צ'או צ'או לבלה צ'או
אנשי הדז'ה־וו / השבוע חטפתי תחושת דז'ה־וו מטורפת כשגיליתי שבהיכל התרבות התרחש המופע לילה גוב, שהיה פעם תוכנית טלוויזיה, כי לרגע לא ידעתי באיזו שנה אני חי. אבל כמו כולם חיכיתי בשלישי לגנץ־שואו. לא כמו כולם לא חיכיתי לפרק הבא של "הכלה מאיסטנבול". וכמו רבים כבר שבועיים אני נעול בדז'ה־וו פסיכי על השיר בלה צ'או ("להתראות, יפה") שהיה במקור שיר שזוהה עם ההתנגדות לפשיזם האיטלקי בשנות ה־40 וסיפר על פרטיזן מאוהב שמקריב את נפשו למען החירות. בלה צ'או הפך להמנון הסדרה המדוברת "בית הנייר" ובימים אלה גם לשיר של פרסומת לבנק שדביר בנדק, שחקן עצבני, מוכשר ומתוק, שר אותו כל רגע בטלוויזיה. אלא שמבחינתי זה היה השיר שאבי, שהעריץ ואהב פרטיזנים ופרטיזניות ושנא נורא פשיסטים ופשיסטיות, שר לי אותו לפני שנים ליד המיטה.
סיבכתי אתכם? אני מקווה שלא. כי זה מה שקורה לאנשי הדז'ה־וו כמוני.
כי בעודי מזמזם את "בלה צ'או" נכנסתי לתחושות דז'ה־וו כלליות שתקפו אותי בכל רגע. למשל, כשטיילתי בין שלטי הבחירות חטפתי דז'ה־וו כאילו כבר נכחתי במערכת בחירות דומה, רק שבמקום נתניהו הנוכחי היה זה נתניהו הצעיר. ובמקום השרים של היום שרים מממשלות קודמות, שאם רוצים להיזכר בהם עולים על גשר מודעי (שר האוצר דאז) גשר מוטה גור או גשר אריק.
מטוסים נופלים / שיפשפתי את עיניי, כי האם זה היה דז'ה־וו כשראיתי את שלמה ניצן, האיש המציא פעם את ה"נו" בטלוויזיה צועד מולי במהירות לפני שבוע בפארק הירקון? ומצד שני נקרעתי מצער מהסיפור על החלוץ אמיליאנו סאלה בן ה־28, שמיד אחרי שחתם חוזה עם קבוצת כדורגל מוויילס, עלה על מטוס פייפר מצ'וקמק כדי להצטרף לקבוצה שלו ונעלם באזור איי קסקט. זה היה דז'ה־וו לזכר כל שחקני הכדורגל שנפלו ממטוסים באמצע הלילה. למשל, האסון האווירי של קבוצת מנצ'סטר יונייטד שב־1958 מטוסם התרסק אחרי משחק בבלגרד. או לפני שנתיים כש־76 נוסעים נהרגו, בהם שחקני קבוצת הכדורגל שאפקואנסה שעשו את דרכם למשחק גמר במדיין, וגם מטוסם התרסק. כן, יש לדז'ה־וו שלי חולשה למטוסים שנופלים עם כדורגלנים.
ברכב למיאמי / הלכתי ברחוב ונהיה לי דז'ה־וו מאנשים שנראו לי כמו מלאכי השרת וביקשו ממני סלפי. אחר כך חלפה מולי מכונית אמריקאית גדולה מדגם שבי (שברולט) וטראחח, עפתי בדז'ה־וו ליום ההוא שבו הייתה לנו הופעה בניו־יורק (לשלום חנוך ולי) ומשם היינו אמורים לטוס להופעה במיאמי. אלא שבלילה שלפני הטיסה חטפתי פחד טיסה ושכנעתי חמישה מחבריי לקחת רכב ולנסוע יותר מ־48 שעות ברציפות מניו־יורק לפאתי מיאמי. ואז, לצלילי "גשם גדול עומד לרדת" של בוב דילן, התחלנו לשעוט בשברולט הענקית לעיר המיאמית השמשית, שהייתה היעד המועדף באותם ימים על המוני ישראלים שברחו מהארץ כדי לעשות ביזנס. והיו לנו אלף ממתקים מלוקרצים (סוכריות ליקריץ) במושב האחורי. ואם זה לא הספיק, חגגנו בעצירות מהירות בתחנות דלק עם האוביס (כך מכונים באמריקה השמנים הגדולים) על פנקייקים עם קצפת.
לשלום חנוך ולהקתו לקח שעתיים וחצי להגיע למיאמי בטיסה ולנו – 48 שעות. אבל אני אומר לכם שעד היום אני בטוח שניצלנו מהתרסקות והרווחנו את עצמנו.
אפקט של דריסה / ולפני שבוע, עוד דז'ה־וו. וזה קרה לי כשכמעט נדרסתי. לא על ידי הנסיך פיליפ בן ה־97 (שהוא הסלב הכי דורס בממלכה הבריטית בימים אלה), אלא על יד אמבולנס.
זה היה ככה: רכבתי על האופניים והאמבולנס מיהר ובא מולי והפחיד אותי עד שהאופניים שלי רעדו. אז לחצתי על הברקסים ורוקנתי אותם כמעט (הם על אוויר ושמן) כשאני עף לגובה ונוחת בלי נשימה כמו אבן על המדרכת. ואחרי שניצלתי בנס והמשכתי בדרכי, נזכרתי בדריסות קודמות, לקחתי אוויר ושוב זימזמתי את "בלה צ'או". ואז חשבתי שאם אמבולנס דורס אותך, לפחות יש לך מישהו שמעניק לך עזרה ראשונה ומיידית, בלי לחכות לאמבולנס.
חי רק פעמיים? / לננסי סינטרה היה שיר בשם "אתה חי רק פעמיים" והוא היה אחד מהשירים הכי פייקיים בשירי העולם. ולמה? כי אני לא מכיר (כמעט) מישהו אחד שחי פעמיים, אלא אם כן הוא נכנס מדי פעם לתחושת הדז'ה־וו. שהרי הדז'ה־וואיסטים הם אנשים כל כך אופטימיים שנדמה להם שהם חיים יותר מפעמיים, שלוש, ארבע ואפילו עשר.
ואני כזה. הנה, השבוע כשידיד בן 42 סיפר לי שהוא במשבר זוגיות עם אשתו, נזכרתי ברגע המכונן שבו ישבנו כזוג שאיבד את זוגיותו מול הפסיכולוג הממושקף שאיבד את אבחנתו ואמר לנו אז: "אני לא רואה סיבה שלא תהיו מאושרים". וכיוון שלא היינו מאושרים, התגרשנו.
או כשנתקלתי בסטימצקי בספר החדש של יובל נח הררי "21 מחשבות על המאה ה־21" ובשורת הפתיחה שלו: "בעולם הטובע תחת מבול של מידע לא רלוונטי, בהירות היא כוח", חטפתי דז'ה־וו. כי כבר שמעתי את זה קודם ממישהי אמיצה שסבלה המון בחייה ואמרה לי שהיא מחזיקה מעמד כי היא אוגרת בחיים רק את המידע הלא רלוונטי. כלומר, רק את האירועים הלא־חשובים בחייה, כי החשובים קשים לה. וככה היא יכולה להמשיך לחיות קדימה ובבהירות.
לשיר עם דביר / מי שמאמין בדז'ה־וו לא מפחד. מי שמאמין בדז'ה־וו הוא חבר של קהלת ויודע שממילא מה שהיה, הוא שיהיה. וזה נוח בעצם לחיות ככה, ואפילו מנחם ומרגש לזוז מזמן לזמן בין הזמנים ולנתב את עצמך מבלי להתרגש יותר מדי ממה יהיה, כי הרי זה מה שכבר היה, כאמור. למשל, כשכיפות ברזל נפרסו בגוש דן, לא נבהלתי, כי ידעתי שזה ייגמר בכלום. וכשנסראללה שבר שתיקה, לא שמתי עליו דאם, כי הוא כבר שבר אותה עם אותם טקסטים מאה פעמים. שלא לדבר על תחושת הדז'ה־וו למול התגרנות והנוכחית של הימין והשמאל שכבר מזמן לא סובלים זה את זה. או העובדה שהיו פה פעם חקירות על ראשי ממשלה (אולמרט). ושיום אחד לפני שנים כבר הופיע פה בשמי התרבות הים־תיכונית שלנו יצור פייקי בשם האשם תמיד (יאיר ניצני), שהיה גרסה מעודנת של שפיטה מ”הכוכב הבא”. אז מה זה אומר כל זה? שאפשר להירגע. יש לנו כמה נשמות, אנחנו חיים פעמיים, שלוש, ארבע וחמש ושש בתחושות הדז'ה־וו של כל אחד ואחת מאיתנו.
ועכשיו רגע, רגע, רגע. מישהו לוחש לי שיש מצב שחלקכם בכלל לא יודעים מה זה דז'ה־וו. אז סורי, אני מתנצל שלא פתחתי את הטור בהסבר. ובכן, דֵּזָ'ה־ווּ זו מילה צרפתית ובתרגום לעברית: "כבר נראָה". כלומר, תופעה שבה אדם מרגיש כאילו התנסה כבר בעבר במצב המתקיים בהווה. וזה מה שקרה לי בטור הזה, כולל התחושה שאפילו אותו כבר כתבתי פעם.
ועכשיו בואו נצעד קדימה לעבר העבר (כמו באליפות העולם בנסיעה ברוורס) ונשיר יחד עם דביר הפרטיזן האמיץ מהבנק המסחרי את "בלה צ'או":
"עוברי האורח להר יגיעו
יפה שלי, בלה צ'או, בלה צ'או, צ'או, צ'או
יפה הפרח – הם לך יגידו
את תעני להם פשוט:
אכן זה פרח של פרטיזנים
הו בלה צ'או, בלה צ'או, בלה צ'או, צ'או, צ'או
של פרטיזן שמת למען
שמת למען החירות"
לפנייה לכתב/ת 
