אף אחד לא יכול היה לנחש שביום שבו הממשלה הצביעה נגד הרחבת חוק הפונדקאות ‑ ולמעשה שללה את זכותם של זוגות גברים חד־מיניים להיכלל בתוכנית ‑ איציק שמולי כבר היה אבא לעתיד, שמצפה לתינוק משלו. זה קרה יחד עם בן זוגו ערן, באמצעות הליך פונדקאות ארוך ומייסר בארה"ב. שנתיים שלמות לקח התהליך – הם השכיבו בשבילו משכנתה של 600 אלף שקל וטסו הלוך ושוב בין עשרות סוכנויות תיווך. שניהם לא באים מבתים עשירים ובן זוגו, פסיכולוג שעובד כמורה מתוך אידיאולוגיה ‑ אפילו לקח על עצמו עוד עבודה בלילות כדי לממן אותה. לבסוף הפונדקאית שלהם, אם לארבעה מבוסטון, הודיעה שהיא נושאת בבטנה תאומים. "היינו בעננים", משחזר שמולי בראיון מיוחד ל”ידיעות אחרונות”, "חגגנו על בקבוק יין עם ההורים שלנו. הכל פתאום קיבל פרופורציה: אתה אומר לעצמך, רגע, מה הדבר החשוב בחיים? זה־זה. ילדים. משפחה קטנה משלנו".

ואז הגיעה הבשורה קורעת הלב. "זה קרה בחודש הרביעי, לקראת החמישי, אחרי עוד שיחה עם הדוקטור שאמר לנו: 'כל המדדים מצוינים, אתם יכולים להיות רגועים'. ממש יום אחד אחר כך, 11 או 12 בלילה, ערן ניגש אליי ואומר: 'יש בשורה לא טובה. איבדנו את אחד העוברים, הוא בלי דופק ולא יודעים מה הסיבה'. הלב שלי עצר, פתאום אתה מבין את הביטוי הזה, שהקרקע נשמטת לך מתחת לרגליים. קראתי שוב ושוב את האימייל מהקליניקה ואמרתי לעצמי: 'לא, זה לא יכול להיות'. גם כשהתעוררתי בבוקר שאחרי, בשנייה הראשונה האמנתי שזה היה סתם חלום רע".

אני מקווה שנשארת לשם שינוי בבית ולא הלכת לכנסת.

"לא. הלכתי לעבודה כרגיל, אבל הכל מסביב הרגיש לי תפל. אנשים דיברו איתי ואני בעיקר בהיתי בהם. זה היה כל כך מבלבל, אמרתי לעצמי: 'רגע, מה אני אמור לעשות עכשיו, לבכות ולהתאבל על מה שאין, או לשמוח על מה שיש?' כאילו ברור שעם הזמן ה”יש” הוא הדבר שאתה נתלה בו, אבל ברגעים הראשונים החלום שלך פשוט התנפץ לרסיסים. אחרי שחזרתי מהעבודה דיברתי עם הרופא, לקבל מידע, למצוא איזה היגיון בדבר הזה. והוא אמר לי רק: 'דיס איז נייצ'ר'. זה הטבע. וזה היה הרגע שבו הבנתי, זה לא בשליטתי".

דווקא אתה, שרגיל למאבקים שנראים בלתי אפשריים, פתאום נתקל בהר שאתה לא יכול להזיז.

"לא אשקר, בימים הראשונים שאלתי את עצמי: למה דווקא אני? ניסיתי לעשות כמה שיותר דברים טובים בשביל אנשים, בשביל המדינה, ופתאום הגזרה הזאת. והטלפון שהייתי צריך להרים להורים, היה קשה לשמוע את הכאב שלהם. הופתעתי בעצמי לגלות כמה זה ממש הפיל אותי לקרשים, כי אני לקחתי את זה יותר קשה מערן. הוא נשאר חזק יחסית, לקח את המושכות וארגן לי את המחשבות ואני דווקא יותר התפרקתי כשעד אז הייתי יותר משימתי".

אתה אוהב אותו מאוד.

"את ערן? כל כך. הוא הסיבה לכל הדברים. אבל בואי נפסיק, הוא לא אוהב שמדברים עליו".

בחזרה לצהרי היום שבו נערך הדיון המיוחד על חוק הפונדקאות, שהתנהל בנוכחות ראש הממשלה, בנימין נתניהו. "הסתכלתי עליו כל הזמן”, הוא משחזר. “היו רגעים שנראה שהנושא בכלל לא דיבר אליו, הוא בהה באיזה ספר שהביא למליאה. היה משהו מאוד מתסכל בדבר הזה, בעובדה שהוא לא רואה את העוול. מצד אחד אני כל כך אוהב את המדינה הזו, קם כל בוקר ומשרת אותה, מצד שני, מבחינת המדינה אתה לא מספיק טוב להיות חלק ממנה. בשבילכם, המילה 'אבא', כששומעים אותה מהחדר השני, היא טבעית. בשבילנו זה חלום לא מושג. החיים שלי יכולים להיות נהדרים וטובים, אני באמת נהנה מהחיים שלי עכשיו, אבל הם אף פעם לא יהיו שלמים לדעתי בלי ילד".

ואז משהו פקע בו, והוא קם ונשא את הנאום המפורסם ביותר שלו עד היום. נאום "אדוני ראש הממשלה, תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שאני לא יכול להיות אבא". הוא אמנם הגיש אותו באיפוק הרגיל שלו, במין שקט צועק. אבל במבט נוסף אפשר להבחין שהעיניים שלו נוצצות, שהקול שלו נשבר בקצה כשהוא אמר, "למה יגאל עמיר יכול להיות אבא ואני לא".

ראש הממשלה דווקא הסתכל לו בעיניים, בחיוך חתול הצ'שייר החתום שהוא תמיד נותן כשמתקיפים אותו. רק בסוף הנאום, הוא ניגש לשמולי ואמר לו משפט קצר. "אתה צודק". "אמרתי לו שאין לי מה לעשות עם הצדק הזה", הוא אומר, "העובדה היא שברגע האמת, ראש הממשלה בחר באופן ציני בהמשך הברית שלו עם המיעוט השמרני ביותר בקואליציה משיקולים פוליטיים. יש הרבה אנשים כאלה שבאים אליי במסדרונות ואומרים לי: 'שתדע שאתה תהיה אבא מדהים'. אבל בסופו של דבר הציפייה שלי היא לא מהבית היהודי ולא מהסיעות החרדיות ‑ היא מראש הממשלה שלי. מפלגה וראש ממשלה שמגדירים את עצמם כתנועה ליברלית, לא יכולים לעשות דבר כזה. אז אתה אומר לעצמך, ראבק, מי שכופה עליך תהליך כל כך קשה וכל כך יקר זאת המדינה שאתה הכי אוהב בעולם, שאתה רוצה את הכי טוב שיש בשבילה".

הוא עוד לא קנה בגדי תינוקות, לא ריהט חדר ילדים, לא מאמין בלהתכונן לפני הזמן. אבל הלידה מתוכננת לסוף מארס, ממש לפני הבחירות.

יש סיכוי שתפספס אותן, או שבכלל לא תצביע. תצטרך להיות בארה”ב עם התינוק.

“זה באמת די סוריאליסטי, אבל אין לי ספק שלא רק שאצביע אלא שאעשה הכל כדי לסייע למפלגה לפני הנסיעה. וגם אחר כך, מרחוק”.

כפרלמנטר חרוץ, אתה מתכנן להאט את הקצב כשהוא יוולד? מה תהיה חלוקת התפקידים בינך לבין ערן?

“אני לא דואג. שנינו מאוד טוטאליים בעבודה, וברור שנצטרך למצוא איזונים חדשים. התוכנית שלי היא גם להיות אב השנה וגם לא להוריד את הרגל מהגז. וגם המשפחות יעזרו המון”.

זה שבוע שאני מלווה אותו כמו צל נודניק לכל מקום, ומדובר בחתיכת שבוע חשוב בחיים שלו. ב־11 בפברואר מפלגת העבודה תקיים את הפריימריז, ושמולי (אוטוטו 39) ‑ שפרץ לחיינו כיו”ר אגודת הסטודנטים וממובילי המחאה החברתית של 2011 ‑ נערך לקרב על המקום הראשון הריאלי, אחרי היו”ר אבי גבאי. מובן שהוא לא אומר את זה רשמית, אבל לכולנו ברור שזה היעד של מי שמסומן כדור העתיד של המפלגה.

הנה כמה מהחוקים החברתיים ששמולי היה מעורב מאוד בקידומם: טיפולי שיניים מסובסדים ומענקי חימום בחורף לקשישים, חוק להפסקת ניתוקי המים לחייבים, סגירת תאגידי המים, חוק הגנה בבתי אבות על קשישים סיעודיים. בנוסף, הוא גם הוביל מאבקים ציבוריים גדולים, כמו המאבק להוספת תרופות מצילות חיים לסל הבריאות בשביל ילדים חולים והמאבק להעלאת קצבת הזקנה. גם במדד של עמותת המשמר החברתי, שמולי נבחר כח”כ החברתי ביותר בפעם החמישית ברציפות.

שמולי. “הקשישים הסיעודיים לא ממש יבואו ביום הבחירות לשים לי פתק בקלפי"

אבל עכשיו שמולי נראה מותש. הוא בקושי אוכל, כל הזמן קר לו, מדי פעם הוא מפסיק את הראיון ומבקש לצאת ולעמוד בשמש. אנשים סבורים שזה בגלל שהוא שקוע בפריימריז, אבל האמת היא שהוא עדיין מסתובב עם עיגול שחור של חרדה ועצב שאף אחד לא רואה. “אתה נלחם כל היום בעבודה ובסוף אומר לעצמך: ‘הסערה האמיתית היא בבטן שלי’. אנשים שואלים איך אתה מחזיק מעמד עם כל העבודה הזאת שהפריימריז הפילו עליך? התשובה האמיתית היא שאני גם ככה לא ישן עכשיו בלילה. לא נרדם. הפונדקאית שלנו בהיריון בסיכון גבוה בגלל האובדן, העובר שלנו עוד לא סיים חודש שביעי, אז כל ווטסאפ מאמריקה מקפיץ אותי. השנייה הזאת שאתה פותח את הווטסאפ ולא יודע מה יחכה שם, אני לא מאחל את זה לאף אחד. הרי פעם אחת בשורת האיוב כבר הגיעה, היא יכולה לבוא שוב”.

שמולי כמעט הצליח לשמור הכל בבטן. “הייתה רק פעם אחת שזה התפרץ לי, זה קרה במאבק שניהלתי על הכנסת תרופה מצילת חיים לסל התרופות ל־80 ילדים חולי ניוון שרירים. ברגע הניצחון, כשהצלחנו להשיג אותה, אני זוכר שעמדתי מול ההורים, ובקושי החזקתי את זה, כי ראיתי מולי הורים שהם אריות. אריות ולביאות. הם ניסו להגיד לי תודה, ואני לא יכולתי. אמרתי להם: ‘מי שצריך להגיד תודה זה אני לכם. אתם לימדתי אותי מה זה להיות הורים שמוכנים להפוך את העולם, להגיע לירח, כדי שלילד שלהם יהיה יותר טוב’. אמרתי להם שאם יום אחד אהיה הורה, אני מאחל לעצמי להיות הורה כמוהם, ולא סיפרתי להם כלום. על התינוק, עליי“.

שמולי נשען על קיר הבטון החשוף במגרש החנייה בלוד. הוא מעביר יד מהירה כמו וישר על העיניים, מנסה למחות את הדמעות שעלו בהן. זה כל כך לא מתאים לו, לדמוע פתאום באמצע היום, הבן אדם סגור כמו כספת ומתנסח ביובש של קרקר כוסמין, ששנינו מעמידים פנים שזה לא קורה. אני מברברת משהו על כמה יפה החורבה העות’מאנית העתיקה שמולנו. שמולי בוטש ברגליו באדמה, מעמיק את כפות הידיים שלו בכיסי מעיל העור שלו, עיניו החומות־צהובות־ירוקות מופנות הרחק ממני.

הגענו ללוד כדי לראות את הדירה הישנה שלו, דירת שיכון בת שני חדרים בבלוק מוזנח ומקולף. שמולי חי בה שש שנים, בהתחלה לבד ואחר כך עם בן זוגו. הוא עבר לשם אחרי שהסתיימה תקופת המחאה, ביחד עם עוד שלושה חברים כדי להקים בה תוכנית חברתית חדשה ‑ להביא לעיר כמה שיותר סטודנטים בתמורה למלגת לימודים. הרבה מהסטודנטים האלו נשארו לגור בעיר עד היום, הקימו פה משפחות ואפילו פתחו גן טבע היפסטרי מושקע. “אני גם הסתכנתי ושמתי מיליון שקלים של התאחדות הסטודנטים על הפרויקט, לממן את המלגות, אחרי זה כמעט פשטנו את הרגל ונאלצנו לגייס תרומות”.

“אנשים לא יודעים שאיציק הוא בכלל יזם בנשמתו“, אומר חברו הטוב, יובל בדולח, שמנהל היום את הפרויקט. “יש לו טונה אומץ, הוא לוקח סיכונים. הוא הימר על לוד בדיוק כמו שהוא הימר על המחאה עוד כשהייתה בשלב שאף אחד לא לקח אותה ברצינות או ידע מי זו דפני ליף”.

שמולי גם לקח לעצמו את הדירה הכי גרועה והכי מתפרקת בשיכון. “בפעם הראשונה שירד גשם”, הוא משחזר, ”גיליתי שהגג מטפטף. מזל שהייתי בשריון, אז הייתי רגיל, פשוט התכסיתי בפוך והלכתי לישון, עם הגשם שיורד מעליי”.

מבחוץ הדירה באמת נראית מזעזעת. חלון פצפון עם תריס אפור ומדכא, מרזב חלוד שמגרגר. קצת קשה להאמין שלכאן הוא חזר ערב־ערב מהכנסת עם רכב הח”כ שלו, אאוטלנדר בצבע אפור. “במובן מסוים העובדה שגרתי פה בלוד שמרה עליי. זה יכול לסנוור אותך, הכותרות, אור הזרקורים. חוקקתי חוק שאסור לנתק מים במדינת ישראל בכנסת הקודמת, מאיפה את חושבת שבא החוק הזה? מהבלוק הזה, כל שני וחמישי היו מנתקים פה לאחת השכנות את המים ולא היה לה איך לקלח את הילדים”.

”כיף איתך”, אני אומרת לשמולי. “נכון שכיף איתו?” אני שואלת את בדולח, חברו הטוב. “לא הייתי יוצא איתו לסוף שבוע באמסטרדם, בוא נגיד ככה”, הוא אומר, ”הוא זקן בן 90 שכלוא בגוף של בן 40. לא סתם הוא מתחבר לגיל השלישי, אם הוא היה יכול לשתות כל יום תה עם פתי בר, הוא היה מרוצה“.

מאיפה זה בא, העיסוק הזה במצוקה? המתנגדים שלך אומרים שהבנת שזו הדרך להתקדם בפוליטיקה.

“בחייך, את מי בדיוק עניינו קשישים סיעודיים או ילדים חולים לפני שהתחלתי להיאבק בשבילם? קשישים סיעודיים גם לא ממש יבואו ביום הבחירות לשים לי פתק בקלפי. יש משהו במוחלשות של האנשים, בעובדה שהם חסרי ישע, ששובר אותי. אני לא יכול לעמוד מנגד”.

אולי זה גם כי אתה מגיע מהקהילה הלהט”בית, ויודע מה זה להיות לא שייך?

“זה לחלוטין לא משם. זה הרבה בגלל ההורים שלי. בשולחן השבת שלנו יש תמיד נספחים, חיילים בודדים, קשישים וחברים. אני גם לא בא מבית משופע בכסף, הייתה תקופה שאבא שלי החזיק שלוש עבודות כדי לפרנס אותנו. כשהייתי קטן הייתי בא למסעדה שלו, נעמד על ארגז של סחורות, ופשוט נהנה מלראות אותו עובד, מלהיות קרוב אליו, כי הוא בקושי היה בבית, עבד גם בשבתות ובחגים. ואולי אני פשוט נמשך לזה, לפני שיצאתי לטיול אחרי צבא, ראיתי כתבה על בית יתומים בבואנוס־איירס שריגשה אותי. הגעתי לשם כחלק מהטיול, ונשארתי להתנדב שנתיים”.

ואולי אתה פשוט סגפן. מה הדבר הכי נהנתני שעשית לאחרונה?

“לא יודע. אה, נסעתי לחו”ל”.

לאן?

“אני כבר לא זוכר”.

נהדר.

“זה בגלל מחסור בשעות שינה. אני צריך לבדוק בדרכון”.

ערן יזכור איפה הייתם?

“כן, אני גם בטוח שהוא יכעס שאני לא זוכר לאן נסענו”.

מקווה שאתה זוכר מתי נפגשתם.

“יש לנו ויכוח על זה. אני טוען שזה היה בנובמבר 2011 והוא טוען שזה היה בינואר 2012. התחלנו בהתכתבות בפייסבוק, הוא כתב לי בעקבות המחאה, לא יודע אפילו למה עניתי לו, או למה הוא כתב לי, פשוט הייתה בינינו כימיה. היום הוא העוגן בחיי, הוא מכניס לי פרופורציות לחיים, הוא טוב לב ברמות שהוא לא יודע לזהות אפילו ציניות, והוא חכם ומצטט מהתנ”ך ושירה עברית. הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי בחיים”.

שמולי בתקופת המחאה החברתית. “אני מכיר את המחירים בסופר, נוסע ברכבות מלא, באוטובוס פחות, זה לא נוח"

אני מניחה שאתה יודע כמה עולה היום לחם פרוס.

“בגדול אני מכיר את המחירים בסופר, נוסע ברכבות מלא, באוטובוס פחות, זה לא נוח. שאלת על לחם? אני קונה חלה קלה. זה עולה 11.90 שקל”.

הגמלאים בטקס הענקת פרס יקיר הסתדרות הגמלאים, במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, נראים פשוט פנטסטי. חתיכות בקארה צבוע בלונד, מכנסי עור צמודים ותכשיטי זהב. גברים כסופים בתסרוקת צבאית גזוזה. אנשים באים ומבקשים סלפי, באים לצ’פח ולהגיד כל הכבוד, או אפילו לחבק ולהודות על מה שעשה עבור האמא המבוגרת והסיעודית שלהם. “אני דווקא מצביע ליכוד”, אומר לו גבר אחד, ”אבל תאמין לי, אין כמוך, שמולי. למה שלא תבוא אלינו לליכוד?” “אני מאמין בעבודה”, שמולי אומר, כמעט חורק את שיניו במאמץ לא לומר כלום על בנימין נתניהו.

“אתה שונא אותו?” שאלתי אותו אתמול, ואז תיזמנתי חמש דקות שבהן שתק וחיפש ניסוח ושוב נמלך בדעתו וניסח מחדש. “אני חושב שהקדנציה הזאת היא בלתי נסלחת כי היא כולה מסע הסתה אחד שלם של ראש ממשלה נגד האזרחים שלו”, הוא אמר לבסוף, “זה התחיל בבחירות, עם ‘הערבים נוהרים לקלפיות’, והמשיך עם הסתה נגד שמאלנים שהפכו למילת גנאי, לבוגדים. הליכוד בראשותו ירד מהפסים וגלש בקדנציה הזו למחוזות מסוכנים. מה בין בגין של ‘יש שופטים בירושלים’ ובין הלינץ’ הציבורי במערכות החוק והשפיטה? מה בין תנועה ליברלית ובין סימון מסוכן של מי שחושבים אחרת כבוגדים או קידום חוק לאום ללא הבטחת שוויון גם ללא יהודים? גם בימים אלו הוא מבין שגורלו המשפטי סוגר עליו והחליט לשרוף את המועדון ולהתנקש בשלטון החוק. שלוחיו מאמצים סגנון מאפיונרי של ‘תפירת תיקים’ ו’מכירת חיסול’ - עוד יישפך כאן דם בגללם”.

אתה חושב שהוא מושחת?

“אני נחרד מאוד מהתיקים נגדו. אני רואה מציאות שבה לפי החשד ראש הממשלה נתן הטבות רגולטוריות על חשבון הציבור בתיק בזק ונחרד. גם בתיק הצוללות שבינתיים נסגר, נשארו לי הרבה שאלות לא פתורות. איך שלא תסתכלי על זה, ייתכן שראש הממשלה יואשם בשלושה תיקים שונים בשוחד, מרמה והפרת אמונים. ואם הוא יורשע, הוא בהחלט מושחת. אבל עוד לפני שהולכים לרף הפלילי, זה מגעיל אותי שיש מציאות שבה קשישים במדינת ישראל מקבלים 1,500־2,000 שקל בחודש ויש הנהגה שמקבלת משלוחים של שמפניות וסיגרים הביתה”.

אתה מאמין שהוא רק ציני, רק דואג לעצמו, או שאכפת לו גם מהמדינה?

“יש דברים טובים שהוא עשה, כל הכבוד לו שזיהה בזמן את האיום האיראני. מה הוא עשה איתו, זו שאלה אחרת. ומה עם הבריאות, החינוך, התחבורה? פיגוע חברתי. הציבור הישראלי הפסיק לדרוש מהממשלה שלו לתקן את הדברים האלו. הציפייה של אזרחים מהמדינה לא יכולה להיות 'רק לא למות', זו גם יכולה להיות שאיפה לחיות טוב יותר”.

אישה חמודה ניגשת לשמולי, יש לה עיניים ירוקות ותיק קלאץ’. “רק רציתי לחזק את ידיך על כל מה שאתה עושה”, היא אומרת, ”פשוט מחמם את הלב”. “תודה”, הוא עונה קצרות ומחייך. משתררת שתיקה מביכה. שמולי הוא ממש לא פוליטיקאי מהסוג המקסים, הוא לא יודע להתנחמד או לקיים סמול־טוק עם הבוחר. “אני התפקדתי למפלגת העבודה”, האישה מוסיפה, ”אבל לא הולכת להצביע בפריימריז, כי התאכזבתי מגבאי, מאוד. לא אהבתי את הדרך שבה הוא נהג בציפי לבני, זה היה מביש ומבזה, ולא משנה מה הסיבה”.

אתה חייב באמת להסביר לנו מה זה היה הזובור הזה. אישית, אני מאמינה שגבאי ניצל הזדמנות לאותת למצביעים הגברים שלו שהנה יש פה מנהיג גבר־גבר שיודע לאפס את האישה הבוגדנית.

“צריך להפריד בין מה שקרה, לדרך שבה זה נעשה. תראי, בסוף הגענו למקום שבו לשני הצדדים לא היה אמון אחד בשני, וזה מצער, לאור זה שאני מאמין שחלק מהסיכוי לייצר שינוי זה להתאגד”.

אבי גבאי מדיח את ציפי לבני ממפלגת העבודה בשידור חי. "לא היה להם אמון אחד בשני"

נרדמתי. תגיד כבר מה דעתך על האקט הנקמני הזה.

“לא מוכן לגנות, אבל גם אם החלטת להיפרד, כדאי לעשות את זה בדרך אחרת”.

אז תסביר לי, למה להתגרש מציפי בצורה כל כך פומבית?

“אני לא אמור להסביר לך, לא הייתי שם. בכלל הופתעתי כשזה קרה, ראיתי את זה כשהייתי במספרה, כמו כולם, בחדשות בטלוויזיה. לא ידעתי שזה עומד לקרות ולא התייעצו איתי קודם. אבל את חייבת להבין שבחודשים האחרונים היו ביניהם כל מיני חיכוכים והתנגשויות חריפות. בסופו של דבר, הפגיעה של שניהם הייתה קשה מדי”.

אבל למה היה צריך להתנקם בה בצורה כל כך משפילה?

“אני מאוד מעריך את ציפי, היא משמיעה קול חד וערכי וצלול במחנה שלנו, אבל כפי שלא היה נכון מצידה ללכת בצורה לא מתואמת ולנהל משא ומתן ‑ ככה גם הוא לא היה צריך לעשות את זה בדרך הזאת”.

גבאי יהיה מוכן להיות מספר 2 של גנץ או של יאיר לפיד?

“תראי, גבאי הוא המועמד לראשות הממשלה של מפלגת העבודה. בווייז שלו יש מטרה אחת והיא החלפת השלטון, ושימי לב שהוא גם היחיד שמתחייב לזה בקול רם. לתת לו עכשיו עצות או תכתיבים איך לנהל את המו”מ עם האחרים רק ירחיק את הסיכוי לחיבורים”.

לא הבנתי, הוא יוותר על המקום הראשון בחיבור או לא?

“כבר עניתי לך”.

גבאי זה היו”ר הכי טוב שיכולתם לבחור? ממשיך דרכם של בן־גוריון, פרס ורבין?

“גבאי איש מוכשר וראוי. נכון שהוא טעה פה ושם אבל צריך לזכור שהוא היחיד שיצא נגד נתניהו בזמן אמת, ונטש את ממשלתו. את מכירה עוד ראש מפלגה שהיה מסתובב איתי בבתי חולים כדי ללמוד איך להבריא את מערכת הבריאות? אכפת לו משני דברים - מחילופי שלטון ומיצירת מציאות טובה יותר לישראלים”.

אז למה זה לא נדבק?

“אני יכול להבין למה אנשים כועסים ומאוכזבים כשהם רואים מחנה מפוצל שמשקיע את כוחו בזמן האחרון במאבקים פנימיים במקום להתלכד ולהסתער על חילופי השלטון. אנחנו נכנסים לישורת האחרונה ועוד אפשר לשנות את זה”.

תן ציון בין אחת לעשר לנתניהו כראש ממשלה.

“מינוס. ההסתה והפילוג שהוא יוצר וההתקפה על התקשורת ושלטון החוק זה דבר בלתי נסלח. הוא חייב ללכת”.

תן ציון בן אחת לעשר לגבאי.

“נקסט. אני לא נותן ציונים לקולגות. המבחן שלנו יהיה בקלפי”.

בינתיים בסקרים יש שמונה מנדטים לעבודה. איך אתה מסביר את זה?

“אני לא מסביר, פשוט מנסה לשנות את זה”.

כששמולי סוף־סוף עולה לדבר בטקס במוזיאון, אחרי 765 נואמים לפניו, הקהל כבר מותש. הרגע היחידי שבו הוא מתעורר קורה כששמולי מספר על סבתו האהובה, סעידה ז”ל, שעברה התעללות של חברות הביטוח כשהייתה במצב סיעודי. “סעידה?” אומרת האישה שמשמאלי לחברתה, “איזה עדה זאת, סעידה?” “הוא עיראקי מרמת־גן”, עונה לה שכנתה, ”לאלו יש ראש קשה”.

וזו הזדמנות מעולה לשאול את שמולי מדוע מפלגת העבודה הפכה לשנואה כל כך? איך זה שהיא מקבלת כל כך מעט מנדטים בסקרים? הייתכן שזה קשור לעובדה שמצביעיה טיפה מתנשאים על ה”פרימיטיבים” שמצביעים לביבי?

“זה שטות להגיד שהעבודה השניאה את עצמה על הישראלים”, הוא אומר, ”אני חושב שיש התקפה בוטה והסתה של הימין נגד השמאל, וחלק ממנה הציבור בולע. די לשקר הזה עם כביכול סימטריה בהסתה. השמאל לא סימן אחרים כבוגדים בגלל העמדות שלהם. היום להיות שמאלן במדינת ישראל זו קללה וזה מסוכן מאוד”.

אתה באמת לא מבין את הכעס על המפלגה שנתפסה כיהירה ומבטלת את האינטליגנציה של כל מי שלא מצביע שמאל?

“אם יש שאלה אחת שאני שונא זה: מה, מצביעי נתניהו לא מבינים שדופקים אותם? אז הם מבינים. והם ביקורתיים. אבל אני חושב שבחירה פוליטית זה לא רק דבר רציונלי, זה עניין של זהות ושל שייכות. והאחריות שלנו במפלגת העבודה זה לגרום לקהלים שפעם היו חלק ממנה, לחזור אליה, והתפקיד שלי הוא לבנות גשר שיאפשר את זה. ואגב, אני עדיין חושב שגם שטפו לאנשים את המוח. אי־אפשר להתעלם מההסתה והדה־לגיטימציה שנעשתה פה למחנה שלם”.

מה עם הדה־לגיטימציה שהמתנחלים מרגישים שנעשתה להם?

“שלטון לא לוקחים בנחמדות. המאבק שלנו הוא לא אישי נגד המתנחלים, אבל אנחנו לא צריכים לפחד לדבר בגנות ההתנחלויות המבודדות. חלק מהיכולת לנצח זה ללכת עם האמת שלנו ולדבר על פשרה מדינית. הבחירות האלו גורליות כי ישראל ניצבת על פרשת דרכים. אסור שתימשך השקיעה לחלום הבלהות של מדינה דו־לאומית, שתאבד את הצביון הדמוקרטי או את הרוב היהודי, אסור להשלים עם חברה שמתבקעת מבפנים בגלל פערים חברתיים אדירים ושסעים אתניים. ובעיקר אסור לשתוק מול הנהגה מסיתה ומפלגת שתוקפת את הרעיון הדמוקרטי ואת אדני היסוד של שלטון החוק. חייבת להיות המראה מחדש של תפיסת הציונות שלנו, של “ישראל יהודית ודמוקרטית” - באמצעות הסדר שנחוץ לנו קודם כל מבחינה ביטחונית ודמוגרפית, ישראל של חברת מופת עם עקרונות שוויון וסולידריות שמוטמעים בשיטה הכלכלית וישראל של “שוויון זכויות גמור לכל אזרחיה” במקום הדרת מיעוטים וסימון מבקרים כבוגדים”.

אגב, מה אתה חושב על גנץ?

“מנזר השתקנים חייב להסתיים, כולם צריכים להגיד האם הם כאן כדי להחליף את נתניהו או להיות שרים בממשלתו. אבל אני בהחלט מעריך אותו, ויתרה מכך, אני כבר עובד על החיבור איתו, ועם לפיד, ועם כל מי שבמרכז, כולל עם ציפי לבני”.

עם ציפי לבני? היא באמת תסלח לגבאי?

“אני משוכנע שהיא תשים בצד את האגו, וגם אנחנו, בשביל להציל את המדינה”.

יש כמה סוגים של גיהינום. ערב “הכר את מתמודד הפריימריז שלך” של צעירי מפלגת העבודה, מחוז תל־אביב, הוא בפירוש אחד מהם. העיקרון פשוט: חמישה מתמודדים יושבים בחדר אחד, בכל סבב נכנסת קבוצה חדשה של בוחרים. לכל מתמודד יש דקה להציג את עצמו, שלא לומר לפאר את עצמו בחן כדי שהבוחרים הרחומים יאמצו אותו אל ליבם.

כששמולי מסיים את הנאום שלו, בול על הדקה כמובן, כאילו יש לו במוח משקל של מילים והוא בורר ובוחן אותן בדייקנות מתמטית ‑ ניגש אליו צעיר כבן 18. הוא נראה כל כך חמוד, ששום דבר לא הכין אותי לטון הזועם שבקע לו מהפה. “איציק שמולי!” הוא צעק פתאום, “הייתי מעריך את זה אם בפעם הבאה תציג את עצמך קודם כל כהומו, ורק אחרי זה השאר”. “אני מעדיף לא להציג את עצמי על בסיס של דבר אחד”, שמולי ענה, שומר על ריסון, אבל מתחת לנמשים שלו ראיתי את הסומק מתפשט בו.

שמולי אמנם יצא מהארון בפוסט נרגש, שפורסם גם ב”ידיעות אחרונות”, מיד לאחר הרצח של שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים ב־2015, אבל בקהילה הלהט”בית היו מי שכעסו על שלא עשה זאת קודם.

הבחור הזה כנראה מייצג את הביקורת על זה שלא יצאת מהארון “בזמן”.

“תראי, אני יכול להבין את הציפייה המוצדקת שאנשי ציבור ישימו הכל על השולחן, ומצד שני, הביקורות שספגתי אז היו אקט כוחני ולא הוגן. יציאה מהארון היא קודם כל תהליך הדרגתי, אישי ומשפחתי, שכל אחד צריך לעבור בקצב שלו. לא אצל כולם השעונים מתקתקים אותו הדבר. הזכות הזאת, לעשות את התהליך בקצב שנכון לך, צריכה להיות שמורה גם למפורסמים”.

אני חושבת שהבנתי מה קשה לך. הנטייה המינית שלך דורשת ממך שתנפנף בה, למרות שאתה לא אוהב להיחשף.

“לא רק שאני לא אוהב להיחשף, אני שונא את זה. זה כמו שאני לא משתמש בזה שאני מזרחי, למרות שמלא יועצים חשבו שכדאי לי לעשות את זה. אני כל כך הרבה דברים חוץ מגיי, אבל לא אכפת לי להיות נציג הגאים בבוקר, נציג הקשישים בצהריים ונציג העניים בערב”.

8 שאלות קצת אחרות לאיציק שמולי

1. איזה סדרה אתה רואה עכשיו בטלוויזיה?

"מי רואה טלוויזיה עכשיו? בעיקר חדשות".

2. אז איזו סדרה ראית בפעם האחרונה, לפני הפריימריז?

"לא זוכר. את עוד פעם מוציאה אותי סגפן".

3. איזה ספר מונח לך ליד המיטה בימים אלו?

"'המרד נגד הגלובליזציה' של נדב איל, שהוא מאוד מעניין, ו'קץ ההיסטוריה והאדם האחרון' של פרנסיס פוקויאמה".

4. איזה סרט ראית לאחרונה?

"שוב לא זוכר. אני יודע שהיה לי עד לפני שנה וחצי מינוי לסינמה סיטי ראשל"צ, ערן הכריח אותי שנצא ונלך לקולנוע".

5. איזה מוזיקאים אתה אוהב?

"יהודה פוליקר ועידן רייכל. בכלל מת על מוזיקה ישראלית".

6. מה אתה עושה בשביל כושר?

"קם בחמש־שש בבוקר והולך ארבע־חמש פעמים בשבוע למכון. זה טוב לבריאות הנפשית שלי".

7. איזה מתכון הוא המומחיות שלך?

"יש לי שני הורים בשלנים, אז אני יודע לבשל. אני מעולה בקינוחים, ועושה את המעמולים של אמא שלי חבל על הזמן".

8. מי בוחר לך את הבגדים?

"אני. ואני מאוכזב ממך, חשבתי שתתמקדי בראיון בכמה אני חתיך בהם".

מה דעתך על?

ביבי נתניהו - שחיתות, הסתה, פילוג. שלום, תודה...

אורלי לוי־אבקסיס - חיובית, אבל צריכה לבחור צד.

מיקי זוהר - יריב אידיאולוגי מר.

שלי יחימוביץ' - פרלמנטרית מעולה.

ציפי לבני - ערכית וראויה.

גדעון סער - בהצלחה בקרבות הירושה.

אלאור אזריה - קו אדום. עוצמתנו תלויה גם בחרבנו וגם בצדקתנו.

משה כחלון - איש טוב בממשלה רעה.

יאיר לפיד - חלק מהסיכוי לשינוי, אבל צריך להבין שלבד זה לא ילך.

דונלד טראמפ - שבר את כל מה שחשבנו על פוליטיקה.

מירי רגב - מפלגת את העם, שיסוי הוא לא תיקון.

חנין זועבי - רוצה להשמיד את הסיכוי לדו־קיום, עושה עוול לציבור הערבי.

סתיו שפיר - מקדמת שקיפות חשובה.

מרב מיכאלי - שוברת מוסכמות.

בני גנץ - איש מצוין, שיכול להיות גם שותף ראוי.