מה יכול לגרום לאיש צעיר ובריא לא לקום יום אחד? כך צייץ ד"ר אורן זוסמן, מתמחה בקרדיולוגיה, לעוקביו בטוויטר, ב־4 במארס 2018, כשנודע דבר מותו של כדורגלן איטלקי מפורסם בשנתו. הוא ענה בעצמו על השאלה: "כמעט כל האנשים מתים מדום לב. לעיתים הרקע הוא שימוש בסמים. עוד סיבות הן בעיות מולדות בשריר הלב (שגרמו להפרעת קצב), או בעורקים הכליליים שלא בהכרח מאובחנות". לסיום, כך הוסיף והזהיר, אם ידוע לכם על אירוע של מוות פתאומי במשפחה, במיוחד בגיל צעיר, ספרו לרופא המשפחה שלכם.
באופן טרגי חזה ד"ר זוסמן בציוץ ההוא את מותו שלו. פחות משנה אחרי, נדם ליבו. הרופא הצעיר והמבטיח, שבמשך שנים חלם לתקן את ליבם של אחרים, שהציל את החולים ותמך בבני משפחותיהם במקרה של אסון, לא יכול היה לליבו שלו. הוא קרס ביום חמישי שעבר בעת משמרת בבית החולים בילינסון, שבו עבד, מוקף בחבריו ובקולגות שלו, שלא זיהו את מצבו הקשה. חמישה ימים נאבקו על חייו בטיפול נמרץ. "עשינו כל מה שאפשר כדי להציל אותו, מתוך תקווה שאולי יקרה פה נס", סיפר מנהל בית החולים, ד"ר ערן הלפרן, "אבל לצערי זה לא קרה".
אשתו, מעיין, נפרדה ממנו בדמעות: "16 שנים פלוס חמישה ימים. 16 שנים מלאות באושר, בחוויות, בעשייה, באתגרים, בהקמת משפחה ובעיקר בהמון המון אהבה. ועוד חמישה ימים, ימי גיהינום. כך מתחלק הזמן שלנו יחד. ואני, אני עוד מתקשה לעבור מאחד לשני ולהבין כיצד הפשטות המלאה בטוב אשר אפיינה את חיינו, הפכה לגיהינום.
"אהוב יקר שלי, איני יודעת כיצד ומדוע אנחנו בכלל נמצאים פה, מדוע אתה חיוור וחסר חיים במקום מלא בצחוק וצבע. ואז אני עוצרת ונזכרת באחד מבין הדברים הרבים אשר לימדת אותי מתוך עולמך המאתגר: 'דברים רעים קורים לאנשים טובים', אמרת, 'העולם אקראי'. כה אקראי עד שאיש שכולו לב נכנס למקום שכה אהב וראה בו בית שני, למקום העוסק בלבבות של אחרים, ומאבד את חייו בגלל לב".
בניגוד ל"אנטומיה של גריי"
ד"ר אורן זוסמן (37), שנפטר ביום שלישי האחרון, היה כוכב עולה בתחום הרפואה, רופא וחוקר בעל יכולות יוצאות דופן. הממונים עליו ניבאו לו עתיד מזהיר, אבל מה שהבדיל אותו מאלפי רופאים צעירים ומוכשרים אחרים הייתה דווקא המקלדת. בזמן שמתמחים אחרים טובעים בתמרונים בלתי אפשריים בין הבית לעבודה, לא מצליחים להרים את הראש מהתורנויות ומהמטלות הרבות שלהם במהלך שנים ארוכות של הכשרה מקצועית תובענית, זוסמן תיקשר אותן ל־1,700 עוקביו באדיקות, בביקורת ובהרבה הומור.
מי שעקב אחריו למד איך באמת נראית שגרת יומו של מתמחה בישראל, ואיך נראית מערכת הבריאות מעיניו של רופא צעיר. "התמחות: התהליך שבו אתה לוקח אדם שאוהב רפואה ורוצה לטפל באנשים, ומנסה לגרום לו להפסיק", כתב בציוץ אחד. בציוץ שני הבהיר: "בניגוד ל'אנטומיה של גריי', למתמחים אמיתיים אין חדר משותף, וגם ככה אין להם זמן להגיע אליו", ובעוד ציוץ: "אם אתם רוצים לזהות מתמחה, זה האיש הנראה מבוגר מכפי גילו, עם המבט הכבוי בעיניים".
"שונא את ההרגשה פוסט־שינה, פוסט־תורנות. אתה מרגיש זומבי. הייתי אומר כמו ג'ט לג, אבל אני לא טס מספיק בשביל הרפרנס", תיאר את החיים בין תורנות אחת לשנייה, ובמקום נוסף כתב: "אורך התורנויות הוא חסר היגיון לחלוטין. זו צורת העסקה פוגענית גם כלפי המתמחים, וגם כלפי המטופלים שלהם". בציוץ אחר הוסיף: "מדברים הרבה על שעות העבודה של רופאים, אבל גם ה־26 שעות תורנות והעבודה היום־יומית היא רק חלק מהעניין. יש הרבה עבודה בבית: מצגות, מאמרים, קריאה ורענון החומר. בתכל'ס - אינסופי".
"איך התחיל הבוקר שלכם?" שאל ביוני האחרון, והשיב: "שלי 'התחיל' אחרי 23 שעות של עבודה רצופה, בצעקות של האחיות לרוץ לחדר של אחד מהמאושפזים שבדיוק התמוטט בשירותים, והגענו אליו מחוסר הכרה, פרצוף למטה, החייאה התחילה על הרצפה, עיסויים, גרירה שלו החוצה, שוקים, החזרת דופק, ריצה לתוך היחידה".
פעם אחרת כתב: "היום במרפאה הגיע אדם, שלמרות שכבר עבר התקף לב ויש לו סתימות גם בעורקים ברגליים, לא לוקח אף אחת מהתרופות שלו, אבל במיוחד מקפיד לא לקחת סטטינים (תרופות להורדת הכולסטרול הרע, ש"ר) בגלל כל מיני דברים שראה ביוטיוב. תראו סרטוני חתולים", סיכם, "לא סרטוני שרלטנים".
לא פעם שיתף את עוקביו בדילמות מורכבות שעימן התמודד בעבודה. באחד הציוצים שלו, תיאר את הטיפול בחולת סרטן סופנית לא מבוגרת שהגיעה למחלקה הפנימית שבה התמחה. למרות מצבה הקשה הוא החיה אותה. "מה שלא אומרים עכשיו - יכול להיות שלא תהיה עוד הזדמנות להגיד", אמר לבני משפחתה שהמתינו בחוץ.
"אחרי כמה שעות, כשאני כבר בבית משלים שעות שינה אחרי תורנות, וברור לכולם שמדובר בסרטן שהכניע סופית את הגוף, לורה סימנה לצוות שהספיק לה, והוא מצידו נתן לה שינה מתוקה רוויה במורפין. למחרת בבוקר כשחזרתי לעבודה היא כבר לא הייתה", כתב. "הסיום של הסיפור מסתיים במוות כמו רוב הסיפורים בפנימית, אבל עדיין, מרגיש אחד הניצחונות שלי, כי הצלחתי לתת הזדמנות פרידה לה ולמשפחה".
"אורן רצה שיקשיבו למה שיש לו להגיד, היו לו מסרים חשובים", אומר חברו, ד"ר יגאל פרנק, רדיולוג משערי צדק, שלמד איתו רפואה באוניברסיטת בן־גוריון. "הטוויטר הוא תמונה של נוף חייו. מי שיעבור על היסטוריית הציוצים שלו יראה מיד את תמהיל האישיות המיוחדת שלו: את הידע הכללי הנרחב שלו מחד, ואת חוש ההומור שלו, מאידך.
"השימוש שלו במדיה החברתית היה מאלף. הוא ידע להעביר מסרים מאוד מורכבים בפשטות ובאומץ, בהומור מושחז ועדין, ולא התבייש להציג את סדר היום ואת סביבת העבודה שלו ולפתוח צוהר ללבטים שלו. הכל היה גלוי. הוא ידע לתווך מידע על פעולות רפואיות ומכשור מקצועי בצורה פשוטה, מובנת ומסקרנת.
"בהקשר של מערכת הבריאות הוא תמיד התייחס לא רק לרופאים, אלא גם לשאר העובדים שלה, לאחיות ולכוח העזר. על כולם כתב בהרבה אהבה וחמלה. הוא לא הרגיש פחיתות כבוד לשלוח הודעות ניחומים ודברי עידוד לפציינטים שלו, אבל גם לא היסס לשאול שאלות קשות על התנהלות מערכת הבריאות שלנו, ולזעוק את זעקת הציבור והצוות הרפואי. הוא מאוד אהב את המערכת הזו, אבל היה בו צער גדול על כך שהיא לא מקבלת את הכבוד שמגיע לה.
"הייתה לו תקווה גדולה שכאשר הדור שלנו, הרופאים הצעירים, יגיע לעמדות מפתח, הוא יידע לתת לציבור את מה שמגיע לו. לשפר את המערכת לא מבחינת תנאי העבודה, אלא במה שהיא מציעה. הוא לא היה מבקר של המערכת במובן הקלאסי של המילה, אבל היה בו את הרצון הבלתי נדלה לשנות ולתקן אותה".
במסלול המהיר לפרופסורה
זוסמן נולד וגדל באשקלון, בן לפרופ' שלמה, ראש האגף לבריאות השן במשרד הבריאות, ולטובה, מנהלת המכון לריפוי בעיסוק בבית החולים ברזילי, ואח גדול ליערה ולשקד. כשהיה ילד, ביקשה אמו לשלוח אותו לשיעורי שחייה כדי לחזק את רצועת הכתפיים שלו, משום שנולד פג. "בהתחלה הוא לא אהב את המים והיינו צריכים די ללחוץ עליו לשחות", סיפר אביו בהלוויית בנו. "אבל תוך זמן קצר מאוד, אחרי שהתגבר על הפחד, הוא הפך לשחיין תחרותי. אנחנו לא אמרנו לו להתחרות, בסך הכל רצינו שיתחזק קצת, אבל הוא היה תמיד הישגי".
כבר בגיל צעיר הראה נטייה לתחום הרפואה. "הוא היה בערך בן עשר כשבפעם הראשונה חלפה בראשי המחשבה שאורן יהיה רופא", סיפר האב. "הוא חזר מחוג שחייה ובארוחת הערב סיפר לנו משהו שהמאמן הסביר להם, לגבי איך לאכול. הקשבתי לו וראיתי שיש לו מצד אחד אמפתיה לחברים שלו, ומצד שני לו את היכולת לשמור מרחק רגשי מהדברים שסיפר לנו עליהם. אמרתי לעצמי שהוא יהיה רופא טוב".
את שירותו הצבאי עשה במגלן, יחידת עילית שפועלת לתקיפה ולהשמדת מטרות בעומק שטח האויב. "היינו צוות קרוב של 12 אנשים, עם מטרה משותפת אחת: לשרוד", מספר תומר ליכטנפלד, חברו לצוות. "חיינו במשך חודשים יחד וראינו אחד את השני בכל מצב. לא היו בינינו סודות. אורן היה ספורטאי מצוין, מצחיק עד דמעות, אבל גם ידע להיות רציני כשצריך. הייתה תקופה שהוא פיקד על הצוות, אבל גם אז הפקודות שלו ניתנו תמיד עם חיוך".
בטירונות נקלע לסכנת חיים כאשר לקה בהיפותרמיה, מצב של ירידה משמעותית ומסוכנת בחום הגוף, במסע שהתנהל בתנאי מזג אוויר קשים. "כבר בתוך הבסיס התחיל גשם זלעפות שגם 'חליפות הסערה' מניילון לא יכלו לו", תיאר בטוויטר. "בנוסף, הצעדה בהן גורמת לך להזיע. המסע מתארך, הטמפרטורות יורדות. כל הדרך בוצית לגמרי. אחד החברים לא הצליח ללכת והיה צריך להעלות אותו על אלונקה. בשלב מסוים גם למפקדים היה ברור שהמסע לא יסתיים, והתחלנו את הדרך חזרה.
"אני זוכר הכל באופן מאוד מעורפל. בשלב כלשהו כבר לא היה לי יותר קר. אבל גם התחלתי להירדם בהליכה. מצאתי את עצמי רגע לפני שאני נופל לתעלה. אחד המ"כים הורה לי להחזיק בשרוכים של האפוד של זה שלפניי וככה הגענו לבסיס. במרפאה החום שלי נמדד 33.9 מעלות. אבל זה לא היה השיא, שאותו קבע הסמל שלי: 32.5 מעלות".
החברות הקרובה בין צוות הלוחמים נשמרה עד היום, שנים אחרי שהשתחררו. "פעם בכמה חודשים יש לנו מפגשי צוות", אומר תומר. "בכל המפגשים האלה הוא היה עושה חיקויים מדויקים ומצחיקים עד דמעות לא רק של דברים שקרו, אלא גם של שיחות שלמות שהתנהלו בקשר. היה לו זיכרון מדהים. הוא זכר כל פרט וכל מילה באירועים שכולנו מזמן שכחנו".
אחרי השחרור הכיר אורן את מעיין בגלידרייה השכונתית, ומאז לא נפרדו. הם טיילו יחד בדרום אמריקה, עברו את תהליך הקבלה שלו לבית הספר לרפואה באוניברסיטת בן־גוריון, גרו במשך שבע שנים בבאר־שבע ומשם עברו לתל־אביב, כשהתחיל את הסטאז' בבילינסון. ביוני 2009 התחתנו וכעבור שלוש שנים נולד בנם הבכור, אלון. אחריו הגיעו יובל, בן ארבע, ואלה, בת עשרה חודשים.
"אתגר בן עשר שנים", כתבה מעיין בפייסבוק, ימים ספורים לפני מותו של אורן, וצירפה שתי תמונות שלהם, אז והיום. "מעבר אחד של עיר, שלושה ילדים, הסבה מקצועית אחת, שתי התמחויות, הרבה קמטים (שלי) ושערות לבנות (שלו), והרבה פחות שעות שינה".
"לא נפרדנו לרגע", סיפרה השבוע. "בערבי תורנויות נהגתי להישאר ערה, כי לא יכולתי להירדם בידיעה שאורן לא ישן. הוא היה החצי השני שלי, החבר הכי טוב שלי. אהבת חיי. עמוד השדרה, האוויר שלי, הבסיס להכל. האבא המושלם ביותר שיש. למרות אתגרי המקצוע והלחצים שעמד בהם בעבודה, הוא עשה שמיניות באוויר כדי לקחת חלק מאוד פעיל בחיי הילדים.
"הוא היה מסיים תורנות ומיד לוקח את אלה התינוקת על הידיים, הולך עם הילדים לחוגים ולגינה, מעביר שיעורים על רפואה בגן. את הבן הגדול שלנו הוא לימד תכנות. הוא עשה הכל, ואף פעם לא על חשבון המשפחה. ברגע שהילדים היו נרדמים הוא היה מתמסר לאהבה השנייה שלו: המחקר. אנחנו גרים בדירה קטנה וישנה בתל־אביב, וכל הזמן אמרנו שאנחנו לא זקוקים לשום דבר נוסף. יש לנו כל מה שאנחנו צריכים בעולם, רק שכל מי שנמצא תחת קורת הגג שלנו יהיה בסדר. ודווקא הדבר הכל כך בסיסי הזה נלקח מאיתנו".
הקריירה המקצועית של אורן פרחה במקביל לחיי המשפחה. הוא התקבל להתמחות במחלקה פנימית ה' היוקרתית בבילינסון, שם החל לעסוק במחקר. "לפני הכל, אורן היה איש משפחה. מעיין והילדים היו הדבר הכי חשוב בחייו", מספר חברו הקרוב, ד"ר ברק פרצוב, שהתקדם יחד איתו בבילינסון. "בעבודה, היו לו יכולות לא רגילות. כבר במהלך הלימודים הוא לימד את עצמו תכנות והיה בונה אתרים עבור חברות גדולות. היה לו חוש טכני מעולה, שאיפשר לו לשלב בין עולם המחשבים לעולם הרפואה.
"אורן אהב את הרפואה האמיתית, המורכבת. הוא ידע לאבחן חולים מהר מאוד. אחד הדברים הקשים בהתמחות פנימית הוא לקבל מטופל באמצע הלילה מהמיון, להסתכל על הבדיקות שלו, לחשוב על אבחנה ולהתאים לו טיפול. כשכולנו היינו מגיעים לבוקר מרוטי עצבים ועייפים בניסיון לסגור את הפערים, אורן היה יושב בחדר רופאים בנחת, אחרי שסיים את כל הקבלות מהמיון והצליח לחטוף שעתיים שינה. היו לו ידע נרחב ומהירות עבודה פנומנאלית. הוא היה הרבה יותר מהיר ויעיל מכולנו".
החלום שלו, אומר פרצוב, היה להיות קרדיולוג. "שנות ההכשרה הארוכות גובות מחיר משפחתי ואישי לא מבוטל, אבל אורן פרח בקרדיולוגיה", הוא מספר. "הוא חלם להגיע לשם שנים, והיה לו מאוד טוב שם. היכולת האקדמית של רופא נמדדת במספר המאמרים שהוא יכול לכתוב. כולנו עוסקים במחקר במקביל לרפואה, אבל אורן רץ בקצב מסחרר. כבר במהלך העבודה בפנימית הוא התחיל לעשות עבודות מחקר בקרדיולוגיה. הוא פירסם עוד ועוד מאמרים, והיה על המסלול המהיר לפרופסורה. הוא גם כתב מהר, וגם ניהל את כל שלבי העבודה לבד. היכולות שלו בתחום האקדמי היו הרבה מעל הממוצע. כולם אהבו לעבוד איתו, כי הוא היה מביא דברים מהר לידי ביצוע".
ד"ר קרן שחר, רופאת ילדים בכירה בשניידר, הכירה אותו במהלך הסטאז'. "זכיתי להכיר אותו כחבר וכקולגה", היא מספרת. "הוא רצה ללכת להתמחות פנימית ואני רציתי להתקבל לילדים. כמו חברים טובים, כל אחד מאיתנו ניסה לעזור לשני במחלקה שהוא רצה להיות בה. בגלל שהוא היה כל כך מבריק, הייתי מבקשת ממנו ש'יתרום' לי פניני חוכמה ברפואת ילדים.
"יחד עם האינטליגנציה המדהימה שלו, הוא היה אדם שלו ונעים וצנוע. אפשר היה לסמוך עליו הרבה מעבר לפתרון מדויק בסוגיה כזו או אחרת. כשאבא שלי הרגיש לא טוב, הוא הלך ובדק וחזר עם תשובה ולא הרפה עד שווידא שמצבו השתפר. באותו אופן הוא התייחס למטופלים ולחברים שלו, וכמובן גם למשפחה. הוא היה מצחיק ומקליל כל סיטואציה, ועושה הכל בנעימות ובשלווה. האמינות והכנות שלו היו מעל הכל. הוא היה כולו אור".
"נעשה חשבון נפש"
בשנה הקרובה עמד זוסמן לסיים את התמחות־העל שלו ולהגשים את חלומו להפוך לקרדיולוג מומחה. הוא התכונן לנסוע ללונדון, להתמחות בקרדיולוגיה פולשנית של מומי לב במבוגרים. "מספר ימים לפני שחלה, שוחחנו ודיברנו על עתידו המקצועי לאחר סיום ההתמחות", מספר פרופ' רן קורנובסקי, מנהל המערך לקרדיולוגיה ומנהל המכון לצנתורי לב בבתי החולים בילינסון והשרון. "הפלגנו במחשבות ובתוכניות בנוגע לתחומי העיסוק והמחקר שירצה לעסוק בהם כקרדיולוג, ולא היה לי ספק שיגשים את כל משאלותיו בהצטיינות יתרה. אמרתי לו שהוא מצוין בכל מישור הערכה ובכל ממד, והתכוונתי לכל מילה".
באופן טבעי, הלב, שעמד במרכז התמחותו, היה נושא מרכזי גם בכתיבה שלו. הוא העלה תמונות של דפיברילטורים, מכשירים למתן שוק חשמלי במקרה של דום לב, מאתרים ציבוריים שונים שבהם הוצבו, וקרא לעוקביו לשמור על בריאותם. "מי שרוצה שאנדב לו החלטה לשנה החדשה - שיפסיק לעשן, כדי שלא ניפגש במקום העבודה שלי", כתב לפני ארבעה חודשים.
בשנים האחרונות החליף את השחייה בריצה. את הדרך מביתו שבתל־אביב לבית החולים בפתח־תקווה היה עושה לרוב על אופניים. כך עשה גם ביום שבו אירע האסון. אולם זמן קצר לאחר שהגיע לבית החולים חש ברע. הוא התלונן בפני חבריו למחלקה, ואף פנה לביצוע בדיקות שונות, מחשד שמדובר בבעיה בלב, אולם חלק מהתוצאות הגיעו רק אחרי שקרס. בינתיים, עוד הספיק לבצע צנתור בחולה אחר.
"אורן הרגיש לא טוב מהבוקר", מספרת ד"ר שחר. "היו לו כאבים בחזה ונימול באצבעות. אנשים שראו אותו אמרו לו שהוא חיוור. אחת הרופאות עשתה לו בדיקות דם, הוא הציג את תרשים האק"ג בפני רופאים אחרים ואף ציין שרופא לא יכול לטפל בעצמו, אבל אף אחד לא עצר הכל ושלח אותו למיון, להיבדק. לפי בדיקה שנערכה במצלמות האבטחה, הוא היה לבד בחדר יותר מחצי שעה. במונחים של החייאה זה נצח".
מה עבר על הרופא המקצועי, המצטיין, ברגעים שבהם חש שגופו בוגד בו? האם זיהה בתחושותיו את סימני האזהרה שבהם התמחה? האם הבין שהוא בצרה? מדוע, למרות שהתלונן והתריע שהוא חש ברע, לא זיהו חבריו למחלקה את המצוקה שבה היה וטיפלו בו? לעולם לא נדע.
"הרופאים ידעו שהוא לא מרגיש טוב, אבל כנראה כולם היו מאוד עסוקים", אומר תומר, חברו ליחידה. "לא היה מי שאמר לו, 'אתה לא רופא יותר, שב ותן לנו לטפל בך'. הפספוס הזה הפך לאסון שכואב לכל כך הרבה משפחות. לטרגדיה נוראה".
"בדיעבד אני מניח שהיה לו התקף לב, או ירידה באספקת החמצן ללב, מצב שעלול לחולל הפרעות קצב קשות, שגורמות למוות פתאומי", אומר ד"ר הלפרן. "התרופה למצב כזה היא מכת חשמל. אם זה קורה מול העיניים, אפשר לעזור. אבל אם החולה נמצא בחדר לבד, כפי שקרה לאורן, שאלוהים יעזור לו".
בבית החולים סיפרו השבוע כי התכוון ללכת הביתה, אולם לא הספיק לצאת מהבניין. הוא נמצא בשעות הצהריים ללא נשימה וללא דופק בחדר צדדי, מרחק מטרים ספורים בלבד מחדר צנתורים שבו ניתן היה להציל את חייו. בניסיון נואש לעזור לו חיברו אותו חבריו למחלקה למכונה מיוחדת, המחליפה את פעולת הלב והריאות, בתקווה שליבו יתאושש ויחזור לתפקד. בחדר הנורא ההוא, ביחידה לטיפול נמרץ, בקרב האחרון על חייו, שבו ועמדו לצידו גם החברים מהצבא, נלחמים איתו כתף לכתף, כמו אז, בשטח האויב, לפני 20 שנה. אבל הפעם גם הם לא הצליחו להציל אותו. הלוחם הוותיק, הרופא המוערך ובן המשפחה האהוב הפסיד במערכה.
"אני עוברת שוב ושוב על ההתכתבות בינינו מאותו בוקר אסוני שבו סיפרת כי אתה חש ברע וביקשת שיעשו לך אקו, אק"ג ואף בדיקות דם", ספדה לו מעיין, אשתו, בהלוויה. "השתלשלות האירועים משם היא כה איומה, כזו שהתסריטאי המעוות ביותר לא היה מעלה על דעתו לכתוב. איני מצליחה להפסיק לדמיין אותך שוכב על הרצפה הקרה, חמוד, אהוב יקר ומתוק שלי, שוכב בחדר סגור, ומעבר לקירות אותם אנשים מוכשרים ומיומנים אשר אהבת והערצת, אשר ביכולתם להצילך".
אורן נפטר ביום שלישי, חמישה ימים אחרי שהתמוטט. בבית החולים כבר הודיעו כי נסיבות מותו באמצע היום, במחלקה שלו, המתמחה בטיפול במחלות לב, במקום שבו מצילים חיים מדי יום, ייבדקו. "בהחלט נבדוק את עצמנו ונעשה את חשבון הנפש שלנו", אומר ד"ר הלפרן.
"דווקא בגלל שמדובר ברופא, היה צריך לגרור אותו באוזן למיון, ולא להניח לו להיעלם ככה, לבד בחדר", אומרת ד"ר שחר. "כולנו עושים רפואת מסדרונות, אבל אסור לנו לשכוח לדאוג אחד לשני. אם רק היו מחפשים אותו ונותנים לו מכת חשמל, כמו זו שנתן בעצמו למאות חולים, הוא היה הולך למחרת הביתה. אורן הקדיש את החיים ואת הנשמה שלו להציל אחרים. עד שהוא לא היה בודק את כל הספרות העדכנית ואת כל האלטרנטיבות הטיפוליות הוא לא היה נרגע. רק את עצמו הוא שכח".
