בין שתייצג את ישראל באירוויזיון ובין שלא, להקת שלוה היא הסיפור הגדול של 'הכוכב הבא'. העפלתו של ההרכב למעמד הגמר משקפת לא רק רמה מוזיקלית מסוימת - במיוחד של הזמרת המצוינת ענהאל כליפה - אלא אירוע חריג למדי: הופעה קבועה של אנשים עם מוגבלויות בפריים־טיים.
התגובות הרבות כלפי שלוה מעידות על הבנת האימפקט המהדהד שלהם על הצופים. כשהשופטים והמגישים משבחים אותם שוב ושוב הם משתדלים מאוד להדגיש את הזווית המקצועית, אבל צריך לומר ביושר: ברור שהנסיבות משפיעות. וזה בסדר. טבעי ומתבקש. אם יש כוח חיובי לריאליטי, הוא גלום בחשיפה לדמויות שיכולות לעורר השראה ולעצב תודעה. כן, שאנשים בבית יראו ויבכו. אחר כך הם אולי יתייחסו אחרת לנכים.
אלא שיש חיים אחרי 'הכוכב הבא'. ואפילו, או לפחות יש לקוות, גם אחרי שתרועת האירוויזיון תיגמר. שלוה תוסיף להפיץ את הבשורה שלה ואילו בעלי מוגבלויות, ודאי כאלה שלא שרים או מנגנים, יחזרו למקומם המסורתי בשרשרת המזון הטלוויזיונית: פה אייטם על חסימת כביש, שם כתבה מעצימה אך שטחית בחלק של המגזין. אחרי התחזית, מוטב לאנשים עם מוגבלויות להצטייד בקול פעמונים או יכולות פריטה מופלאות על גיטרה.
הציבור עצמו הפנים את ההיררכיה הזאת ומגיב בהתאם כשמישהו מעז לנסות לשנות אותה בחדות. כדאי לזכור, למשל, מה עלה בגורלה של 'המערכת'. פרק שלם הקדישה תוכנית התחקירים למאבק "הנכים הופכים לפנתרים". למחרת הגיע החשבון: פחות מחמישה אחוזי רייטינג ופער של פי חמישה (!) מול 'חתונה ממבט ראשון' של קשת. הנתונים הללו מנקרים במוחו של כל מי שעוד מפנטז על סרט דומה בזמן צפיית שיא. "לא יהיו נכים בפריים־טיים", אמרה לינוי בר־גפן במהלך הראיון שקיימתי איתה ועם בן זוגה, בן זילכה, לפני מספר שבועות. "הסבירו לי את זה גם בחברות הפקה שבהן עבדתי: נכים זה עד תשע בערב. משם זה מוכרחים להיות שמח".
לכן, ההתמוגגות מלהקת שלוה אינה שלמה אם היא לא דוחפת לשינוי גישה כוללני יותר כלפי אנשים עם מוגבלויות - בטלוויזיה (ייצוג) כמו בחיים עצמם (הנגשה, ביורוקרטיה ועוד). להתפעל מענהאל בלי לשאוף להנכחה מורכבת של בעלי מוגבלויות, זה בסך הכל עוד נאמבר של צביעות. והוא כה מרשים ואופייני, שאולי כבר עדיף לשלוח אותו לאירוויזיון.
