ותום אבני. וקובי אמר לי את המשפט שלא אשכח כל ימי חיי: אתה לא תתחתן עד שלא תעזוב את 'ערוץ הילדים'. ואני נורא התעצבנתי. אני זוכר את עצמי צורח עליו באוטו, 'תגיד לי מה זה השטויות האלה? מה זה קשור?' והוא אומר, 'מה אתה צועק, מה כבר אמרתי, מה אתה מתעצבן'. הלכתי הביתה ואמרתי, וואו, הוא נגע במשהו שנורא הרגיז אותי וכנראה שזו האמת. במקביל אמרו לי בערוץ, עשית הכל, אתה יכול רק לשמור על הקיים. אין לך לאן להתפתח. ואז גם המשפט ההוא של קובי מחט - חששתי שאני אהיה רווק כזה עד אינסוף. קניתי את מה שהוא אמר".

     

    שאתה בכלוב של זהב?

     

    "שהחיים האלו היו מאוד קלים. היה בהם משהו מפנק מדי. הייתי בן 36! ואיפה שהוא בראש עדיין חשבתי שהשתחררתי מלהקה צבאית. תום אבני קטן ממני ב־20 שנה ואני ממשיך לעשות דברים כאילו אני בגיל שלו, ואני לא בגיל שלו. פחדתי שאני אגרור ככה אלפי שנים. ואז אמרתי היה טוב מאוד אבל צריך ללכת הלאה. זה נגרר עוד שנה, עד 2006. שם בפועל זה נגמר. הקטע הוא שאני הולך ומתראיין על הספיישל פרידה שעושים לי בטלוויזיה, ואחת התוכניות הייתה של עדן הראל. אנשים יכולים להגיד שזה קרה במקרה אבל הנה: בתאריך שעזבתי הכרתי את אשתי".

     

    gabibarhaim79@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 29.01.19 , 19:01