האמת? הייתי מרוצה מנאומו של בני גנץ. צפיתי בו בבית חברים ביוסטון, טקסס, והיה בהחלט משעשע לראות אותו מביס את נתניהו במגרש שלו. הרי במשך שנים מספרים לנו על גאונותו התקשורתית של נתניהו ועל מעלותיו וניסיונו כנואם, כמעביר מסרים, מול מצלמה, מול קהל - והנה מתברר שבני גנץ, שאת כל חייו הבוגרים עשה בצה"ל, וניסיונו התקשורתי והטלוויזיוני מועט, עושה את זה יותר טוב ממנו. בלי להזדקק לקול המעובה והמעושה, ולבריסטולים עם הציורים המוזרים, ובלי החשיפות חסרות האחריות של הישגי המוסד באיראן ושל חיל האוויר בסוריה. לא אתפלא אם בקרוב נגלה שגם האנגלית שגנץ הביא מהמושב יותר טובה מהאנגלית שביבי הביא מאמריקה.

אינני סבור שיכולות תקשורתיות מנבאות מנהיגות טובה. אני אף משוכנע שאם בן־גוריון בכבודו ובעצמו היה נואם מול מצלמת טלוויזיה, תוכניות הסאטירה היו משדרות רק אותו ומפטרות את הטאלנטים. אבל הנאום של גנץ הוריד מדוכן המנצחים את שני מומחי התקשורת המנוסים שלנו, את נתניהו ואת לפיד, שמרוב מניירות, שטיקים וטריקים, שוב אינם נראים כמו מנהיגים אלא כמו השחקנים שמגלמים אותם. גנץ, מתברר, עובר מסך יותר טוב מהם, משדר אמינות טבעית, נראה כמי שפיו וליבו שווים. החיוך שלו כן, הרצינות שלו משכנעת, ומי שכתב לו את הנאום הצליח לתמרן איכשהו בין הצורך הלא נסבל לשווק קלישאות ובין היכולת להוסיף חזון ואף פתוס.

אכן כן. מן הנאום הזה עלה ריח של חזון, והיה בו גם קצת פתוס מהסוג השכוח, שפעם עורר לגלוג ועתה מתברר כמה הוא חסר לנו. ברור שהטקסט רקד על יותר מדי חתונות והחזיק יותר מדי מקלות ביותר מדי קצוות. בסתר ליבי אני מקווה שמי שכתב אותו לא ימליץ לגברת גנץ להפריש חלה למען שלום הקואליציה - אבל עובדה היא שהיה נאום יעיל ואפקטיבי. כה אפקטיבי עד שעורר במחנה הימין אימה ופחד. די בעובדה שנתניהו הניח ללהקת הכרוכיות שלו, ובראשן מירי רגב ומיקי זוהר, להגיב עליו - כדי להבין שמדובר באובדן עשתונות ושיקול דעת.

אינני בקי דיי ואינני פרשן פוליטי, ולא אוכל לנבא מי ירכיב קואליציה עם מי אחרי הבחירות. אני יכול רק לקוות שלא יהיו אלה נתניהו וסמוטריץ' ובנט, ולא המפלגות החרדיות. אבל אין ספק שבני גנץ נחת בקלילות במשבצת של מי שסיכוייו לעשות זאת מאיימים על סיכוייו של נתניהו. עכשיו צריך לחכות ולראות את מי הוא יבחר לעמוד לצידו, כי מה שראינו עד עכשיו לא ממש משכנע.

וגם הערה

מה שחסר לי בנאומו של גנץ היה התייחסות קצת יותר נלהבת, מפורטת ונוקבת לנושאי החינוך, ההשכלה והמחקר בארצנו. תאמרו: הביטחון חשוב יותר! ואענה לכם שהחינוך, ההשכלה והמחקר, הם שהניבו לנו את הביטחון של טיל החץ, של כיפת ברזל, של הקסדות של אלביט ואת 8200. תאמרו: הכלכלה חשובה יותר! ואענה לכם שהחינוך, ההשכלה והמחקר הניבו לנו את ההכנסות ואת החסכונות של תעשיית ההיי־טק ושל התפלת המים ושל החקלאות ושל הרפואה המתקדמות שלנו, אלה שאורי אריאל ויעקב ליצמן הורסים לאט אבל בטוח.

אני כותב את הדברים האלה מארצות־הברית, שבה אני פוגש קהל אמריקאי כללי, קהל של יהודים אמריקאים, וקהל של ישראלים שחיים כאן, וגם לרבים מהם כבר אפשר לקרוא יהודים אמריקאים. פגשתי פה חוקרים ומדענים ישראלים, מהנדסים ואנשי מחשבים, מנתח לב, משתיל כבד, מנהל מחלקה של ילדים חולי סרטן וראש פקולטה מהוללת לכימיה. כולם חיים ועובדים כאן, ורובם ככולם אמרו לי שבשלב זה או אחר הם השתוקקו לחזור הביתה ולא הצליחו, כי לישראל לא היו עבודה ותקנים להציע להם. בסופו של דבר הם הרימו ידיים ונשארו שם, ומי שמתברכת בהם היא ארצות־הברית, מדינה עם חזון ועם שכל.

דווקא השבוע התפרסמה בעיתון "הארץ" רשימה של ליאור דטל, ובה נתונים מעניינים ומכאיבים על התופעה הזאת, שאני מתאר כאן רק את אפס קצה. כך למדתי שבארצות־הברית פועלים היום יותר מ־1,700 חוקרים ומדענים ישראלים, יותר מבכל אוניברסיטה בישראל. גם כ־25 אחוז מבעלי תואר שלישי במתמטיקה שלנו נמצאים בה, וחמישית מבוגרי מכון ויצמן. ביחס למספר תושבי ישראל - זה השיעור הגבוה ביותר בעולם של חוקרים ומדענים זרים שעובדים בארצות־הברית! רבים מהם עשו את הפוסט־דוקטורט שלהם באוניברסיטאות אמריקאיות מעולות, ואינם יכולים לחזור אלינו.

שנה אחרי שנה עולה מספר העוזבים ופוחת מספר החוזרים. נהוג לקרוא לתופעה הזאת "בריחת מוחות", אבל על המוחות הישראליים האלה אמר חתן פרס נובל לכימיה, פרופ' דן שכטמן: "אין בריחת מוחות. מוחות לא בורחים. הִגלו אותם". הִגלו אותם ממשלות עם סדרי עדיפויות שערורייתיים, והגלתה אותם חברה ששוב אינה מוקירה מדע ומחקר ומעבדה ואקדמיה, שהמילה "אליטות" שייכת לקבוצת מילות הגנאי שלה, ובבחירות היא מצביעה נתניהו.

הבעת תקווה

אבל לא הכל אבוד, ולא כל הכסף הולך לביטחון ולישיבות ולמטוס של ביבי ולהתנחלויות. הנה: שר החקלאות אורי אריאל, שהותיר את חקלאי ישראל על הקרשים, תיקצב מחקרים מדעיים בתחום השמיטה והכשרות! וסגן שר הבריאות יעקב ליצמן, אחרי שהביא את מערכת הבריאות לקריסת מערכות כללית, עסוק מאוד במניעת הכנסת חמץ לבתי החולים בפסח! בתי החולים הודיעו שלא יורו למאבטחים לעשות זאת, ואילו הרבנות חזרה בה מהרעיון - המטופש והמעליב בפני עצמו - להקים בהם "מתחמי חמץ". אבל אני בטוח שאי שם בארצות־הברית מסתתר מדען ישראלי שיוכל להמציא מגנומטר־פיתות, ויקבל כאן תקציבי מחקר ואף תקן. ואני סבור שאפשר להחזיר משם גם גנטיקאי ישראלי שישבט לנו את הפרה האדומה מהתורה, ואז ייבנה המקדש ויבוא המשיח.