זה אצלו בדאנס

רומן קורמלוב, שחגג ב־14 באוקטובר האחרון את יום הולדתו העשירי, מציין מדי שנה שני ימי הולדת נוספים: התאריך שבו הושתלה בגופו כליה שתרמה לו אמו, והתאריך שבו הושתלו בגופו לב וריאות של ילד שנפטר מסרטן. אבל בקיץ, כשהגיע לאודישנים של "גוט טאלנט ישראל" (המשודרת כעת ברשת, ערוץ 13), הוא הפציר באמו שלא תספר על כך לשופטים.

"רציתי שהשופטים יתייחסו אליי כמו לילד רגיל", הוא מפטיר. "זה לא כיף להיות ילד מיוחד".

אבל אתה לא ילד רגיל.

"בעיני עצמי אני כמו כולם. מספיק לי שאני נראה מיוחד בגלל שאני נורא נמוך, מטר וקצת. בצילומים גם נראיתי מיוחד בגלל הצמות הארוכות. מה, חשבת שאלה היו ראסטות מהשיער שלי? אז לא, תרשמי, הצמות היו תוספת שיער".

התכוונתי לומר שאתה מיוחד מפני שאתה רוקד היפ־הופ וברייקדאנס כמו אלוף. סטפן לגר נגנב ממך, נועה קירל הפכה לשלולית.

"תודה", הוא מזנק מהכיסא כדי להחוות קידה, ובדרך חזרה לכיסא מספיק לעשות שפגט על הרצפה ולהניע את זרועותיו בתנועות של גלים. "אני באמת שמח שהתקבלתי לתוכנית בזכות הכישורים שלי, ולא בזכות זה שעברתי ניתוחים. אני בכלל לא יודע איך הפרטים על המחלה הגיעו לתוכנית".

"הסברתי לך", פונה אליו אמו, "אחרי שעברת את האודישן נתנו לי כל מיני טפסים. הייתי צריכה להצהיר שאתה לא מקבל תרופות ושאתה בריא".

"אז למה לא שיקרת?" הוא אומר ושוב מתעופף מהכיסא, גם מפני שיש לו קוצים וגם מפני שהוא משתוקק להדגים ולהשוויץ.

צילום: גדי קבלו

סלפי בקניון

באשדוד, העיר שבה נולד וגדל, רומן קורמלוב הוא כבר סלב איי־ליסט. כשהוא יוצא עם אמא לקניון ("זה לא קורה הרבה, רק בימים לא גשומים"), ילדים בני גילו ואף גדולים ממנו רצים אחריו ומבקשים סלפי. "זה נחמד", הוא אומר, "בתנאי שהם לא מציקים. כששואלים אותי יותר מדי איך נועה (קירל), זה נקרא להציק". דווקא בבית ספרו ("גם לבית הספר אני הולך רק כשיש שמש"), לדבריו, הוא זוכה בתגובות פחות מלבבות. "זה מקנאה", הוא מסביר. "הבנים שואלים אותי, 'מה אתה חש את עצמך?' ובגלל שאני כזה קטן הם קוראים לי 'קטין'. הבנות זה סיפור אחר. הן לא צוחקות עליי, אבל אומרות, 'אל תחשוב שרק אתה יודע לרקוד, גם אנחנו יודעות'. עדיף לסתום את האוזניים ולא להקשיב".

קורמלוב מכריז שהוא לא מאוכזב מכך שלא זכה במקום הראשון בתוכנית. "אני יודע שלא תאמיני לי, אבל נשבע לך שלא רציתי לזכות", הוא אומר בעודו חוצה את הסלון הקטן בהליכת מייקל ג'קסון.

נועה קירל. צילום: גבריאל בהרליה

איך לא?

"הזוכים מסכנים. לוחצים עליהם להפוך למקצוענים ולרוץ להופעות. אני שמח שקיבלתי הזדמנות לפרוץ ולהראות מה אני יכול לעשות, והלוואי שיזמינו אותי להופיע בימי הולדת תמורת תשלום סמלי. אם זה יום הולדת של חבר שלי אני מוכן להופיע אצלו בלי כסף, מתנה. אמא, את מרשה?"

קטיה, אמו, מכווצת את מצחה בדאגה. "ואם לילד שחוגג יום הולדת יש נזלת? אתה יודע שאסור לך לתפוס חיידקים".

"נכון", הוא מרצין מתחת לבלוריתו המג'ונג'נת. "הכי חשוב זה להיות בריא".

"אל תשכח את השם השני שלך", היא מבקשת, והוא, במהלך הטיסה לחדרו, מכריז: "אני לא שוכח שקוראים לי גם חיים, אבל אני רוצה להיות רומן־חיים שעושה חיים!"

רומן הוא בנם האמצעי של קטיה ואנדריי קורמלוב שגרים בבניין רב־קומות באשדוד, המאוכלס רובו ככולו במשפחות מברית־המועצות לשעבר. הדירה כוללת שלושה חדרי שינה וסלון, אבל המיטה הזוגית של ההורים ניצבת בסלון מפני שחדר השינה שלהם, הפונה למערב, נאכל במלח וקירותיו ספוגים ברטיבות ובעובש. "זה לא בריא לילדים", מצטדקת האם בקול חרישי.

באודישנים של "גוט טאלנט". "מוכן להופיע בימי הולדת"

זה גם לא בריא לכם.

"אנחנו בסדר, מסתדרים", היא מחייכת במבוכה בעודה מיניקה את אוליביה, בת תשעה חודשים, שכבר זוחלת בספיד אדיר. "ככה זה כשיש לה אח שכל היום רוקד ועושה פעלולים".

בנה הבכור, ניקיטה (13), מנצל את שעות אחר הצהריים לאימוני שחייה, וגם קטיה מתגלה כמולטי־טלנט לא קטנה. ביד אחת היא מתופפת על גבה של אוליביה התלויה עליה במנשא, ובידה השנייה בוחשת בסיר המרק שימתין לבעלה בשובו מהאטליז שפתח לפני שנתיים. "אנחנו לא ישראלים עד הסוף", מחייכת קטיה. "לילדים שלנו נתנו שמות רוסיים למרות שהם צברים. לבכור קראנו ניקיטה בגלל שזה שם שאני אוהבת, וכשנולד הבן השני הרגשנו שזה יהיה מוזר אם לאח של ניקיטה יקראו שמוליק".

קטיה, 35, עלתה מבלארוס כשהייתה בת 16 עם אמה וסבתה, למדה בפנימיית “חוות הנוער הציוני” בירושלים ושירתה בחיל הים. אנדריי, 42, הגיע מאוקראינה בגיל 25, והם נפגשו במפעל סוכר שכבר נסגר. "בשבילי זו הייתה עבודה מועדפת אחרי הצבא", היא מספרת, "ואחרי חודש התפטרתי. זה קשה מאוד לפורר באצבעות את גושי הסוכר החום. אנדריי ראה שאני סובלת והזמין אותי לסרט. לא התכוונתי להתחתן בגיל 21, רציתי ללמוד אמנות ולטייל בעולם, אבל נכנסתי להיריון. אצלנו מקבלים את כל מה שהקדוש ברוך הוא נותן".

את דתייה?

"לא, אבל יש לי אמונה. אחרי כל מה שעברנו אי־אפשר שלא להאמין. רומן נשאר בחיים בזכות פאזל של ניסים".

האם קטיה עם רומן כשהיה בן שש. "רומן נשאר בחיים בזכות פאזל של ניסים"

דיאליזה בגיל 4

רומן הגיע לעולם אחרי היריון תקין ("בשלושת ההריונות אמרו לי שהיקף הראש של העובר גדול, ועניתי שהתינוקות שלי ירשו את הראש הגדול של אבא שלהם") ולידה רגילה. "תינוק נוח מאוד, רוב הזמן הוא ישן, לא בכה ולא הרעיש. אמרתי לעצמי, 'תינוק ישן זה תינוק מרוצה'. אבל בגיל חצי שנה שלחו אותו לעשות אם־אר־איי של הראש ואז גילו שיש לו בעיה בכליות, נפרונופטיזיס. זו מחלה גנטית מולדת. בעקבות האבחנה עשינו לו בדיקות גנטיות, וגם אני ובעלי נבדקנו, והכל יצא תקין".

מה הבנת מהאבחנה הרפואית?

"בהתחלה לא הבנתי כלום. מה זאת אומרת הבן שלי חולה? הרי הוא יונק וישן, ויש לו תלתל קטן, כמו התינוק של במבה, ואפילו הבדיקות הגנטיות בסדר. כשהפכנו לדיירים קבועים ב'שניידר' הבנתי שאני חייבת להשתפר בעברית. חשבתי שלמדתי עברית בפנימייה ובצבא ובחנות המתנות שבה עבדתי ובמריבה עם בעל הדירה השכורה שרצה לפנות אותנו מהיום למחר, אבל האמת היא שהעברית נכנסה בי רק שם, במסדרונות בית החולים, כשלחצתי על כולם להסביר לי מה לא בסדר עם הבן שלי".

רומן התחיל לקבל תרופות להורדת לחץ הדם. "הן הרדימו אותו מאוד. בגן הציבו ספסל מיוחד כדי שהוא יוכל לישון, הרופאים קיוו שהכליות שלו יצליחו לסחוב לפחות עד גיל עשר, אבל כשהיה בן ארבע המצב שלו הידרדר והוא התחיל לעשות דיאליזה שלוש פעמים בשבוע, במשך חמישה חודשים. כשדיברו איתנו על השתלת כליה גם אני וגם בעלי קפצנו וכל אחד אמר 'אני'. שנינו עברנו את הבדיקות ויצאנו מתאימים, והחלטנו שאני אתרום בגלל שבעלי חייב לעבוד ולפרנס את המשפחה".

לא חששת שתרומת כליה עלולה לפגוע בסיכויים שלך להרות?

"אמרו לי שזה לא יפריע, אבל אפילו אם היו אומרים לי שלא אוכל ללדת הייתי תורמת לרומן כליה. בשביל מה אני אמא שלו? רציתי לעבור את הניתוח למחרת כדי לחסוך מרומן את הסבל בדיאליזה, אבל בישראל יש הרבה ביורוקרטיה וזה נדחה. המשפחה התגייסה לעזור לנו בטיפול בניקיטה, שהיה אז בן שמונה. הוא פחד שאני אתן לרומן את הלב שלי ואמות. הסברתי לו שלבן אדם יש שתי כליות והבטחתי לו ששנינו, רומן ואני, נחזור הביתה בריאים".

רומן היה מודע למצבו?

"כמה שילד בן חמש מסוגל להבין. הוא היה מותש מהדיאליזות, סבל מעייפות ומסחרחורות, הוא שאל למה לא מרשים לו לשתות מתי שבא לו, ולמה אסור לו לאכול עגבניות, שוקולד ומוצרי חלב. הוא התחיל לקבל תרופות נגד דחייה, הטעם שלו השתנה והיו ריחות שגרמו לו להקיא. מסכן, אני התחזקתי הרבה יותר מהר מבחינה פיזית".

ומבחינה נפשית?

"אני חיה כל הזמן בדאגה. אין לי אפילו רגע אחד של רוגע. אף איבר מושתל לא מחזיק לנצח או עד 120. מה יקרה בעוד עשר שנים כשהוא יצטרך כליה חדשה? אין לי עוד כליה לתת לו".

"ממוצ'קה, אל תגידי את זה", רומן מבקש ממנה ברוסית. "הרי את תמיד אומרת לי שהכל בסדר ושיהיה טוב".

צינור בגרון

בעודו מתאושש מהשתלת הכליה איבחנו הרופאים שרומן יורק דם מפני שריאותיו על סף קריסה, והוא נכנס לרשימת הממתינים להשתלת ריאות ולב. "כל הבית שלנו התמלא בבלוני חמצן", מספרת האם. "ביום העצמאות הושבנו את רומן בעגלה, עם בלון נייד ומשאף, והלכנו לראות זיקוקים, אבל לפני שהם התחילו ראיתי שהבלון מתרוקן ורצנו הביתה מהר. במבצע צוק איתן נפל טיל לא רחוק מהבית שלנו ואמרתי תודה לאלוהים. אילו הטיל נפל במרפסת שלנו כל הבית היה נשרף, חמצן זה פצצה. מדי פעם לקחתי את רומן לגן, עם כל הציוד, כדי שישחק עם הילדים וקצת ייהנה".

מעט אחרי יום הולדתו השישי עבר רומן השתלת ריאות ולב שנתרמו על ידי הוריו של ילד שבנם יחידם בן השבע נפטר מסרטן. "איזה מעשה אצילי", קטיה מוחה דמעה. "כתבתי להם מכתב תודה, למרות שאין לי מספיק מילים להודות להם. הם יודעים מי אנחנו. יכול להיות שהם עקבו אחרי רומן בטלוויזיה ושמחו לראות שהוא מתפקד ורוקד. אנחנו יודעים מי הם בגלל שכתבו בעיתונים על החלטתם לתרום את איברי בנם, אבל הם לא מעוניינים לפגוש אותנו ואני מבינה אותם. נכון, הלב של בנם דופק בגוף של רומן, אבל אין להם בן".

"את באמת חושבת שהם ראו אותי בטלוויזיה?" רומן מתרפק עליה. "הבן שלהם הוא המלאך שלי, הוא הציל אותי. הלוואי שאף אחד לא היה צריך למות בשביל להציל אותי. זה מה שהייתי רוצה באמת".

בארבע השנים שחלפו מאז ההשתלה השנייה מקבל רומן מינון גבוה יותר של תרופות נגד דחייה. על קיר המטבח מצוירת חמסה שחורה שבה כותבת קטיה את שמות התרופות ואת השעה המדויקת לבליעתן. אחת לשבוע מתייצב הילד לבדיקת דם ואחת לחודשיים עובר סדרת בדיקות ב”שניידר”. בשנה האחרונה הוא החל לקבל הורמון גדילה ("עכשיו הוא כבר 1.15 מטר, וכל סנטימטר זה חגיגה") שגורם לו להקיא, "אבל איזה מזל שבטלוויזיה לא רואים את זה!" הוא מסכם בחיוך רחב.

רומן, אתה זוכר את הניתוחים?

"איך אני יכול לזכור אותם? ישנתי! אבל אני זוכר את מה שהיה לפני הניתוחים ואחריהם. הלוואי שיכולתי לשכוח. אולי בגלל זה אני אוהב להרקיד את הידיים שלי בתנועות של גלים, כדי לבדוק שהן כבר לא מחוברות לצינורות. הכי קשה היה בניתוח השני, כשעשו לי חור בגרון. זה כאב נורא בכל פעם שזזתי במיטה. זזתי ימינה – כאב, זזתי שמאלה – כאב, שכבתי בלי לזוז – כאב. אמרו לי שאני אתרגל לזה, אבל איך אפשר להתרגל? ואיך אפשר לדבר עם צינור בגרון? אי־אפשר. אני גם זוכר שאמא ואני ישבנו וחיכינו. זה היה בטיפול נמרץ?"

"לא", אומרת אמו. "הרבה אחרי שיצאת מטיפול נמרץ".

"נכון", הוא מהנהן. "בטיפול נמרץ רק שכבתי כמו פסל והסתכלתי על ילדים אחרים שהורידו אותם מהמיטה".

"הם לא היו אחרי השתלה", אומרת קטיה, "ולכן הורידו אותם מהמיטות יומיים אחרי הניתוח".

"ואותי?" הוא שואל.

"רק אחרי שבועיים עמדת על הרגליים", היא משלימה את התמונה. "ואחרי חודשיים דחפתי אותך בעגלה, בכל המסדרונות, עד לחדר שבו הרופאים עשו התייעצות. חלק אמרו להוציא את הצינור וחלק אמרו להשאיר. חיכינו וחיכינו, ובדיוק כשקמתי בשביל לחזור לחדר, הרופא פתח את הדלת ושאל, 'רומן, אתה לא רוצה שנוציא לך?' ואז קפצת וצעקת, 'כן, כן'. וככה הוא יצא".

נעליים גדולות

לפני שנתיים נרשם רומן לחוג ברייקדאנס והיפ־הופ ב"סטודיו מוב" הסמוך לביתו. "למורה שלי קוראים רפאל והוא תותח. אני חושב שירשתי את הכישרון מסבתא שלי מצד אמא, קלרה זלאטין, שעבדה ברוסיה בתור מורה לריקודי עם. בסטודיו למדתי את התנועות הבסיסיות, ואבא שם לי ביוטיוב קליפים של מייקל ג'קסון, אבל האהבה הגדולה שלי זה לאלתר. אני אף פעם לא מתכנן מראש איך לרקוד. אני מקשיב למוזיקה, לא משנה לי איזה, והגוף שלי מתחיל לזוז. ככה", הוא מדגים, "בטבעיות".

עד לתחילת שנת הלימודים הנוכחית ליוותה אותו סייעת בבית הספר, אבל השנה זה בוטל למגינת ליבה של אמו. "רומן חייב לבלוע תרופות בדיוק בשעה עשר בבוקר, שעתיים אחרי שסיים להקיא, ואני לא מבינה למה צריך להעמיס עליו את האחריות הזאת. ואם הוא לא זוכר? ואם התרופות נופלות לו מהתיק, כמו שכבר קרה, והוא מרים אותן מהרצפה שמלאה בחיידקים? כל בוקר אני מצלצלת לשאול כמה ילדים מצוננים יש בכיתה, ובימים של גשם חזק אני משאירה אותו בבית. קיבלנו מהעירייה חונכת, שמונה שעות שבועיות, והיא באה אלינו ועוזרת לרומן להשלים את החומר שהפסיד. עמותת 'תקווה ומרפא', שמטפלת במושתלי כליה, ניסחה בשבילי מכתב רשמי למשרד הבריאות ושלחנו את כל המסמכים. התשובה שקיבלנו הייתה שילד שרוקד היפ־הופ ורוכב על סקטבורד מסוגל לשמור על עצמו".

"ברור שאני מסוגל!" טוען רומן, מנפח את השרירים ומעיף את אוליביה לאוויר.

מה אתה רוצה לעשות כשתגדל?

"לרקוד, כמובן. החלום שלי זה לרקוד עם סטפן. ראית איזה נעליים גדולות יש לו? הוא מלך".

סטפן לגר. רומן חולם לרקוד איתו

ומה עוד אתה אוהב חוץ מלרקוד?

"המבורגר ופיצה ומלא שקיות של צ'יפס מכל מיני סוגים, אבל אמא אומרת שזה לא הכי בריא. אני אוסף חוברות קומיקס. עם אבא אני רואה סרטים של צ'רלי צ'פלין, וחוץ מהם אני אוהב סרטים על גיבורי־על. לפעמים נדמה לי שגם אני קצת גיבור־על. ניצחתי, לא?"

קו הבריאות של רומן קורמלוב

בן שנתיים בין הביקורים בבתי החולים

יוצא לגן אפילו אם זה רק לשעה קלה

בבית החולים ממתין להשתלת לב וריאות

אחרי הניתוח שוב יכול לנשום אבל תמיד צריך להיזהר

המשפחה כיום קטיה ואנדריי עם הילדים ניקיטה, רומן והתינוקת אוליביה