ראשון 26 במאי 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    פישמן
    המוסף לשבת • 31.01.2019
    בודדים בדיוניים
    הנה תפיסה משותפת לנתניהו וגנץ, ולמערכת הביטחון כולה: "המפגע הבודד" | לכולם נוח לעצום עיניים ולא להטיל את האחריות על ארגוני הטרור, למרות שהנתונים מראים אחרת: החמאס והג'יהאד מנחים מעזה, המפגעים מזוהים עם הארגונים ומשפחותיהם מקבלות פיצויים ותכשיטים | זה טרור זול, והעיקר שלכולם יש מרחב הכחשה
    אלכס פישמן

    בתפיסת הביטחון נראה שאין שום הבדל בין נתניהו לגנץ. שניהם - זה בחליפת ראש הממשלה, וזה במדי הרמטכ"ל לשעבר - חולקים את אותה תפיסת בת יענה בהתמודדות מול הפלסטינים בכלל, ומול המשבר הנפיץ היום ברצועת עזה, בפרט. לשניהם לקח זמן להבין שהרעשים ששומעים תושבי העוטף מתחת לבתיהם הם לא פרי הדמיון אלא חפירות ממש. לשניהם לקח זמן להבין שהמנהרות הן חלופה שהכין חמאס לרקטות המיורטות על ידי כיפת ברזל. שניהם מאמינים שמבצע צוק איתן היה הצלחה שכן הוא שיתק את פעילות הטרור בעזה למשך שלוש וחצי שנים.

     

    וכאן הטעות. חמאס לא הפסיק לרגע את מלחמת ההתשה. בשל האילוצים שיצרו הבנות צוק איתן, הוא פשוט העביר את המערכה לגדה, בתצורה שונה. מערכת הביטחון, תחת פיקודם של נתניהו וגנץ האמינה - ומאמינה עד היום - שגל הסכינאות בגדה שהחל מיד אחרי צוק איתן, בסוף 2014, היה גל של "מפגעים בודדים", שהושפעו מן ההסתה וביצעו פיגועי אווירה וחיקוי. אלא שזה לא היה גל ספונטני, מקרי, ללא שיוך ארגוני. למרביתם היו "הורים" בעזה: החמאס, הג'יהאד ושאר ארגוני הטרור.

     

    מתברר שאחרי צוק איתן חמאס פשוט נכנס לתהליך של מעין מב"מ: מלחמה בין המלחמות, מתחת לרדאר, שלא מחייבת את ישראל לצאת למבצע צבאי משמעותי. וכשגל ה"מפגעים הבודדים" נבלם, כולם אצלנו נשמו לרווחה והשתבחו בעוד מערכה שהסתיימה. אלא שחמאס ארגון לומד, שמתאים את עצמו במהירות לנסיבות המתחלפות, וכבר עשרה חודשים שהוא ממשיך את המב"מ באמצעות ההתפרעויות על גבול עזה. גם שם הוא מייצר מצבים של מלחמת התשה וגביית מחירים מן הציבור הישראלי – מבלי לתת לישראל עילה לצאת למלחמה. זה לא מסובך, שכן גם ישראל לא רוצה מלחמה. זהו סוג של מרחב הכחשה שבנינו לעצמנו, בשיתוף האויב, כי הוא נוח לכולם.

     

    בלי תעודות חבר

     

    אחד הקורבנות הראשונים של "דוקטרינת הזאב הבודד", ח"כ יהודה גליק, עמד השבוע במזל טוב תחת החופה. רק לפני כארבע שנים, לא היה ברור אם ישרוד. ב־29 באוקטובר 2014, בשעות הערב, התייצב מולו מועתז חיג'אזי, תושב ירושלים, פעיל בג'יהאד האיסלאמי וירה בו. מועתז ישב בכלא הישראלי החל מדצמבר 2000. בתיק שלו בשב"ס נכתב אז: "אסיר אלים ובלתי צפוי השייך לארגון הג'יהאד האיסלאמי". לאורך כל מאסרו הוא נהנה מתמיכה כספית של הג'יהאד. ביוני 2012 הוא השתחרר כשהוא מסומן על ידי זרועות הביטחון כחבר בזרוע הטרור המבצעית של הג'יהאד האיסלאמי: "סראיא אל־קודס". הוא בחר לרצוח את גליק ביום השנה למותו של מייסד הג'יהאד, פתחי שקאקי שחוסל ב־1995 במלטה. ארגון הג'יהאד האיסלאמי לקח אחריות על מעשיו, ובנאומים של ראשי הארגון הוא הוצג כאחד מגיבורי המאבק, שנשלח על ידי הארגון לחסל את גליק.

     

    ולמרות כל אלה, מבחינת ההגדרה הביורוקרטית של זרועות הביטחון בישראל, נכנס מועתז תחת הכותרת של "מפגע בודד". מבחינתם, הוא פעל ללא תשתית ארגונית, שרכשה עבורו את הנשק ונתנה לו פקודות לצאת לפעולה. וכשאין מאחורי הפיגוע כתובת מסודרת של ארגון טרור – אתה לא נדרש להעניש את הארגון הזה בעזה. תמיד קל יותר לבוא אחרי פיגוע ולומר, שמדובר בפעולה ספונטנית שלא היה אפשר לזהות אותה מראש. האומנם?

     

    ראשון המפגעים הבודדים הוא כנראה עבד אל־רחמן אלשלודי שדרס למוות בגבעת התחמושת תינוקת בת שלושה חודשים, חיה זיסל ברון ז"ל - כשבוע לפני הפיגוע בגליק. הרוצח כבר נאסר ב־2012 וישב שנה ושלושה וחודשים כאסיר ביטחוני בשל יידוי בקבוקי תבערה בירושלים. בפברואר 2014 הוא נעצר שוב על ידי השב"כ. עברו הביטחוני־טרוריסטי היה ידוע היטב לכל ארגוני המודיעין. גם השוטר שהגיע למקום הפיגוע כתב בדוח כי הדורס הוא מחבל עם רקע של הכנת מטעני חבלה ושימוש בהם. אלשלודי היה, על פי כל הפרמטרים, חבר בגדודי עז א־דין אל־קסאם של חמאס. אך חמאס מן הסתם לא מנפיק לאנשים מן הסוג הזה תעודות חבר ושומר על מידור גבוה. בשנים האחרונות - בניגוד לעבר - חמאס מתרברב פחות בפעילות הטרור של אנשיו. במסגרת המב"מ שלו, הוא משתדל לשמור על עמימות כדי להימנע מתגובה חריפה של ישראל. הדוגמה המובהקת לכך היא חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון ב־2014, אחד הזרזים למבצע צוק איתן. מי שהכשיל אז את הארגון היה סאלח אל־עארורי - מבכירי חמאס, שהיה בזמנו אחראי על הפיגועים בגדה - שהתרברב ברצח הנערים ו"הקל" על ישראל, נוכח האוירה הציבורית, לקבל החלטה על פעולת ענישה קשה בעזה.

     

    אבל במקרה של אלשלודי אפילו חמאס עצמו - למרות אווירת המידור - לקח מיד אחריות על הרוצח וביכה את מות בנו בפוסטר רשמי. בעצם הארגון לקח עליו אחריות כבר בספטמבר 2013, כששוחרר מן הכלא ופירסם פוסטר שבו הוא מצולם לצד מייסד חמאס, אחמד יאסין. מקיר הפייסבוק שלו נשפך ים של חומר, כולל מעין צוואה שכתב יום לפני הפיגוע, שכולה צבועה בצבעי חמאס. בלוויה שלו נשאו דגלי חמאס ובית המשפחה עוטר בדגלים גם. אבל לא היה די בכל אלה. וכך, אפילו הוא הוגדר כמפגע בודד, לנוחיות כל הסובבים.

     

    ב־2015 הוגדרו 81 אחוזים מן הפיגועים בירושלים ובגדה כפיגועי בודדים, ורק אחוז אחד כטרור ממוסד. השאר נותרו להגדרת ביניים של "התארגנות מקומית". ב־2016, 2017 ו־2018 האחוזים דומים: המפגע הבודד מואשם ב־81־75 אחוזים מהפיגועים הבודדים, ורק אחוזים ספורים, לעיתים אחוז אחד בלבד, מוגדרים כטרור ממוסד. הכל עניין של הגדרה. בפועל, מאחורי חלק נכבד מהמפגעים הבודדים, עומד פעיל שמזוהה ארגונית וארגון שהסית, הדריך בתקשורת הגלויה, לקח אחריות ומשלם כסף למשפחות.

     

    מה שלא הבינו אצלנו – ולא רוצים להבין - הוא שהטרור פשוט משנה את פניו. חמאס וארגוני טרור נוספים הקימו לצד תאי הטרור הממוסדים, אפיק לחימה יעיל נוסף המופעל באמצעות התקשורת הגלויה והרשתות החברתיות. ולישראל אין מענה מיידי.

     

    חמאס אמנם לא הצליח להרים התקוממות עממית בגדה. אבל באמצעות הפנייה הפומבית לשטח, הוא הצליח לגייס חברים או אוהדים של הארגון לביצוע פעולות טרור באמצעות נשק מאולתר, סכינים, דריסה ובקבוקי תבערה. כל זאת כדי לשמר את המאבק המזוין, להמשיך את ההתשה מול ישראל ולפגוע באמון הציבור הישראלי בהנהגה.

     

    מדובר בטרור זול, שלא מצריך היערכות והתארגנות לוגיסטית מקדימה ורחבת היקף. גיוס הפעילים הוא פשוט יחסית, מדובר באדם בודד, או בזוג חברים או קרובי משפחה. אין צורך בהקמת תא טרור עם היררכיה פיקודית ומערך של סייענים. מה גם שהשב"כ יודע להתמודד הרבה יותר טוב עם התארגנויות ממוסדות. ואכן, מערכת הביטחון טוענת עד היום שהרוצח מברקן, אשרף נעאלווה, שנתפס וחוסל ב־13 לדצמבר 2018, היה מפגע בודד. זאת על אף שבדוח השנתי האחרון שהוציא חמאס על היקף הפעילות שלו מופיע נעאלווה כאיש הארגון. אבל בישראל מתעקשים שחמאס מרמה ולוקח אחריות על פיגועים לא לו.

     

    זה לא נכון. חמאס לא יכול להרשות לעצמו לקחת אחריות על מפגעים או פיגועים שאינם באחריותו. צריך לזכור: אנשים בגדה חיים במסגרות הדוקות של משפחה, חמולה, שכונה, כפר, שלא מאפשרות הסתרת השתייכויות ארגוניות. זה בולט במיוחד כאשר אדם נהרג או נעצר. חמאס יסכן את אמינותו אם ייקח אחריות על מה שלא שלו.

     

    במקרים מסוימים חמאס לא לוקח אחריות ישירה, אבל כן משתמש בטרמינולוגיה עמומה - כמו למשל, בהגדרת פעיל שנעצר כ"בן התנועה" או כ"שאהיד הקסאמי" (כלומר משתייך לגדודי עז א־דין אל־קסאם). הוא נותן סימן אך לא לוקח אחריות כדי לא לסבך אותו או את משפחתו, שביתה עלול להיהרס. היו פיגועים שחמאס לקח עליהם אחריות רק בחלוף שנתיים ויותר.

     

    ובמרבית המקרים חמאס בסוף גם משלם פיצויים למשפחות. הדבר ידוע היטב לרשויות בארץ. בינואר שעבר למשל, ביצעה משטרת ישראל פשיטה על שבע משפחות והוחרם סכום של כמאה אלף שקל. בפברואר, נתפסו בחיפוש בבתי משפחות כאלה סכומי כסף בהיקף של כ־200 אלף שקל והוחרמו כלי רכב ותכשיטים.

     

    שטיפת מוח מסודרת

     

    החל מ־2015 ניסו חמאס והג'יהאד האיסלאמי להעביר הילוך בפעילות המפגעים הבודדים שנתפסה בעיניהם כמוצלחת. בישראל מסמנים את התפנית הזו ב־1 באוקטובר כשחמאס לוקח אחריות על רצח נעמה ואיתם הנקין ז"ל ליד בית פוריק. מבחינת הפלסטינים, הפיגוע המסמל את התפנית הזו קרה כעבור יומיים כשנרצחו בעיר העתיקה חייל ואזרח, דבר שהוביל לקריאה לצאת לאינתיפדת הסכינים.

     

    בספרו, שיראה אור בקרוב, "לא פה, לא שם", העוסק בהשפעת הדור הצעיר הפלסטיני על המאבק מול ישראל, כותב אלוף משנה במיל' מיכאל מילשטיין, העומד היום בראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב, כי פיגוע זה מסמן את "העיתוי הסמלי של הופעת הדור הפלסטיני הצעיר על במת ההיסטוריה". הרוצח, מוהנד חלבי, היה חבר תא הסטודנטים של הג'יהאד האיסלאמי באוניברסיטאות אל־קודס ואבו־דיס. לפני צאתו לפיגוע הוא השאיר צוואה בדף הפייסבוק, שהפכה מקור השראה לצעירים שילכו בעקבותיו. ואכן בגל הפיגועים שמוגדר כאינתיפאדת הסכינים - מאוקטובר 2015 עד מארס 2016 - הלכו בעקבותיו 246 מחבלים, כמעט מחציתם בני פחות מ־20. על פי תפיסתו של מילשטיין, הדור הצעיר בז לארגונים הממוסדים. אלא שבד בבד אותו רצון לבצע פיגועי הקרבה אישיים, לווה ולובה באותה עת בגל הסתה בתקשורת הפלסטינית שלא היה כמותו.

     

    הגל הזה כוון על ידי הנהגות חמאס והג'יהאד בעזה, כולל גל פתוח ושידורים רצופים ברדיו ובטלוויזיית אל־אקצה. מטיפים דתיים עמדו בשידורים הללו עם סכינים והסבירו לצעירים איך דוקרים. ישראל ניסתה לפגוע בתחנות השידור ולחדור לרשתות החברתיות. בתהליך איטי, מובנה, כולל השקעות עתק בטכנולוגיות עיליות, הצליחה לאתר את קהל היעד של ההטפות הללו שמועד לביצוע פיגועים.

     

    בסקר שערכה מערכת הביטחון בקרב 50 צעירים בני 25־13 שנעצרו כ"מפגעים בודדים", הצביעו רבים מתוכם על השפעה מכרעת דווקא של התקשורת הממוסדת הישנה, בעיקר ערוץ הטלוויזיה של אל־אקצה. הצעירים סיפרו שישבו שעות מול הגל הפתוח של השידורים ועקבו אחר הקליפים שכללו סיפורי זוועה על מעשי ישראל בשטחים, ומיד לאחר מכן שודרו תוכניות שעסקו בהדרכה לאן מנתבים את הנקמה. זו הייתה שטיפת מוח מסודרת שיצאה מעזה.

     

    עוד דוגמה ל"מפגע בודד" בגל הסכינאות הזה הוא בילאל אבו גאנם. ב־13 באוקטובר 2015 ביצע יחד עם מחבל נוסף פיגוע באוטובוס קו 78 בארמון הנציב. השניים רצחו בדם קר שלושה אזרחים. בעת הפיגוע היה בן 21, אסיר משוחרר שישב 14 חודשים בכלא הישראלי בגין השתייכות לחמאס. מיד לאחר מעצרו הוא הופיע באתרים של חמאס כפעיל בארגון, הדובר הרשמי של חמאס בירך על הפיגוע, החזית העממית פירסמה הודעה שבה כינתה אותו "מפקד בגדודי אל־קסאם", השב"כ הכיר וסימן אותו כגורם סיכון. ולמרות כל אלה - ארגון חמאס יצא מן הפיגוע ללא שריטה. הנהגת חמאס מעולם לא שילמה על אף אחד מהפיגועים הללו.

     

    מה שגרם לדעיכה בסופו של דבר הייתה, לפני הכל, הפעילות הענפה של שב"כ וצה"ל. ההתפתחות הדרמטית בתחום הלחימה ברשתות המכוונות נתנה פירות. מערכת הביטחון ממשיכה לפרוס רשת כדי לדוג את הדגים בשטח, אבל נזהרת מטיפול במי שמאכיל ומגדל את הדגיגים הללו: הנהגת חמאס ברצועה. גם המדיניות הנבונה של מערכת הביטחון, שעשתה הפרדה ברורה בין הטיפול במפגעים לבין האוכלוסייה בגדה, תרמה את חלקה לבלימת גל הפיגועים, לצד עוד שני גורמים שאי־אפשר להתעלם מהם: הרשות הפלסטינית חששה שפיגועי הבודדים יהפכו לחרב פיפיות כנגדה ומנגנוני הביטחון ומערכת החינוך של הרשות בלמו את התופעה. הגורם השני היא המנהיגות הציבורית בגדה - כמו ראשי החמולות - שראו בטרור הבודדים שמטפח חמאס מעזה, מרכיב ההורס את מרקם החיים בגדה.

     

    המב"מ של חמאס – בדמות גל המפגעים הבודדים - הוריד פרופיל בגדה ועבר לגדר רצועת עזה. אם חמאס לא יקבל את שלו, גם מלחמת ההתשה על הגדר תקבל פנים חדשות. האם ישראל מוכנה להמשיך לחיות עם מלחמת ההתשה הזו, והאם לבני גנץ יש תשובה שונה מזו של נתניהו? 

     

    fishmanalex1@gmail.com

     

     

     


    פרסום ראשון: 31.01.19 , 16:10