"הרבה זמן מנסים לסגור את המקום, אבל זה לא יקרה", מבטיחה לי "הילה". בשלב הזה היא עוד לובשת חצאית סנטה קלאוס וחזייה, אבל כמה דקות אחר כך תשב בתחתונים בלבד על ברכיו של גבר, שדיה הגלויים מקפצים מול פרצופו.
זה עוד לילה שגרתי ב"פוסיקט". אחד ממועדוני החשפנות המצליחים בישראל שניצב בשבע השנים האחרונות בלב כיכר אתרים החלודה שבתל־אביב. קבוצת הנדל"ן JTLV, הבעלים החדש של הכיכר ומי שמתכננת להקים במתחם מגדלי יוקרה, הודיעה בחודש שעבר כי היא לא מתכוונת להאריך את חוזה השכירות של הפוסיקט וכי עליו להסתלק מהנכס עד 1 בינואר 2019. "אם לא יפונה המקום ייחשבו שוכריו לכאורה לפולשים", נמסר בהודעה לתקשורת. "הקבוצה לא מתכוונת לתת יד לזנות בנכסים שבבעלותה".
במועדון עצמו מספרים כי דרישת הפינוי הגיעה אליהם רק לאחר הפרסום בתקשורת, וכי פרט למכתב שהונח בתיבת הדואר שלהם, איש מאנשי JTLV לא שוחח עימם. "מרגע הפרסום, העבודה ירדה כאן בחצי", אומר גורם במועדון. "הם הצליחו לפגוע בנו מבלי שאפילו נפגשנו איתם".
אך השמועות על מותו של הפוסיקט היו מוקדמות מדי. במהלך ביקור במקום, כל העובדים - מהשומר בכניסה, דרך הקופאית ועד ל"הילה" - מתחייבים כי המועדון ימשיך בפעילותו. עד כה הם עומדים במילתם.
חרב הפינוי היא רק אחד האיומים על עתידו של המקום, ששמו הפך זה מכבר למילה נרדפת לחשפנות. ב־31 בדצמבר, ממש על סף פיזורה של הכנסת, עבר החוק לאיסור צריכת זנות, המאפשר להטיל קנסות על גברים הרוכשים שירותי מין. כניסת החוק לתוקפו אמנם הושהתה בשנה וחצי, והקישור בין המועדון ל"שירותי מין" עדיין נתון לוויכוח ולפרשנות, אבל אין ספק שקיומו מעלה עננה שלא התפוגגה. ממש כמו לשון הודעת האיום של קבוצת JTLV, עננה זו כורכת בתוכה סוגיות של נדל"ן, חוק ומוסר. בעיקר, היא ממחישה עד כמה תעשיית המין היא עולם שבו מטושטשים הגבולות שבין ניצול לבין בחירה ובין חופש לבין כפייה. לפעמים, כך מסתבר, הגבול בין זנות לבין ריקוד הוא כמה סנטימטרים בודדים.
מבט חלול הצידה
ברנש בחליפה מוביל אותי למושבי על ספה רחבה, בשורה הראשונה מול הבמה, בדיוק כשמתחיל מופע אקרובטיקה עם רקדנית בלבוש מינימלי. מערכת הסאונד משוכללת, התאורה מדויקת, והרקדנית משתלשלת מהתקרה לרצפה ומשליכה את החלק העליון שלה. המקום מלא עד אפס מקום בלקוחות, רובם כצפוי גברים, אבל לא מעט נשים, ובהן זוג פליטות ריאליטי מפורסמות שהתייצבו כאן במיטב מחלצותיהן. בין כל אלה מהדסות נשים חשופות חזה בהליכת טווס. כדי לצפות בכל זה תצטרכו להיפרד מ־150 שקל, ותקבלו בתמורה גם כוס משקה, אך הכסף האמיתי בפוסיקט טמון בחיכוך.
בעברית תקנית קוראים לזה ריקוד חיק, אבל כאן כולם קוראים לזה "לאפ־דאנס". "זה עולה 25 שקלים, ואתה יכול לשלם יותר", קורצת לי הילה. כמוה, גם שאר החשפניות שבמקום מתפרנסות בעיקר מהתשלום שהן מקבלות עבור הלאפ־דאנס, סחורה שנרכשת כאן לפחות אחת לחצי דקה. הריקוד מתרחש כאשר הבנות עירומות כמעט לחלוטין, אך חלקן לובשות במהלכו מבט חלול המופנה לנקודה אי שם בחלל.
שאלת חוקיותו של הלאפ־דאנס מוטלת בספק עוד לפני החקיקה האחרונה. המקור לספק זה נמצא בלאקונה בלשון חוק העונשין, שאינו טורח להסביר מהו בדיוק "מעשה זנות". בפסקי דין תקדימיים הוא הוגדר ככזה הכולל מגע בתמורה לתשלום ושנועד לספק תאווה מינית. בהתאם לכך, איפשרו הרשויות למועדוני חשפנות להמשיך ולפעול ברישיון כל עוד הגברים שפקדו אותם לא באו על סיפוקם, דבר שהיה הופך אותם לבתי בושת.
ילנה דיוואיין, כיום משוררת ואמנית תיא־ טרלית, שעבדה בעבר בחשפנות בתל־אביב, מסרבת לקבל את הסידור הזה. מבחינתה, החוק אינו צריך להבדיל בין נשים בזנות לנשים חשפניות, שכן אלו ואלו מגיעות לרוב מרקע של פגיעה מינית או הזנחה, וכולן מנוצלות בידי מעסיקיהן ומתקשות להיחלץ מחיים של השפלה. "ההשלכות שאני סובלת מהן היום, אחרי ארבע שנים וחצי כחשפנית, זהות להשלכות של בנות שהיו בזנות ברחוב", היא אומרת. "אי־אפשר לצאת מהמקום הזה בלי פוסט־טראומה".
היא גדלה בבית נורמטיבי בירושלים. בגיל 26, בעקבות משבר נפשי, החלה לעבוד כחשפנית בתל־אביב. "אמא שלי חלתה, היה לי בן זוג אלים, החיים שברו אותי", היא מספרת. "ראיתי חושך. האפשרויות היו או להתאבד או ללכת לעבוד בזה". היא עבדה במועדונים וסבלה מכל רגע. "היינו יושבות כל הבנות בחדר הלבשה ומדברות על היום שבו נעזוב את העבודה המסריחה הזאת. אבל לא עזבנו", היא אומרת, ומוסיפה ש"זה בכלל לא משנה אם בחורה עושה לאפ־דאנס, מביאה ביד למישהו או שוכבת איתו. אין שום הבדל מבחינת התחושה של הבחורה באותו רגע".
מי שהצליח לבסוף לשלוף את דיוואיין מעולם החשפנות הוא ארגון "הופכות את היוצרות" המסייע לנשים בזנות. "בעזרת הארגון הכרתי עוד נשים כמוני, וכשהתחלתי לדבר איתן הבנתי שאני לא לבד, שאני לא דפוקה, שעברתי משהו", מסבירה דיוואיין. "ברגע שעושים פעולות שגורמות לערך העצמי לעלות, זה נהיה בלתי אפשרי להישאר שם, במועדון. זה היה תהליך שבמהלכו הייתי עטופה מכל הכיוונים".
"מישל", בת 29 שעובדת היום כחשפנית בפוסיקט, מספרת דווקא שהיא מרגישה עטופה בתוך המועדון. "זה הפך להיות סוג של בית", היא אומרת. "אני לא אמשיך להגיע לכאן אם אני לא רוצה. ואין לי סיפור קורע לב למכור לך. אני באה מבית טוב, ממשפחה טובה, אני החשפנית הכי חנונית בעולם, מאלה שמדברות איתך על שפינוזה. הייתי יכולה לעבוד בכל עבודה בעולם".
אז למה דווקא כחשפנית?
"אין שום דבר שמפריע לי בלשבת על ברכיים של גבר, הרי גם ככה הוא לא יכול לגעת בנו יותר מדי. מותר לגעת בחזה, בשיער, וזה הכל. הוא לא מתקרב לאזור החלציים. אם זה קורה אני קמה והולכת למאבטח. התקשורת מציגה את הגברים כזנאים ואותנו כקורבנות. זה לא נכון. רוב הגברים שבאים לפוסיקט בודדים מאוד, הם מחפשים תשומת לב".
יש יחסי מין בין בנות ללקוחות?
"זה נורא תלוי בבחורה. בוא נגיד שההנהלה לא אוהבת את זה, אני יודעת שבנות ננזפו על זה. אני אישית בחיים לא אעשה את זה כי זה מנוגד לעקרונות שלי. בכל מקרה זה לא קורה בתוך המועדון, ובחורה שעושה את זה מסתכנת כי היא לא יודעת לאן ייקחו אותה. במועדון יש לה חממה, היא מוגנת".
איפה עובר הגבול בין לאפ־דאנס ללשכב עם לקוח?
"יש הבדל עצום בין ארוטיקה וחושניות, בין לגרום לך להרגיש כדבר הכי חשוב בחדר, לבין מין".
עם זאת, מישל מסכימה שלא כל החשפניות בפוסיקט הן כמוה. "אני לא אמא חד־הורית, אני לא באה ממצוקה כלכלית", היא אומרת. "אני מבינה שצריכים להיות מעגלי תמיכה עבור הנשים שמגיעות לתחום הזה מתוך מצוקה, אין ספק. אבל לקחת את כולנו ולהפוך אותנו לקורבנות של השיטה? זה פשוט לא נכון".
מעכשיו: סייד–דאנס
הקו העדין והמעורפל שמשרטט החוק בין זנות לחשפנות, נחצה בבוטות בעבר בפוסיקט. עד לפני כשנתיים היו בפוסיקט חדרים פרטיים. בעלי המקום טענו שנועדו לאפשר ללקוחות ביישניים לקבל לאפ־דאנס בפרטיות. באוקטובר 2016 פשטה המשטרה על המקום וגבתה עדויות מכמה עובדות, שסיפרו כי העניקו בחדרים הללו מין אוראלי ללקוחות, אך אמרו כי עשו זאת ללא ידיעת הבעלים. בעקבות כך החדרים הפרטיים נסגרו - בביקור במקום אכן לא היה להם זכר - והתיק הפלילי נגד המועדון בחשד להפעלת בית בושת, נסגר.
אבל באוגוסט 2017 התייצבו שוב שוטרים בפוסיקט, וטענו כי מעתה גם הלאפ־דאנס בגרסתו המקורית, בתנאים מסוימים ואף ללא "סיפוק תאוותו של הגבר", ייחשב לבלתי חוקי. על פי הנחיות המשטרה החדשות, במקרה שאיבריה המוצנעים של החשפנית ייגעו במפשעתו של הלקוח, גם אם שניהם לבושים, ייחשב המעשה לזנות. לדברי הבעלים, מאז הובהרו לחשפניות הנהלים החדשים. "הייתה רפורמה רצינית, הלאפ־דאנס הפך להיות סייד־דאנס", אומרת מישל. "החשפנית צריכה להחזיק את גופה בצורה כזו שרואים שהיא בעצם לא עליך. אסור שיהיה חיכוך", קרי חיכוך בין שני איברי המין. בביקור במקום היה נראה שאכן מרבית החשפניות שומרות על הכללים, שבעצם דורשים מהרקדניות לרקוד על הירך או מעל הגבר. "מאוד קשה מבחינה פיזית להחזיק את הגוף מעל לקוח במשך שש שעות של משמרת", מסבירה מישל. "לפעמים כל מה שאת רוצה, זה רגע לשבת".
לדברי עו"ד מיקי חובה המייצג את הבעלים, קובי מזרחי ואלי נחום, בכל מקרה הלקוחות של המועדון לא צריכים לחשוש שייקנסו בהתאם לחוק הזנות החדש. "בחדרים הפרטיים אני מסכים שבקלות יכולים להתבצע מעשי זנות, אבל מרגע שהסרנו אותם נפתרה הבעיה", הוא אומר.
ממשטרת ישראל נמסר: "המשטרה אינה מגדירה מהו 'מעשה זנות'. הגדרת המושג הלכה והתגבשה, במהלך השנים, באמצעות פסיקת בתי המשפט. מעשה החשפנות על צרופותיו, נבחן בהתאם להגדרות הפסיקה, ובנסיבות מסוימות עשוי לעלות כדי מעשה זנות. מדיניות ההעמדה לדין בעבירות הזנות נקבעת על ידי פרקליטות המדינה".
לאחרונה דווח שפרקליט המדינה יעדכן בקרוב את ההנחיות באשר לנסיבות שבהן ייחשב הלאפ־דאנס מעשה זנות, ואולם הנחיות אלה טרם פורסמו. "משטרת ישראל לא יכולה לחוקק חוקים במדינת ישראל", אומר עו"ד חובה. "על פי מה שהם אמרו לנו, בעיניהם גם אם אתה רוקד למבדה עם מישהי ואז נותן לה עשרה שקלים, אתה עבריין".
לדברי גורמים בסביבת הפוסיקט, ממילא כל הדיון סביב חוקיות המעשים וההשוואה לזנות הם תירוץ שנועד להצדיק את סילוקם מהמתחם בידי JTLV, הבעלים החדש של כיכר אתרים ומי שמתכננת להפוך אותו "לנקודה הלוהטת של תל־אביב". ל־JTLV בהחלט יש הרבה עבודה. מאז שנות ה־90 הפכה הכיכר לאחד הפילים הלבנים, המוזנחים והעצובים של תל־אביב עד כדי כך שבמלחמת המפרץ, ראש העיר דאז שלמה להט (צ'יץ') ייחל שטיל סקאד ינחת בכיכר ויהרוס אותה.
ב־2015 הצליחה קבוצת JTLV - שבראשה עומדים עמיר בירם ויעקב שלום פישר, איש העסקים החרדי השותף ברשת שופרסל - להשתלט על הקרקע ולקבל את אישור העירייה להקים במקום שני מגדלים בגובה 40 קומות, למרות התנגדות עיקשת של תושבים ופעילי סביבה. במועדון הפוסיקט, שבעליו תופסים את עצמם כבעלי עסק לגיטימי, לא מבינים מדוע החזון של JTLV צריך לבוא על חשבונם. לדבריהם, מאז עזבו את משכנם המקורי ברחוב יורדי הסירה ונכנסו בהשקעה גדולה אל הבניין המתפורר של מועדון הקולוסיאום ז"ל, הם הפכו אותו למקום החי היחיד בכיכר, שבזכותו מגיעים אליה תיירים ובליינים.
ואז הגיעה JTLV. "אחד מבעלי העניין בקבוצה הוא אדם דתי (יעקב שלום פישר - א"א), וההתנהלות שנעשית בפוסיקט לא לרוחו", אומר עו"ד יורם פלץ, המייצג את בעלי המועדון במסגרת הסכסוך הנדל"ני. "יש פה ניסיון של הדתה. אנחנו משלמים שכירות מטורפת ואין פה היגיון כלכלי לפנות אותנו. הוא מוכן להפסיד כל חודש 120 אלף שקל - דמי שכירות וארנונה - ובלבד שהפוסיקט לא יעבוד. אנחנו מתכננים לקחת את הנושא לבית המשפט, ואני מאמין שהתיק יסתיים בפשרה".
הפוסיקט הוא שמונע את תחילת העבודות בכיכר?
"אם מחר בבוקר עולים טרקטורים על כיכר אתרים, תוך עשר דקות נפנה את המועדון. אנחנו האחרונים שנמנע מהכיכר לחזור להיות פיל לבן".
מקבוצת JTLV נמסר: "אחת הסיבות הראשונות בגינה יצאנו לדרך היא מצבה העגום של הכיכר שמאופיינת כיום בעיזבון, ריח שתן, פשע וזנות. את הכיכר חייבים לשקם ואנו מתחילים כעת עם פינוי מועדון החשפנות כצעד ראשון משום שאין בכוונתנו לתת יד לניצול נשים במקומות שבבעלותנו. לאור מיקומה האסטרטגי בלב תל־אביב - הכיכר יכולה וראוי שתהווה את אחת הנקודות היותר תוססות בעיר, ולרווחת תושבי העיר שיוכלו לחזור לדרוך בה בביטחון".
