שני שלטים באיילון

אתמול צצו לאורך האיילון שלטי חוצות שעליהם, בגודל על־טבעי, תצלום של שני גברים בחליפות עסקים: בנימין נתניהו ודונלד טראמפ. השלטים הוצבו על ידי קמפיין הבחירות של הליכוד, שמנוהל כרגע על ידי האיש שמופיע בתצלום. "נתניהו: ליגה אחרת", בישרה הסיסמה. מכיוון שאיילון היה פקוק לעייפה, גם זה הודות לאיש בתצלום, היה לי זמן לחשוב על השלט ומשמעותו. מה המשותף לשני האנשים האלה, פרט למינם ולגילם (70 ו־73, בהתאמה).

במחשבה ראשונה, נפגעתי בשם נתניהו. טראמפ הוא תקלה בהיסטוריה הנשיאותית, איש עסקים מפוקפק, פושט רגל סדרתי, שחייב את הצלחתו בפוליטיקה לתוכנית ריאליטי, לזדון רוסי ולחטוטרת שסחבה על גבה המועמדת הדמוקרטית. בשתי שנות כהונתו הראשונות הוא הצליח להחמיר את השיתוק הפנימי באמריקה, לשבש את הסדר הכלכלי העולמי ולרוקן אזורים חשובים בעולם, כולל המזרח התיכון, מהשפעה אמריקאית. האיש שלנו בתצלום הרבה יותר משכיל, הרבה יותר מנוסה, הרבה יותר רהוט באנגלית. אילו שניהם היו מתייצבים לבחירה בקלפי, אין לי ספק במי הייתי בוחר.

במחשבה שנייה נפגעתי בשם בוחרי הליכוד. נתניהו מכיר את טראמפ יותר מכולנו. הוא יודע שהמחווה הגדולה שטראמפ עשה לישראל – ההודעה על העברת השגרירות לירושלים - נקנתה בכסף; הוא יודע איזה נזק גרמה לישראל הודעת הבריחה של טראמפ מסוריה והרפיסות שגילה כלפי ארדואן וכלפי פוטין. ישראל נוסעת במטוס שבקוקפיט שלו יושב מתחזה. מה זה חשוב, אומר נתניהו, העיקר שמקומי במחלקה הראשונה.

מעכשיו עד תחילת אפריל ימצה נתניהו את כל הטובה האלקטורלית שהוא יכול לקבל בזכות שלושת התארים שלו: ראש ממשלה, שר הביטחון ושר החוץ. שבועיים לפני הבחירות ייסע לוושינגטון, להצטלם עם טראמפ. הוא דורש, וכנראה יקבל, ארוחה ממלכתית בבית הלבן. ההתערבות האמריקאית בבחירות כאן היא עניין ישן: הנשיא קלינטון התגייס למען בחירתו של פרס ב־1996, והישראלים לא התרשמו. הנשיא בוש תלה תצלום שלו עם אולמרט במסדרון שמוביל לחדר הסגלגל, והישראלים לא התרשמו. עכשיו הגיע תורו של טראמפ.

במחשבה שלישית, הם בכל זאת שייכים לאותה ליגה – ליגת הנחקרים בחשד לפלילים. אתה לא יודע מה עשה לי המנדלבליט הזה, יתלונן נתניהו כשייפגשו במארס; מנדלבליט? יגחך טראמפ. אתה בטח מתכוון למולר. הכלב הזה - אין כלום ולא היה כלום. הדמוקרטים והתקשורת לחצו עליו. נכון, ישיב נתניהו. אתה צודק, אתה צדיק. ועכשיו בוא נצטלם: הבוחרים מחכים.

* * *

מול השלט המשותף של נתניהו וטראמפ מתנוסס שלט גדול עוד יותר, של בני גנץ. עין כחולה, רבע פרצוף, וישראל לפני הכל. גל ההתלהבות שעלה לאחר נאומו של גנץ טרם שכך, וכבר עולה גל נגדי: מה כל ההבטחות האלה. הרי אין שמץ סיכוי שיצליח למלא אותן גם אם יקים ממשלה.

זה נכון, כמובן. הבטחות בחירות הן במקרה הטוב משאלת לב; במקרה הרע תוצר ריק של כותבי נאומים. הבטחה אחת הוא ימלא בוודאות אם ייבחר לראש ממשלה: הוא לא יהיה נתניהו. זה לא מעט.

להצלחה הראשונית יש מחיר: הפחד להפסיד מומנטום הופך את המועמד לזהיר מדי, עד כדי שיתוק. לגנץ נותרו שבועיים לגיבוש הרשימה שלו. הוא צריך לצרף עוד ועוד אנשים, בתקווה שיביאו קולות מהגוש הימני־חרדי, אולי גם מנשים. אורלי לוי יכולה להיות נכס אלקטורלי, בגבולות 5־4 מנדטים. איחוד עם לפיד טוב לשלט חוצות. לא בטוח שהוא טוב בקלפי.

* * *

יו"ר הקואליציה לשעבר דוד ביטן תקף אתמול את נתניהו, על רקע דרישתו לשריין לו עוד שני מועמדים במאסף של רשימת הליכוד. הדברים של ביטן חורגים משאלת השריון. ביטן אמר בגלוי מה שאומרים בכירים בליכוד בחדרי־חדרים: נוצר ניגוד אינטרסים בין נתניהו למפלגתו. הליכוד רוצה יותר מנדטים, יותר נציגים בכנסת, יותר שלטון. נתניהו רוצה את השלטון לעצמו. הוא מעדיף שבסיעת הליכוד בכנסת ישבו חשודים בפלילים כמו דוד שרן מתיק 3000, ובלבד שיצביעו בעד חוק שימנע את העמדתו לדין.

המפלגה זה אני, אומר נתניהו למפלגתו. טעות, אומרים עמיתיו. המפלגה זה אנחנו.