השבט של דגן

באחד הימים נכנסה דבי ורטמן, עובדת סוציאלית קלינית, לחדרו של בנה, דגן. בחדר אמור היה להתארח הסב, והיה צורך לפנות כמה תאים בארון. לפתע בין חפצי בנה מצאה תעודה. "מצטיין רמטכ"ל", נכתב במסמך. היא ניגשה לבעלה אלי, רופא במקצועו, עם התעודה. אחרי הפליאה הראשונית, ההורים לא הופתעו: לא מכך שבנם הקצין קיבל את התעודה, וגם לא מכך שהסתיר אותה. ההורים בחרו לכבד את שתיקתו של דגן ולא סיפרו כי נודע להם. מאז ומתמיד ברח דגן מכבוד.

זה אחד ממאות סיפורים על דגן ז"ל, שקובצו יחד לספר "באהבת עולם, דגן". הספר, שכתבה אחותו של דגן תמה בר־נתן וערכה עינת ברזילי, יצא לאור לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים". לא מדובר בספר זיכרון קלאסי, אלא בז'אנר מיוחד של פרוזה, שבתוכו שובצו קטעי הסיפורים.

דגן ורטמן גדל ביישוב מעלה מכמש, ואחרי התיכון למד תורה במשך שש שנים בישיבת הר המור. לאחר מכן התגייס לגולני ויצא לקורס קצינים. דגן היה מפקד נערץ, מצד אחד קשוח ומצד שני היה כאב לחייליו, ביקר אותם פעמים רבות בביתם, והעביר בסתר לחיילים נזקקים עשרות אלפי שקלים מחשבונו הפרטי. אחרי שני תפקידים כמ"פ יצא לשנתיים של חופשת לימודים בישיבה. בזמן מבצע "עופרת יצוקה" לא יכול היה לשאת את המחשבה שחבריו יילחמו בזמן שהוא רחוק. מבלי שהתבקש הוא הצטרף ללוחמים ויצא למבצע שממנו לא שב. בן 32 היה במותו.

עשר שנים חלפו מאז, עשר שנים שבהם ניסתה משפחתו להוציא ספר לזכרו. "לא כתבתי קודם", מספרת אחותו תמה, אם לשישה, תושבת רמת־גן ומרצה במדרשות. "אחרי שדגן נהרג הסתובבנו עם תחושה של אש מבפנים. חשנו שזכינו לחיות ליד מישהו שהוא משהו. משהו מיוחד ונדיר. הרגשנו שאי־אפשר להשאיר את דגן רק בזיכרון המשפחתי. הגיעו הרבה פניות עם הצעות לכתבות, לסרטים, לספרים. אבל יחד עם הרצון לצאת החוצה, הייתה לנו הרגשה חזקה שדגן הוא סוד. שאם מצליחים לפצח את הסוד אז יופי, אבל אם לא, אז אין טעם. זה יצר מצב שהיה לנו קשה לכתוב. השקענו מאות שעות בראיונות ובאיסוף חומרים, אבל לא הצלחנו להרים את זה.

"אחרי חמש שנים אמא שלי אמרה שזה מלמעלה, כנראה משהו עוד לא בשל. הרפינו, אבל הייתה תחושה קשה של מעילה בשליחות, משהו שבוער בך ואתה לא מצליח להוציא אותו. לקראת שמונה שנים למותו חלמתי חלום. דגן אמר לי בחלום, 'אני לא צריך שינציחו אותי'. התעוררתי עם הרגשה מופלאה. זה נשמע עצוב, אבל בתוכי היה אור גדול. הרגשתי שדגן אמר לי שהוא לא צריך הנצחה שתעסוק בהישגים וביכולות שלו, אלא במהות שממנה ינק את כוחו. הוא אמר לי, 'תחיי מחוברת למהות הזו, שממשיכה להיות חיה גם אחרי מותי'. החלום הזה היה עבורי חוויה של שמחה גדולה".

"אהבה הולכת עם כאב"

אחרי ההקלה, הגיעו נדודי השינה. לילות קשים עברו על תמה, שלא הצליחה להירדם בשל המחשבות שהתרוצצו. "בסוף הודעתי להורים שהחלטתי להתמסר לעניין. שאני לא יודעת לכתוב ספרים, אבל אני מפנה את עצמי מכל העיסוקים האחרים, כדי להתמסר לזה. חשבתי שפשוט אכתוב את כל הסיפורים שנאספו לאורך השנים. הגיע הראשון בספטמבר, הילדים יוצאים לבית הספר ואני בבית, פנויה מכל עיסוק אחר. הייתי מבוהלת. זה היה חודש אלול, אז מרוב בהלה הייתי מתעוררת מוקדם והולכת לסליחות".

אבל הספר תפס כיוון אחר, ייחודי ומפתיע. "לא רציתי שהספר יהיה רק אוסף סיפורים, רציתי שהקורא יחוש תהליך. ישבתי מול המחשב מיואשת. חשבתי מאין יבוא עזרי? ואז כתבתי בסתר את אחד הפרקים. הרגשתי שקרה פה משהו אמיתי. בסוף נבנה סיפור מסגרת, ובתוכו הסיפורים על דגן".

סיפור המסגרת עוסק בזוג שזוכה, אחרי שבע שנות טיפולים, לבן. האב, דמות בדיונית אמנם אך מתואר כחברו של דגן ז"ל, משתוקק לקרוא לבנו על שם חברו שנפל בקרב, האם חוששת, ושניהם עוברים תהליך עמוק עד לבחירת שם. הסיפור הזה בדיוני אך אינו נשאר בגבולות הדמיון: "כולנו, ארבעת האחים של דגן, קראנו לילדים שלנו על שמו. כשאנחנו מסתובבים כל המשפחה יחד אז יש לנו ארבעה דגנים בגילאים שונים, וזה תמיד מעלה חיוך".

אבל זה לא נגמר במשפחה הקרובה; הסיפורים על דגן נפוצו ומכל עבר החלו הורים טריים לקרוא לילדיהם על שמו. "כשהילד הראשון נקרא על שמו, כתבתי מכתב תודה למשפחה. ואז פתאום עצרתי וחשבתי, 'למה אני כותבת להם תודה? הרי הם לא עושים את זה בשבילי, דגן הוא של כולם'. בסוף זה גם מה שכתבתי להם", נזכרת תמה. "לפני שנתיים פנתה אלינו ענת שפירא, שגם ליוותה בהתנדבות את הוצאת הספר, והציעה לעשות סרט דרך פרויקט 'בעוז רוחם' על הילדים שנקראו על שמו".

שפירא ביקשה מכל מי שמכיר ילדים שנקראו על שם דגן ליצור איתה קשה. ההודעה התפשטה במהירות ברשת ותוך ימים אחדים הגיעו מאות הודעות. חלק מהילדים נפגשו במהלך הצילומים עם משפחתו של דגן. "זה היה מרגש", נזכרת תמה. "מי שריגש אותי במיוחד היה אבא שלי. הוא לא בכה ודיבר עם הילדים בצורה מאוד מכבדת, הרגשתי שהוא לוקח על עצמו לברך אותם בשם דגן. התופעה של אנשים שלא הכירו אותו וקוראים על שמו לבן שלהם הולכת ומתרחבת, רק השבוע נולד עוד אחד. היום כבר יש כ־130 ילדים, והפסקנו לעקוב".

"כבר הפסקנו לעקוב". משפחת ורטמן במפגש עם עשרות ילדים שנקראו על שם דגן ז"ל | צילום: ענת שפירא

מה זה אומר עבורך לקרוא לילד על שם מישהו שמת?

"בעבר זה נראה לי סוג של הקמת מצבה. היום זה נראה לי פרץ של חיים, שלא נגמרים. כשאתה קורא על שם אדם אז המהות ממשיכה לחיות. השמחה שלי בזה שכל כך הרבה ילדים קרויים על שמו היא לא על כך שזוכרים אותו, אלא על כך שהחיים ממשיכים. בעקבות המוות של דגן עברתי תהליך שבו היטשטש הגבול בין מוות לחיים; זה שאדם קיים לא אומר שהוא חי, וזה שאדם לא קיים, לא אומר שהוא מת. קריאת שם על שם מישהו זה בדיוק לגעת בקו התפר הזה, המטושטש, בין חיים למוות. דגן מאוד נוכח בבית שלנו, אבל מצד שני לעולם לא תשמעי אמירות של 'הוא כמו דגן'. כל אחד הוא גוש חיים, נשמה חדשה ועצמאית. אין לי ציפיות שהילדים יהיו דומים לו, להיות דגן זה להיות נאמן לעצמיות שלך".

בכית תוך כדי כתיבה?

"אי־אפשר לענות על זה בלי להתייחס באופן כללי לאבלות על דגן. זו אבלות משונה. בשבעה הסתכלנו במשפחה אחד על השני, והבנו שיש פה משהו חריג. ביום הזיכרון לחללי צה"ל, חצי שנה אחרי שהוא נהרג, עמדנו ליד הקבר שלו בהר הרצל ושתי חברות אמרו לי, 'זה בטח בור ללא תחתית. זו בטח תהום'. הסתכלתי עליהן וידעתי שזה לא מה שאני מרגישה, ושכל משפט שאומר יישמע גרוע. גם בתהליך הכתיבה אנשים אמרו לי, 'בטח זה נורא קשה, בטח את נופלת לתהומות'. אהבה הולכת עם כאב, אבל זה כאב חי. כשעבדתי על הסיפורים עליו, הרגשתי שאני נותנת ביסים בחיים. התמלאתי מזה. פתאום הנצח נהיה עבורי הרבה יותר נגיש וקונקרטי. היום הנצח יכול להיות רגע קטן עם אחד הילדים, ובחיבורים האלה אני פוגשת את דגן".

המשפטים האחרונים של הספר משרטטים בעדינות את הרעיון הזה. "הנצח היה שם", כותבת תמה. "יושב איתנו לחגוג. אינסופי ולגמרי פשוט".

עטיפת הספר

"בורא עולם, מה עשיתי?"

ובכל זאת הבכי אורב מעבר לפינה, במקומות בלתי צפויים. "לא מזמן ישבתי בקו 400 בדרך לירושלים, ודגן וירושלים כרוכים אצלי ביחד, ופתאום אני מוצאת את עצמי ממררת בבכי. 'בורא עולם מה עשיתי?' שאלתי את ה'. 'דגן לזה התכוונת?' שאלתי את דגן. יש לי דמיון בראש של ערב ההשקה לספר, שפתאום דגן נכנס מהדלת, צועד עד אליי, נותן לי סטירה, וצועק — מה עשית? ואז אני עונה לו תירגע דגן, אני לא לבד בזה. אבא ואמא מאחוריי, האחים מאחוריי. ברור לי שדגן האדם לא היה מסכים בשום אופן להיות גיבור של ספר. נוצרה סביבו מחתרת של חברים שהעבירו מאחד לשני סיפורים עליו עוד בחייו".

והסיפורים רבים ומגוונים. חלקם עוסקים בדגן איש התורה שיושב עד שעות מאוחרות ולומד ואינו ישן בצורה מסודרת, אלא רק מנמנם על הספר הפתוח בבית המדרש. בדגן הצנוע והסגפן שלא אוכל ולא ישן, אך מצד שני אין כמעט מי שמצליח להשיג אותו בריצה. בדגן המפקד שחייליו נאלצים לסחוב משאות כבדים במיוחד ולטפס על הרים מאתגרים במיוחד, דגן שמקפיד על ביקורי בית ועל הכרת הרקע של כל חייל. הוא למשל היה מסוגל לנזוף בחייל ולהשאיר אותו שבת בבסיס, אבל במקביל דאג לקחת את הכביסה לביתו ולהשיב אותה ביום ראשון ריחנית ונקייה.

אבל הדמות הנערצת מתגלה בספר גם בסדקיה. אחד החריצים העמוקים מופעים בקטעי יומן שכתב דגן. "מרגיש מגושם ושקוע בעצמי", כתב דגן. "חסר מימוש, לא חירותי, לא נחמד, לא עדין, לא אכפתי, לא חם, פוגע, לא מתחשב, לא מוותר. התהליך עצמו חיובי — הופעתו לא נעימה. נעלם גם הקישור לעומק ולמשמעות התהליך".

גם לפקודיו לא תמיד היה קל לעכל את התעקשותו של דגן לאמת ודיוק. "פעם אחת ניגש אליו אחד הנהגים וביקש המלצה. (...) הוא בא לדגן ואמר לו, 'דגן, אני צריך המלצה', להפתעתו דגן לא הסכים. 'מה זה לא?!' נדהם הפונה. דגן לא התרגש, 'לא מגיע לך, פשוט'".

"לא רציתי להפוך אותו למלאך". דגן ורטמן ז"ל

"למרות שדגן היה אדם חריג ונדיר, לא רציתי להפוך אותו למלאך", מסבירה תמה. "הוא היה בשר ודם והוא שילם מחיר כבד על הבחירות שלו. היומן חושף אדם עם לב מדמם שמתייסר מהתהליכים שעוברים עליו. זה הוא מול עצמו ומול הקב"ה. הוא אף פעם לא התיר כניסה לעולם הפנימי שלו, כדי שיוכל להישאר נאמן לדרך שלו. אני מקווה שדגן לא כועס שנכנסתי למקדש שלו ומבין שזה נעשה מתוך מטרה לחבר אנשים אל הטוב שלו, אל הנצח"