שנת 1997 הלכה נילי גולד, פרופסור וחוקרת ספרות, עם ידידה הטוב יהודה עמיחי, לשמוע הרצאה של הסופר אהרן אפלפלד באוניברסיטת קולומביה. באמצע ההרצאה הצביע עמיחי על אישה בקהל, ואמר לגולד את שמה: רות זילנזיגר. "עליה כתבתי את 'משק כנפי ההיסטוריה' כפי שאמרו אז'", נזכרת עכשיו גולד. "נדהמתי, זה שיר שבו הוא קורא לאישה 'זונה'. לא העזתי לשאול מה הסיפור, ואחרי כמה שנים הוא מת. פרופסור בקולומביה שיכנע אותי אז שאני צריכה לכתוב ספר על עמיחי, ואז ידעתי שאני צריכה למצוא את האישה הזו".

כמו שאפשר יהיה לראות בהמשך, הרבה צירופי מקרים מרכיבים את סיפור הידידות בין גולד למשורר הישראלי המפורסם והמתורגם ביותר בעולם, שהוביל אותה לחשוף את האהבה ששברה את ליבו הצעיר של עמיחי. ואכן, זמן קצר לאחר שהחלה לעבוד על התחקיר, ב־2002, הלכה גולד לניחום אבלים אצל הבוסית שלה באוניברסיטת קולומביה, רות רפאלי. "ומי יושבת שם על הספה אם לא רות זילנזיגר. רפאלי אמרה 'אתן צריכות לדבר כי שתיכן הכרתן את עמיחי'. אז שאלתי בעדינות אם היא מוכנה לספר מה היה ביניהם".

ידעת בוודאות שהיה משהו רומנטי?

"בוודאי, הוא כתב שהיא זונה. 'הזונה הזאת ברחה לאמריקה, התחתנה עם סוחר תבלינים'. עמיחי לא היה כותב 'זונה' על אישה אם לא היה כועס עליה מאוד־מאוד".

עמיחי ונילי גולד בירושלים | צילום: באדיבות דוד זילנזיגר

זילנזיגר כבר הייתה בת 80, עדיין אישה מאוד נמרצת. גולד נסעה אליה ללונג־איילנד, נכנסה לדירה וראתה שם את בעלה.

סוחר התבלינים?

"בדיוק, אריק. היא סיפרה ששירתה בצבא הבריטי במצרים וכשהשתחררה הלכה לקורס מזורז למורים בסמינר בית הכרם, שם פגשה את עמיחי, שהיה גם הוא בצבא הבריטי והגיע לקורס. היא בדיוק נפרדה מבחור בשם אברהם בגלל חילוקי דעות פוליטיים, כי הוא היה ימני, אבל עדיין מאוד אהבה אותו. בעלה של רות יושב שם, אנחנו מדברות על הרומן עם עמיחי והיא בכלל אומרת שאברהם היה אהבת חייה".

לא נעים.

"מה שלא הבנתי באותו רגע זה שהיא בעצם ראיינה אותי, כי אחרי כמה שעות היא אומרת 'יש לי מכתבים'. יוצאת מהחדר וחזרת עם קופסת פח, כמו הקופסאות שמחזיקים בהן עוגיות, פותחת אותה והיא מלאה איגרות אוויר. חמישים שנה אחרי, במצב מצוין. 99 מכתבים שעמיחי שלח אליה לאמריקה בין קיץ 1947 עד אפריל 1948. עכשיו ידעתי שיש לי סיפור".

"אהבה את השם עמיחי"

נילי (שם פרטי) רחל (שם אמצעי) שרף (שם נעורים) גולד (שם נישואים), נולדה עם קום המדינה, למדה בירושלים ספרות עברית וחינוך, ושם פגשה יהודי אמריקאי צעיר שהפך לבעלה. הם נסעו לארה"ב ב־1972 מתוך כוונה להישאר שלוש שנים, אבל אחרי שישה חודשים אמה נפטרה, וגולד, שאיבדה את אביה כשהייתה בת עשר, לא רצתה לחזור. "לא היה לי למה לחזור. דווקא בעלי האמריקאי רצה לשוב לארץ ואני לא יכולתי". היא לימדה בתיכון יהודי במינסוטה ובניו־יורק, הפכה אמא לשני ילדים, הייתה פרופסור באוניברסיטת קולומביה, ומשנת 2000 מלמדת באוניברסיטת פן־סטייט בפילדלפיה.

רות הרמן חיילת בצבא הבריטי | צילום: באדיבות דוד זילנזיגר

הקשר שלה עם יהודה עמיחי התחיל, כצפוי, במקרה. "פרופסור לספרות צרפתית בקולומביה רצה שאכתוב עבודה על שיר, ואמרתי שאני יכולה לכתוב רק על שיר עברי. הוא אמר שזה חייב להיות לפחות משורר שתורגם רבות לאנגלית, וזה כמובן יהודה עמיחי. תוך כדי עבודה הבנתי את הגדולה האמיתית שלו, במיוחד כשבשנות ה־80 השיח הברנז'אי היה שעמיחי רק מעתיק מעצמו. כשנתן זך בא לביקור בקולומביה ואמרתי לו שעמיחי לגמרי מתחדש, הוא אמר 'כן, אף אחד לא רואה את זה'. החלטתי לכתוב עליו את הדוקטורט שלי".

הכרת אותו אישית?

"לא. הייתה לי שכנה, סוזן, לא יהודייה, שלא הכירה את ישראל, והיו לה כרטיסים לערב קריאה שלו בניו־יורק. במהלך הקריאה היא בכתה מהתרגשות ומאוחר יותר סידרה לידיד שלה, מגיש תוכנית רדיו, ראיון עם עמיחי. אבל זה היה רדיו ציבורי, לא היה להם כסף לשכור סטודיו, אז הם הלכו להקליט בדירה של סוזן. עכשיו תביני, אני בקומה השלישית, היא בקומה השביעית, הדוקטורט שלי כמעט מוכן ואני מתלבטת אם לעלות למעלה ולבקש ביצים או סוכר".

לפני שהחליטה, נשמעה דפיקה בדלת, עמיחי והמראיין עמדו שם. מסתבר שהדירה של סוזן הייתה רועשת, ולגולד היה חדר פנימי אטום שהם ביקשו להקליט בו. אחרי עשר דקות עמיחי יוצא ואומר 'הבאתי רק ספרים באנגלית והמראיין רוצה שאקרא שיר בעברית, יש לך במקרה ספר בעברית?'. נו, ממש במקרה היה לי. מפה לשם, נתתי לו לקרוא את הדוקטורט והפכנו ידידים מאוד טובים, עם בעלי ואשתו חנה עמיחי נפגשנו ברביעיות והיו לנו שיחות ארוכות ומשמעותיות. הוא נכח בהרצאה שנשאתי לכבודו באוקספורד לכבוד יום הולדתו ה־70, ובסיומה אמר לי, 'שנים על ספת הפסיכיאטר לא היו מגלות לי על עצמי את מה שאת גילית'".

פרופ' נילי גולד

יהודה עמיחי נולד בווירצבורג שבגרמניה ב־1924 בשם שכה רחוק מדמותו הצברית - לודוויג פפויפר, ועלה לארץ ממש ברגע האחרון לפני השואה. לאורך השנים העדיף לדבר כמה שפחות על שורשיו הגרמניים ועל הטראומות שבצילן גדל, אבל שום דבר הוא לא הסתיר יותר מאשר את הרומן הקצר ומלא התשוקה שניהל עם רות הרמן, אותה פגש כשהיה בן 22. היא שברה לו את הלב כשנסעה לארה"ב לשנת לימודים ומעולם לא חזרה, והוא החזיר לה בשיר בוטה ורווי זעם על נטישה.

"היא לא הייתה מאוהבת בעמיחי כמו שהוא היה מאוהב בה", אומרת גולד, "והיא פחדה שהוא יבגוד בה. בארץ הם היו הולכים ברחוב ואם הייתה לפניהם בחורה יפה, הוא היה רץ קדימה לראות אותה. היא אמרה לו, 'אתה לעולם לא תהיה נאמן לאישה אחת, אתה נורא אוהב נשים'".

הוא ידע שיש סיכוי שהיא לא חוזרת כשהיא עלתה על האונייה לארה"ב?

"לא, איפה. לו היה ברור שהיא נוסעת לשנה ושהם יתחתנו. לפני שהיא עזבה הם עברו לחיפה וחיפשו יחד שם משפחה עברי במקום 'פפויפר', שיתאים גם לה. היא אהבה את הצליל של 'רות עמיחי'. בראש שלו היה נרטיב שהוא גם הביע במכתבים, 'אני בחיפה ואת באמריקה ושנינו גדלים ומשתפרים ואז ניפגש כמו שני נהרות שיהפכו לאפיק אחד רחב יותר'. באחד המכתבים הוא כותב: 'לו רק היית איתי, הייתי האדם המאושר ביותר בכל חיפה. אני כותב די הרבה ואשלח לך את השירים לסירוגין... שלום אשתי המתוקה'".

"מחק אותה מחייו"

מסוף אוגוסט 1947 ועד 11 באפריל 1948, עמיחי שלח לרות שלושה מכתבים בשבוע. סך הכל 99. המכתבים לפני המלחמה היו ארוכים, ואלה שנשלחו במהלכה קצרים יותר. למכתבים הראשונים הוא הכין טיוטות, בכתב קטנטן וברור תיאר עמיחי לאהובתו שמעבר לים את רחשי ליבו ואת המציאות הקשה בישראל. "כשהיא הגיעה לאמריקה אחרי שלושה שבועות של הפלגה, כבר חיכו לה מכתבים", מספרת גולד. "הסונטה 'המגדלים הגבוהים שותקים אליי' הייתה באחד המכתבים הראשונים אליה. היא עוד לא הגיעה לניו־יורק, אז גורדי השחקים שתקו אליו. המכתבים היו מין יומן של סיפור האהבה שלהם".

למה היא שמרה עליהם?

"בהתחלה כשהוא חיזר אחריה היא לא הייתה מעוניינת בו, אבל אחרי שקראה סיפור שלו הבינה שיש בו משהו וחשבה שהוא יהיה משורר גדול. היא אמרה לי ששמרה את המכתבים כי ידעה שיהיה להם ערך כספי ורצתה להשאיר משהו לילדים שלה. אני חושבת שהיא גם הרגישה אשמה. היא לא פתחה את הקופסה הזו יותר מחמישים שנה. המכתבים לא היו דהויים, הם היו שמורים כמו ביום שהגיעו אליה. היא אף פעם לא אמרה לי, אבל נדמה לי שהיא הרגישה הקלה לספר את הסיפור ולראות את המכתבים שוב".

ביקשת את המכתבים?

"לא חלמתי לבקש, מובן שלא. וחששתי לצלם אותם כי הם יתפוררו. בעלי הציע שנקרא את המכתבים ונקליט. היא הסכימה, אבל התעקשה להיות זו שתקרא אותם. יש לי את ההקלטות, אבל לדעתי שניים־שלושה מכתבים היא לא מכרה ולא הקליטה, אלא לקחה אותם איתה לקבר".

הייתה ארוטיקה?

"הוא כתב לה 'את זוכרת את הפיג'מה שלבשת בלילה האחרון שלנו'. זו הארוטיקה של אז".

את אומרת שהיא חששה שהוא לא יישאר נאמן. היא נשארה נאמנה לו?

"את צוחקת? אחרי שבועיים־שלושה היא פגשה את אריק. היא אמרה לו, 'יש לי חבר בישראל', אז הם התחילו סתם כידידים, אבל בנובמבר הם כבר יצאו לרקוד. ב־11 באפריל 1948 עמיחי קיבל מכתב שהיא מאורסת".

במכתב האחרון שלו אליה כתב עמיחי: "הידיעה שבמכתבך הקצר לא חדרה לתוכי. אני אומר לעצמי: נגמר וזהו. נישאה לאחר. אבל התשובה בתוכי היא: אם כן, אז מה? התודעה שלי אינה רוצה לקבל את העובדה... אל תפחדי, לא אתנדב לפלוגות המוות. אינני מעוניין לשכוח. נתעשרתי הרבה". הוא מיספר את 99 המכתבים ובאחרון כתב "תראי, אפילו למאה לא הגענו".

היא לא אמרה לו כלום עד אותו רגע?

"כלום".

לא יפה.

"לא אמרתי לה 'לא יפה', אבל כן אמרתי 'הוא היה חייל בתקופה הזו, הוא היה בסכנת מוות, הוא היה מורה ביום וחייל בלילה, הוא סיפר לך על אמבושים וצלפים בחיפה, הוא ניצל מפיגועי תופת, ולא חשבת להיות גלויה איתו?'. ההסבר שלה היה 'הוא היה הקשר שלי לארץ. המכתבים שלו סיפרו לי על הארץ', לא רציתי שזה ייגמר'".

היא כתבה לו בחזרה?

"מעט מאוד. הוא כתב לה 'אני רואה שאנשים אחרים כן מקבלים מכתבים מאמריקה, אז זה לא בגלל הדואר'".

אחרי הפרידה נשארו עמיחי והרמן, אז כבר זילנזיגר, בקשר קלוש שנמשך כמה שנים. "פה ושם הלכה לערבי קריאה שלו", אומרת גולד, "אבל הוא התעלם ממנה. הוא אהב אותה הרבה זמן אחרי שהכל נגמר. עובדה שב־1980 הוא כותב 'הזונה הזאת ברחה לאמריקה', הוא כעס עליה עשרות שנים אחרי, ואולי עד סוף חייו".

הוא ידע שהמכתבים קיימים?

"הוא ידע שהיא שמרה אותם. לפני שנסעה לארה"ב היא הפקידה בידיו את היומן שלה. מאוחר יותר, כשהוא ביקש ממנה את המכתבים בחזרה, היא ביקשה את היומן. הוא אמר שהיומן אבד, אז היא לא החזירה אותם. המכתבים האלה מתעדים את ההתפתחות שלו כמשורר. זו הסדנה שלו, הרעיונות שנטמעו בהם הפכו לשירים, והוא שלח לה אותם כמו למשמרת כי הוא באמת לא ידע אם ייצא בחיים מהמלחמה".

הגעגועים של עמיחי לרות ושיברון הלב גרמו לו למחוק לגמרי את השנה הזו מחייו. "היא לא קיימת בשום ביוגרפיה או מונוגרפיה עליו, ודברים שהוא כתב במכתבים ושימשו בסיס לשירים מאוחרים יותר, עברו אצלו שכתוב. למשל בספר 'בגינה הציבורית' הוא כותב את המשפט 'המכנסיים חלקים כמו הכביש לירושלים', אבל במכתב שהוא שלח לה הוא כתב 'המכנסיים חלקים כמו פני המפרץ'. כאילו השנה בחיפה לא הייתה. ראיינתי את מי שהייתה בתו של סגן המנהל בבית הספר 'גאולה' שבו הוא לימד, והיא אמרה, 'הוא היה רזה, שפוף, אומלל. כולנו ידענו שהיא לא תחזור, אבל הוא לא רצה לדעת ואי־אפשר היה להגיד לו'. תלמידה שלו אמרה לי, 'חשבתי שהוא היה ניצול שואה כי הוא תמיד היה כל כך עצוב'".

רות ידעה באיזו רמה שברה לו את הלב?

"כן, אבל היא תמיד סיפרה לעצמה שאם היו מתחתנים הוא לא היה נשאר נאמן לה. אולי היא צודקת, אבל בשנה הזאת הוא לא בגד בה".

"מחקו אותי בגלל הספר"

ב־2008, אחרי עשר שנות עבודה, פירסמה גולד בארה"ב את "Yehuda Amichai: The Making of Israel's National Poet" — ספר מרתק שחציו סיפור שנותיו המוקדמות של המשורר המיתולוגי וחציו ניתוח של השפעתן על עבודתו היותר מאוחרת. הספר עשה מעט מאוד רעש בארה"ב, או כפי שגולד אומרת, "לאף אחד לא היה אכפת". למי שכן היה אכפת זו חנה אלמנתו של עמיחי, ששנים לפני יציאת הספר ניתקה את יחסי החברות עם גולד. "אחרי מותו נשאתי נאום בכינוס של הקונגרס היהודי ושם דיברתי על עמיחי כפליט", מספרת גולד. "ההרצאה הפכה למאמר שבו טענתי שהמסע בים בגיל 12 מגרמניה לישראל היה טראומה שנותרה איתו, ואם רוצים לדעת את האמת על עמיחי, צריך לדעת את המשמעות של גרמניה והשפה הגרמנית עבורו".

ומה קרה?

"ביולי 2003, כשעוד הייתי באמצע התחקיר לספר, התקשרתי לשאול לשלומה של חנה כפי שעשיתי מדי פעם, והיא נשמעה מאוד כועסת: 'אמרו לי שכתבת מאמר ועשית מעמיחי פליט, כשהוא היה ישראלי מובהק'. זו הייתה השיחה האחרונה שלנו. כבר אז ידעתי שאני כותבת תחת אזהרה".

מה שהטריד אותה היה דימוי הפליט, לא סיפור האהבה?

"כשחנה סגרה לי את הטלפון בפנים היא לא ידעה על הסיפור הזה, אני בקושי ידעתי ממנו. היה לי מאוד קשה עם התגובה שלה. הרבה אנשים בברנז'ת הספרות בארץ פחדו להגיד דברים טובים על הספר מחשש להרגיז את חנה. מאמרים וסרט תיעודי נגנזו כי היא התנגדה. היא מחקה את שמי".

הניסיונות לתרגם את הספר לעברית מיד עם יציאתו לא צלחו וגולד כבר ויתרה, "בכאב גדול מאוד". עד שב־2016 התקשר אליה מרון ארן, מו"ל הוצאת "מנגד", שהחליט להוציא אותו בעברית. עכשיו, יותר מעשר שנים אחרי צאתו של הספר באנגלית, הוא יוצא בימים אלה בעברית, בשם "והגעגועים סגורים בי". כל הגיבורים כבר אינם בחיים, רות נפטרה לפני מספר שנים, אברהם, אהבת חייה, נפטר בגיל צעיר. המכתבים המיתולוגיים נמכרו למכון הקשרים לחקר ספרות והתרבות היהודית והישראלית באוניברסיטת בן־גוריון, למרות שכל הארכיון של עמיחי נמצא באוניברסיטת ייל בניו־הייבן. גולד, מצידה, מקווה שהספר יעשיר את הדיון סביב שירתו של עמיחי.

"כשהספר יצא באנגלית", היא אומרת, "מבקר אמריקאי כתב עליו ביקורת קטלנית, אמר שאני משקרת ושמצאתי את המכתבים בארכיון. אחר כך התברר לי שהוא היה חבר מאוד טוב של עמיחי והוא פשוט כעס שעמיחי מעולם לא סיפר לו על זה. אולי עמיחי מחק את השנה הזו כי הוא למד שאסור להראות חולשה וצריך כל הזמן להסתיר ולהסוות. את צילום העטיפה של הספר קיבלתי מרות, זו תמונה שעמיחי צירף לאחד המכתבים וכתב 'הראיתי את התמונה הזו לאמא שלי, והיא אמרה: "אתה מחייך רק בפה, לא בעיניים"'. לא במקרה לקראת סוף חייו הוא כתב על 'רשתות של הסוואה', והספר הזה מנסה להסיר כמה מהרשתות האלה". •