"סיוט שלא נגמר"
שם: יורם נחושתן | גיל: 76 | מגורים: קריית־ביאליק | מחלקה: פנימית ג' | בי"ח: רמב"ם
בצהרי השבת האחרונה התמוטט יורם נחושתן עם חשד לאירוע מוחי ומאז הוא מאושפז בתנאים לא פשוטים במחלקה פנימית בבית החולים רמב"ם. "במשך יומיים השאירו אותי בלית ברירה במיון וערכו לי שם בדיקות, כי הרופאים הסבירו לי שמחכים עם המעבר שלי בגלל שאין מקום במחלקות הפנימיות — אפילו לא במסדרונות. כבר במיון הבנתי שאני לא עולה ישר לחדר במחלקה אלא לעוד עמדת המתנה במסדרון, ומתישהו אקבל חדר. להגיע בשבת לבית החולים, לשכב במיון יומיים עם כמעט 160 אנשים היה פשוט גיהינום. בלי סוף צעקות, בלי יכולת לעצום עין בלילות. הצוותים הרפואיים מנסים לסייע, אבל איש לא יכול לשמוע כלום עם העומס והרעש הנוראי. כל אחד ממש מתחנן עם משפחתו לעלות כבר למחלקה. את השעות הארוכות עם הזעקות של חולים שונים במיון, בהמתנה הארוכה, לא אוכל לשכוח עוד זמן רב. גם במסדרון לא קל, אנשים ובני משפחות עוברים על פניך ואתה ממש בלי טיפת פרטיות. האחיות מקסימות ממש ומסתירות אותי עם וילון גדול. אני מתפלל כבר שחדר יתפנה עבורי. אתה מרגיש מושפל עם כל הצפיפות במחלקה — אבל זה עדיין עדיף על השהייה הארוכה במיון. הרופאים והאחיות מנסים לעבור מחדר לחדר ונראים פשוט אובדי עצות. משמרות ארוכות עם אחריות אינסופית לכל חולה וחולה, שחלילה לא תהיה טעות לטיפול באחד מאיתנו. זה סיוט שלא נגמר, מחכה כבר להבריא ולצאת מכאן".
"אובדן צלם אנוש"
שם: עופר אביגדור | גיל: 52 | מגורים: קריית־גת | מחלקה: פנימית ג' | בי"ח: ברזילי
בבית החולים ברזילי באשקלון במחלקה פנימית ג' יש 38 מיטות ו־51 מאושפזים. החולים גודשים את המסדרונות הצפופים של המבנה המיושן ובתקופה האחרונה אפילו חדר האוכל משמש כאזור אשפוז. "קיבלתי מיטה בפרוזדור כי אין מקום באף אחד מהחדרים", אומר עופר אביגדור בן ה־52 שמאושפז כבר יומיים במחלקה הפנימית בבית החולים, לאחר שנפל בביתו והובהל לברזילי באמבולנס. "אמנם יש וילון אבל רואים אותי מתלבש, שומעים אותי נאנק וכל הציוד האישי שלי חשוף לעיני כל. התביישתי שהמשפחה שלי רואה אותי במצב הזה, זה אובדן של צלם אנוש. אני רוצה ללכת כבר הביתה או לפחות לקבל חדר שתהיה לי פינה שקטה לשים בה את הראש". הצוות הרפואי במחלקה מספר שברגע שהחולים שמזהים שאחד המאושפזים צפוי להשתחרר, הם עטים על המיטה ומנסים לתפוס אותה. לפעמים הדבר מגיע עד כדי מריבות בין המאושפזים ובני משפחותיהם.
"אפילו בכלא יש תאים"
שם: רחל מוסקוביץ' | גיל: 72 | מגורים: שדרות | מחלקה: פנימית ג' | בי"ח: ברזילי
"המקום הזה לא מתאים לאשפוז חולים", רוטנת רחל מוסקוביץ' (72) שמאושפזת כבר יומיים בחדר אוכל שעבר הסבה לחדר אשפוז. בחודשיים האחרונים היא נכנסת ויוצאת מאשפוז בגלל בעיה לבבית ומספרת, "זו לא פעם ראשונה שאני במסדרון, אבל עדיין לא התרגלתי. אין אפילו מקום להטעין את הטלפון הסלולרי. זה לא נעים, הכל פתוח, אין דלתות, אין פרטיות. אפילו בכלא יש לאסירים תאים. אין לי ספק שהעומס פוגע גם באיכות הטיפול, למרות שהצוות עושה עבודה יוצאת מהכלל. אני יכולה להמתין הרבה זמן עד שאחות מתפנה לעזור לי. לצערי התרגלנו לחיות עם המציאות הזו והשלמנו שככה נראית מערכת הבריאות שלנו. למי יש כוח להילחם? אני רק רוצה להרגיש טוב וללכת הביתה. כשהמשפחה שלי מגיעה לבקר, אני לא מוכנה שייכנסו לראות איפה אני מאושפזת, אני יוצאת איתם לחצר. זה לא נעים. אני תוהה איפה שר הבריאות? איפה שר האוצר? איפה ראש הממשלה? במקום להתעסק בפוליטיקה שיתעסקו בבעיות האמיתיות של המדינה הזו. נכון שיש צפיפות בכל בתי החולים בארץ, אבל אצלנו בפריפריה יש מצוקה אמיתית. מה שרחוק מהעין גם רחוק מלב".
"המדינה זרקה אותי"
שם: מיכאלה בר | גיל: 65 | מגורים: ראשון־לציון | מחלקה: פנימית ג' | בי"ח: אסף הרופא
מיכאלה בר לא מצליחה לישון כבר כמה ימים. מאז שאושפזה במסדרון של המחלקה לפני יומיים, הלילות הפכו לסיוט. "האורות דולקים כל הזמן, בכל רגע מישהו אחר צועק מאחד החדרים ואני מתעוררת", היא מספרת בדמעות. בתחילת השבוע היא הגיעה לחדר המיון לאחר שחשה בקוצר נשימה. "האחות במיון אמרה לי שיש לי שתי אפשרויות – להתאשפז במסדרון או ללכת חולה הביתה. לא ממש הייתה לי ברירה. אני עובדת עם נפגעי נפש, תמיד הייתי בצד המטפל. באבחה אחת מצאתי את עצמי סיעודית, לא מסוגלת לטפל בעצמי ומאבדת כל תחושת פרטיות. אפילו ללכת לשירותים אני לא יכולה. אני לא מפסיקה לבכות ושואלת את עצמי איך הגעתי למצב הזה. כל חיי שילמתי מסים וכשאני זקוקה לטיפול רפואי ומבקשת לנצל את הזכויות שלי, המדינה זורקת אותי לכל הרוחות. לאף אחד לא אכפת. אני סקפטית שיהיה כאן שינוי. אם ביבי או שרה יזדקקו לטיפול אני בטוחה שהם היו דואגים לעצמם לתנאי אשפוז של בית מלון". ולמרות הכל, בר מבקשת להביע את הערכה לצוות הרפואי ואומרת, "אין לי מילה רעה לומר עליהם. האחיות והמתנדבים עושים מעל ומעבר בתנאים שיש להם. הצוות נופל מהרגליים, אין להם רגע של מנוחה, ממש מסכנים. על פי כמות העבודה שלהם מגיעה להם פי שלושה משכורת. בגלל שאני מאושפזת במסדרון אני רואה כל מה שקורה כאן. מה צריך לקרות במדינה הזו כדי שיתייחסו לחולים? בכל שנה אני קוראת בעיתונים ורואה בטלוויזיה את העומסים בבתי החולים, אבל עכשיו, שאני חשה אותם על בשרי, זו תחושה שאני לא מאחלת לאף אחד".
"משעממים את נתניהו"
שם: יצחק ביגלמן | גיל: בן 90 | מגורים: ראשון־לציון | מחלקה: פנימית ג' | בי"ח: אסף הרופא
יצחק ביגלמן, לוחם לשעבר בהגנה, מאושפז כבר שלושה ימים במחלקה פנימית לאחר שחש ברע. בשנים האחרונות הוא מתמודד עם מחלת הפרקינסון וגידולים סרטניים בראשו. "אבא המתין למעלה מ־11 שעות בחדר מיון, עבר סדרה של בדיקות וחיכה עד שיתפנה לו מקום במסדרון של המחלקה", סיפרה בתו, עינת ברקהיים. "הצוות מהמם אבל קורס תחת העומס. אני לא מבינה איך הם יכולים לעבוד בתנאים האלו". ביממה הראשונה נאלץ ביגלמן לשכב על מיטה במסדרון בין עמדת האחיות למחוללי החמצן. מעבר לאובדן הפרטיות, הוא נותר חשוף לזיהומים ומחלות על אף שהמערכת החיסונית שלו חלשה. רק אחרי יממה, כשחולה אחר השתחרר, נמצאה עבורו מיטה באחד החדרים, המסדרון לא נותר שומם וכבר התמלא בחולים חדשים. זה המצב כשיש רק 38 מיטות ו־45 חולים. "יש כסף אבל הוא לא מגיע למקומות הנכונים, סדרי העדיפויות כאן במדינה עקומים", אומרת ברקהיים. "נתניהו וליצמן לא חווים את מה שאבא שלי חווה. אנחנו כנראה משעממים אותם. מערכת הבריאות שלנו כושלת והיא לא מתאימה למדינה מפותחת. לא הגיוני שאנחנו יודעים לייצר כיפות ברזל ומערכות טילים אבל לא מסוגלים לדאוג לדור מייסדי המדינה. מה יעזור שיש לנו צבא חזק ומערכות נשק מתקדמות אם בסופו של דבר, קשישים זרוקים פה במסדרונות. זה עצוב. אבא שלי הקים את המדינה ומגיע לו הרבה יותר ממה שהיא מעניקה לו על התרומה שלו".
