צעצוע של סיפור
הפסלים יוצאי הדופן שלה מרהיבים, זוכים להצלחה בכל העולם והפכו לסמל סטטוס גם בסלון של מפורסמים מקומיים רבים כמו רני רהב, מיקי חיימוביץ', אברי גלעד, אורנה בנאי ועוד. נירית לבב־פקר נחשבה פעם לאחת ממעצבות שמלות הכלה המצליחות בישראל, היום היא בונה פסלי ענק משילוב בלתי צפוי של לגו, שרשראות, בובות ברבי, חלקי אופניים, גלגלי שיניים, נורות וצדפים. עכשיו היא חושפת את הפרויקט הבא שלה לקראת האירוויזיון: פסל ענק של נטע ברזילי בגובה ארבעה מטרים, שעשוי כולו מצעצועים
מיד אחרי שנטע ברזילי זכתה באירוויזיון עם "טוי", לאמנית הישראלית נירית לבב־פקר הבריק הרעיון להפוך את דמותה הססגונית של הדיווה הישראלית הטרייה למיצג ענקי שעשוי כולו, איך לא, מצעצועים ישנים. לבב־פקר, שרבים זוכרים מהתקופה שבה עיצבה שמלות עבור הסלבריטאיות המקומיות, החליפה בשנים האחרונות את החוט והמחט באיזמל ופטיש. במקום לתפור חלומות מתַּחרה, היא מפרקת חפצים ישנים והופכת אותם לפסלים סביבתיים. את העבודות שלה כבר אפשר למצוא בבתים של מפורסמים רבים. כך למשל, פסלי הכלבים שהיא מעצבת מברזל ממוחזר ומשרשראות ישנות של אופניים — ניצבים בסלון של מיקי חיימוביץ', אורנה בנאי, בת חן סבג, אברי גלעד, רני רהב ועוד חובבי אמנות. גם בעולם כבר מכירים את העבודות המיוחדות שלה, שזוכות לשלל ביקורות חיוביות מעבר לים.
אז מה הסיפור של המיצג של נטע?
"נטע ברזילי היא בעיניי אבירה תרבותית, והשיר שלה TOY הוא הצהרה פמיניסטית. בזה שהיא אומרת, 'אני לא הצעצוע שלך' היא הביאה רוח נשית חדשה שאני פשוט מצדיעה לה. ואת ההערכה שלי, מהיותי אמנית, אני מבטאת באמצעות היצירה שלי. אני מאושרת שהצלחתי לשמור את הרעיון בסוד עד שאתגבש, ובעיקר עד שאצליח לאסוף את הצעצועים הישנים שנדרשו לי כדי להקים את המיצב המטורף הזה, שיתנשא לגובה של ארבעה מטרים. עכשיו יש דיונים עם העירייה לגבי המקום שבו יציבו אותו לקראת האירוויזיון", אומרת לבב־פקר בהתרגשות, ומציינת שהמיצב יורכב כולו מחלקים של אלפי צעצועים ישנים, אותם אספה בחודשים האחרונים. "במשך כל החודשים שעברו מאז שנטע זכתה באירוויזיון, הייתי עסוקה באובססיה סביב הרעיון לייצר מיצב בדמותה, ולצורך זה אספתי בלי סוף צעצועים ישנים מכל מי שאני מכירה. כמובן שהמעגלים התרחבו ועם הזמן הגיעו אליי אלפי צעצועים שאותם אספתי ופירקתי, כדי להרכיב את הדמות של נטע. אני מקווה שהיא תאהב את התוצאה".
נשמע מאתגר. איזה סוג של צעצועים?
"כל מה שאפשר לדמיין. לגו, קוביות, מכוניות ישנות, בובות, חלקי חיות ודמויות פלסטיק. הכל־הכל נכנס לדמות של נטע. את הגבות שלה למשל עיצבתי בעבודת נמלים מקוביות לגו שחורות שהייתי צריכה לאסוף. את אזור הפנים יצרתי באמצעות שילוב של עשרות חלקי בובות מפורקות, כולן בצבעי גוף - מבובות ברבי ועד בובות תינוק רכות. את תסרוקת הקוקיות של נטע יצרתי מחלקי מכוניות, שלדי מכוניות קטנות, גלגלים שפרקתי מהמכוניות, וגם שילבתי בתוך הקוקיות בובות פרווה בצבעים כהים שמעניקות את הנפח לקוקיות. את השמלה, לעומת זאת, יצרתי ממאות צעצועים ישנים אבל צבעוניים ממש, והיא מורכבת מחלקי בובות, מכוניות, קוביות לגו, חיות בהמון צבעים וגדלים, הפתעות של ביצת קינדר ומה לא".
המיצב של לבב־פקר נחשף כאן לראשונה, בהדמיה, כיוון שהוא נמצא עדיין בבנייה נמרצת. "אנחנו עובדים עליו גם ביום וגם בלילה, כדי להיות מוכנים לקראת התחרות בחודש מאי. ואני עושה את זה באהבה גדולה, מגיע לה, לנטע. בעיניי היא מייצגת עוצמה נשית חדשה וזה בדיוק המסר שחשוב לי להעביר. גם שאר העבודות שלי רלוונטיות למה שמייצגת היום תנועת MeToo. כנשים, אנחנו נמצאות בתקופה שבה יש לנו הרבה מאוד כוח, וצריך שהוא יבוא יותר לידי ביטוי, גם בפוליטיקה ובהנהגה, הן בישראל והן בעולם".
לתחום העיצוב הגיעה לבב־פקר בזכות ההורים. אמא שלה, אילנה, מורה למלאכה, ואבא שלה, צבי ז"ל, שהיה תפאורן. "כיוון שבתיאטרון יש דדליין כי ההצגה חייבת להתחיל בזמן, לעיתים נוצר לחץ בסטודיו, ואבא שלי היה משכנע את אמא שתרשה לי להבריז מהלימודים ולבוא לעזור לו. הוא נהג לומר שאצלו זה בית הספר האמיתי לחיים. אני חושבת שאבא שלי בתת־מודע רצה בן, אבל נולדו לו רק בנות, ולכן לקחתי על עצמי להוכיח לו שאני יכולה לעשות כל מה שבן היה עושה. וככה בעצם הגעתי לסטודיו שלו והתלכלכתי בצבע ובדבק, ועבדתי על הכלים המסיביים, כולל לנסר ולרתך, וכמובן שם גם למדתי לתפור".
את התפירה הפכה למקצוע, כאשר החלה לעצב שמלות כלה והקימה עסק מצליח שנשא את שמה. "אבל בשלב מסוים, קצת לפני גיל 40, הרגשתי לא מסופקת. לנהל רשת זה להתעסק בלקוחות, באמהות ובחברות של הכלות, ופתאום העיצוב הפך להיות משהו צדדי. לקח לי זמן להגיע לתובנה החשובה הזו שהחומר חסר לי, וכשהבנתי את זה, סגרתי את הרשת כי הרגשתי שהיא מכווצת אותי, בעוד שבבטן יש לי כדור אש שרוצה להתממש. לא ידעתי בדיוק מה ואיך אעשה, אבל החלטתי לפנות זמן ליצירה שלי, ולראות מה יוצא. חזרתי לקום בבוקר בשמחה, כי כמה שהתאמצתי ליהנות מהאופנה, הרגשתי כבויה וחסרת עניין".
בדיעבד, היא מבינה שהסוד היה לחבר בין העולמות: "היום האמנות שלי מחברת בין היצירה הנשית והגברית, ובעצם, יצרתי בפעם הראשונה בחיי חיבור מחדש בין העולם של אמא שלי לעולם של אבא שלי. מצד אחד, היצירה הנשית העמלנית כמו למשל סריגה ורקמה, לבין העבודה הגברית, שכוללת ריתוך של ברזלים, מהלומות פטיש וניסור פלדה. כמו גם שילוב של נורות, חלקי מזרנים, אדני רכבת, גלגלי שיניים, מפתחות, מסמרים, וכן חומרים שמקורם בטבע כמו בלוטים, אורז, צדפים, חול ים ועוד".
לדרך היא יצאה כאמור עם שלל סדרות של פסלים אותם יצרה. מפסלי כלבים שעשויים משרשראות ברזל, דרך פסלים של שמלות מעוצבות — סוג של הצדעה לעיסוק הקודם שלה. אלא שהפעם השמלות עשויות ממפתחות, נורות, שעונים, ענפים, ברגים ועוד. "עיקר הרעיון הוא לחבר בין הנשי והגברי, בין הרך והקשוח, בין סוגים של חומרים ובעיקר להציל חפצים שנועדו לגריסה ולכיליון ולהעניק להם חיים מחודשים".
לאחר שעבודותיה של לבב־פקר הוצגו בניו־יורק ובלונדון, החליטה יחד עם בן הזוג שלה, אורי פקר (לשעבר מבעלי פקר פלדה, ונגב קרמיקה) שעובד לצידה, להקים גלריה מקומית במבנה עתיק בשוק הפשפשים ביפו. "כאן אני אחראית על היצירה ואורי בעלי אמון על כל השאר — ניהול, שיווק ופיתוח עסקי. זוג שעובד ביחד ולחוד הוא בעיניי שילוב מנצח", היא אומרת. לזוג ארבעה ילדים, ואורי פקר מוסיף: "גם שני הבנים הגדולים שלנו הם אמנים שעוסקים בעיצוב, וגם העבודות שלהם מוצגות אצלנו בגלריה", אומר האבא והבעל הגאה.
לפנייה לכתב/ת 
