במשרדי חברת 'מילניום' של המפיק הישראלי אבי לרנר בלוס־אנג'לס, יושב מזכיר שמקבל את פניי בסבר פנים יפות. הוא עובד שם כבר שנתיים, ומבחינת לרנר הוא תוצאה ישירה של תנועת MeToo. "אני מעדיף לא להעסיק בחורות", יודה מאוחר יותר. "אני מפחד מהן. אני לא יודע מה הן מסוגלות להגיד. אני לא מוכן לשבת עם בחורה לבד במשרד עם דלת סגורה כי אחר כך היא תגיד, 'הוא ניסה להסתכל על האוזן שלי, החזה שלי, ניסה לגעת בי, חשבתי שהוא רוצה לגעת בי'. חבל שהגענו למצב הזה, כי מי שסובל בסופו של דבר הן הבחורות עצמן, אני חושש לעבוד איתן".
בכל הקשור לחשיפתם של בעלי כוח ושררה בהוליווד כעברייני מין, דעותיו של לרנר - אחד המפיקים העצמאיים הבולטים ביותר בהוליווד - רחוקות מאוד מהפוליטיקלי קורקט ועשויות גם לקומם. מבחינתו, MeToo אחראית לחיסול הקריירות של עמיתים וחברים על לא עוול בכפם וגם החברה בבעלותו כבר נאלצה להתמודד עם תביעה. בבוטות ישראלית אופיינית, הוא שוטח את דעתו השנויה במחלוקת על התופעה, ואף מגבה במעשים.
"תראי, זה מה שהעיתון 'הוליווד ריפורטר' הוציא היום", הוא מושיט לי קריקטורה צבעונית כשאני נכנסת למשרדו. במרכזה עומדת דמותו של לרנר על בימה קטנה עם שם חברת ההפקות שלו, מילניום, צועקת לתוך מֶגפון. מסביבו, ניצבות דמויות מסרטיו - רמבו, הלבוי ודמות הקומיקס סוניה האדומה, כוכבת סרטו הבא - כולן עוטות על פניהן הבעה שכולה צועקת מבוכה.
הרקע לקריקטורה הלא־מחמיאה הוא התעקשותו להעסיק את הבמאי בריאן סינגר ('רפסודיה בוהמית') ב'סוניה האדומה', על אף שהואשם בפגיעה מינית חמורה בנערים רבים. למרות שבמשך שנים נפוצו עדויות ואף הוגשו תביעות נגד סינגר - האחרונה שבהן, שטוענת לאונס, הוגשה ב־2017 - היה זה תחקיר שפורסם בחודש שעבר ב'אטלנטיק', והביא עדויות חדשות של ארבעה גברים נגד סינגר, שהפך אותו למוקצה כמעט בכל הוליווד. חוץ מבאולפני מילניום. אבל לרנר לא מתרגש או נרתע מהריקושטים. הוא גם לא מתבייש לומר שסינגר לדעתו חף מכל פשע. ובכל מקרה, הוא אומר, לא הוא זה שאמור לשפוט אותו.
כמה טלפונים אתה מקבל ביום עם ביקורת על כך שאתה מעסיק את סינגר?
"לא הרבה. קיבלתי יותר ברכות על זה שלקחתי אותו. בריאן נחשב לאחד הבמאים הגדולים בהוליווד. הוא עשה את 'החשוד המיידי', 'אקס־מן' ועכשיו את 'רפסודיה בוהמית', שהכניס 800 מיליון דולר בארה"ב בלבד. חוץ מזה, אני שכרתי אותו כבמאי עוד לפני שיצאו האשמות נגדו (תביעות נגד סינגר הוגשו לראשונה כבר בסוף שנות ה־90 אך נדחו, וככל הידוע התביעה מ־2017 עדיין נידונה, א"א). הטענות כלפיי הן מדוע אני לא מפטר אותו, והתשובה היא פשוטה: בריאן סינגר עדיין לא נשפט והואשם. אנו לוקחים את האשמות בצורה הכי רצינית שיש בעולם ובדקנו אותן, אבל כרגע, לפי מה שאנו יודעים, אין להן כל בסיס".
אז אתה לא מאמין להאשמות נגד סינגר?
"ב'אטלנטיק' פורסם שיש ארבעה גברים שמאשימים אותו, אף אחד לא מופיע שם בשמו חוץ מאחד, שלא הגיע למשפט. עורך הדין שמאשים את בריאן הוא ג'ף הרמן, וגם הוא נחשד בשני מקרי אונס של המזכירות שלו (עד כה פורסם דבר קיומה של תלונה אחת במשטרה נגד הרמן מ־1998. התובע סגר את התיק מחוסר ראיות, א"א).
אתה חושב שממהרים לשפוט אותו בתעשייה?
"ברור, כל האשמות נעשות בטוויטר וכולן אותו הדבר. אני שומר הכל וקורא כל דבר. אסור להפוך את טוויטר לבית המשפט. אם יימצא שהוא עשה את המעשים האלו ואני טעיתי, אפטר אותו מיד ובמקרה הזה, לא רק שאין לו מקום בהוליווד, הוא צריך לשבת בכלא ל־40 שנה. פדופיליה זה הדבר שהכי מגעיל אותי בעולם. אני יכול לסלוח לגנב כי אולי אין לו אוכל בבית, אבל אני לא יכול לסלוח לבן־אדם שתקף ילד, ילדה או אנס מישהי. יחד עם זאת, מהנתונים שאספתי עד עכשיו, אני לא חושב שבריאן סינגר הוא תוקפן שעשה את הדברים שמאשימים אותו בהם".
הוא ממעט להתראיין ולא מת על אור הזרקורים. רפובליקאי מוצהר ותומך טראמפ, גם כשזה לא פופולרי בהוליווד. ביותר מ־40 שנות קריירה, מרביתן בהוליווד, הפיק לרנר מאות סרטים, בעיקר סרטי אקשן: הגרסאות המחודשות של 'רמבו' ו'קונאן הברברי', 'המטרה: הבית הלבן', 'המכונאי' וסדרת סרטי ה'בלתי נשכחים', שהייתה להצלחה קופתית מפתיעה, עם הכנסות של כמיליארד דולר ברחבי העולם. הוא עבד עם סילבסטר סטאלון, שרון סטון, ארנולד שוורצנגר, רוברט דה נירו, אל פצ'ינו, ניקול קידמן מורגן פרימן ועוד רבים וטובים.
כעת יש מי שטוען שלרנר נמצא בפרשת דרכים. 'סוניה האדומה' בבימויו של סינגר - שבאופן אירוני מתמקד בדמות ששרדה תקיפה מינית - מתואר בכלי התקשורת בארה"ב כמקרה מבחן של תנועת MeToo. התחקיר נגד סינגר הפך לשיחת היום בהוליווד בחסות השיח הציבורי, ורבים הודיעו כי יתקשו לעבור עליו לסדר היום. אם סרטו האחרון, 'רפסודיה בוהמית', עדיין משך שחקנים בולטים, זכה להצלחה קופתית אדירה ונחשב מועמד בולט לאוסקר, ישנה הנחה שב'סוניה האדומה' עשויים לרנר וסינגר להיתקל בקשיי ליהוק, הפצה ורווחים ואף להתמודד עם חרמות. בינתיים, לרנר לא מודאג. "אני חושב שיתקיפו אותי כמו שמתקיפים הרבה אחרים", הוא אומר, "אבל מי שבתעשייה מבין שזה הכל שטויות".
× × ×
עד לפני כשנה וחצי, נדמה שלבכירים בהוליווד לא היה צורך לשבור את הראש על הדברים האלה: איך כן להתנהג ואיך לא, מה נכון להגיד וממה להימנע. הכל היה מותר. תביעות נסגרו כמו שצצו, יחסי הכוחות היו ברורים וגם בלי בתי משפט, כולם ידעו הכל ולא עשו דבר. אלא שאז פורסמו התחקירים על הארווי וויינשטיין, אחד המפיקים החזקים של הוליווד. מאות מקרים שנעו בין הטרדה מילולית לאונס אלים נחשפו, ואיתם עוד אינספור מפיקים, שחקנים, סוכנים ובמאים חזקים שנאלצו לתת את הדין על התנהגויות העבר. הסטנדרטים השתנו, והקולות שהושתקו במשך שנים התחילו סוף־סוף להישמע. תנועת MeToo נולדה, והניצול כבר לא עובר בשקט. "כולם מרגישים ורואים את השינוי שחל בהוליווד, אבל אף אחד לא אוהב לדבר על זה ולהביע דעה, כולם מתחבאים", אומר כעת לרנר.
אתה חושב שיש צביעות מסוימת, כי נשים רבות שיתפו פעולה, או אף חיזרו בהתלהבות אחרי מפיקים בשביל לקבל תפקידים?
"התשובה היא כן וכן וכן. היו הרבה מקרים של בחורות שזרקו את עצמן על מפיקים ובמאים והיו מוכנות לעשות הכל כדי לקבל תפקיד בסרט. כל מי שקשור לענף הקולנוע ידע שהארווי וויינשטיין מזיין בחורות. הסוכנים, מנהלי החברות והסטודיו וכל מי שעבד בשבילו, וכולם היו בסדר עם זה. זה נמשך 20 שנה ואף אחד לא אמר מילה עד שזה התחיל לצאת. ועכשיו כל יפי הנפש האלו צועקים. וויינשטיין עזר לאותן שחקניות לקבל תפקידים בסרטים, כמו גווינת' פאלטרו שקיבלה את האוסקר על סרט שלו, ועכשיו מאשימה אותו (פאלטרו סיפרה כי בשנות ה־90 וויינשטיין הציע לה מסאז' בחדר מלון והטריד אותה, א"א). ברור עם זאת שהיו גם מקרים של בחורות שבאמת נאנסו, הותקפו והושפלו".
אתה מאמין שחלק מהנשים המאשימות אותו בעצם משקרות? שהן בעצמן חיזרו אחריו?
"מה זה מאמין? ראיתי את זה בעיניים שלי. התור לעלות אליו לחדר היה מפה ועד שם. בחורות עשו הכל להיפגש איתו. בואי קחי בחורה שרצתה להיפגש עם הארווי והוא אמר לה, 'אין לי זמן עכשיו, בואי אליי בשתיים בלילה'. היא מגיעה אליו בשתיים והוא אומר לה, 'חכי פה, אני הולך לעשות מקלחת'. וזה בדיוק סוג הסיפורים שקרו. עכשיו כל בחורה, גם הכי טיפשה בעולם, יודעת בדיוק מה זה אומר. הוא הולך לעשות מקלחת? קומי ולכי. מה פתאום היא ישבה וחיכתה לו לצאת מהמקלחת? בינינו, הוא בחור חולה, היה מאונן לפניהן. אבל הן יכלו לקום וללכת".
מה המניע של נשים להמציא סיפור שתקפו אותן?
"יש שלוש סיבות. הראשונה, תסכול על כך שהן לא מקבלות תפקידים. סיבה שנייה - פשוט מאוד, פרסום, שיכתבו עליהן בעיתון כי אף אחד לא מדבר עליהן יותר, והסיבה השלישית והעיקרית היא כסף. רוב האנשים שנתבעים, יש להם קריירה וכסף, אז הם נותנים לתובעות בין רבע מיליון לשלושה מיליון דולר ונפטרים מהן. אני מכיר עשרות מקרים כאלו".
לא יכול להיות שכולן משקרות.
"לא כולן. אני לא בא לשפוט ולתקוף. אני רק יודע שאם אותי יאנסו, באותו יום או שאירה לאנס בין הרגליים, או שאלך למשטרה. יש נשים שמספרות שתקפו אותן במסיבה כשיש מסביב ארבעים איש. אם זה קרה, דחפי אותו ממך, תני לו בעיטה, תצעקי, ובזה נגמר הסיפור".
מה אתה חושב יקרה לכל אותם מפיקים, שחקנים ובמאים שהואשמו בהטרדות מיניות? יקבלו אותם בחזרה יום אחד?
"תלוי על מי את מדברת. הארווי וויינשטיין לא יחזור לתעשייה, אבל גם לא יישב בכלא. אני מכיר חלק מהנשים שמאשימות אותו, כולל רוז מקגוון (אחת השחקניות הראשונות שהאשימה את וויינשטיין באונס, והפכה לפני המחאה, א"א)".
ומההיכרות שלכם, מה אתה חושב עליה?
"אני באופן אישי לא מאמין לה. אבל אין לי הוכחות, לא הייתי בחדר איתם. לא מאמין לבחורות כשהן מגיעות לבית של מישהו בשתיים בלילה. לא מאמין שבחורה יכולה ללכת בשתיים בלילה לחדר במלון של גבר שידוע עליו שהוא מנסה להתחיל עם בחורות ולהישאר שם. לא הייתי מייעץ לבת שלי או לחברותיי ללכת לחדר של מישהו בלילה. אני לא מזמין בחורה לתפקיד בסרט אליי בשתיים בלילה. אם אני רוצה לדבר עם שחקנית על תפקיד, היא יכולה להגיע אלי למשרד ואני אדאג שהדלת תהיה פתוחה, או שאומר לה שאם היא רוצה להיפגש, שתגיע עם המנהל שלה. לא מקובל להיפגש עם מפיק לבד".
מה לגבי הבמאי ברט ראטנר ('שעת שיא', 'אקס־מן: המפלט האחרון') שגם הואשם באונס ובכמה מקרים של תקיפות והטרדות מיניות?
"גם הוא נפל קורבן. היו ארבע בחורות שהתלוננו נגדו, אחת מהן ירדה מזה ונותרו שלוש בחורות (לפחות שש שחקניות טענו שראטנר הטריד או תקף אותן מינית ולא פתחו בהליכים משפטיים, אחת נוספת האשימה אותו באונס. תביעה זו נסגרה מחוץ לכותלי בית המשפט, א"א). מדובר בנשים בנות 45 שלא מקבלות עבודה. נשים שלאחר שהוא כביכול תקף אותן, כתבו לו כמה הן מעריכות אותו ורוצות להיות בסרט שלו. הוא הבן־אדם הכי לא סליזי שתפגשי. היינו אצלו לפני מספר ימים, הוא איש עשיר ולא צריך את הכסף, אבל הוא אמן ורוצה ליצור וכואב הלב לראות שהוא לא מקבל עבודות".
אתה שוקל להעסיק גם אותו?
"אני מפחד. אבל אני לא פוסל על הסף לעבוד עם ברט ראטנר. אנחנו דווקא מדברים לעשות סרט גדול בעתיד".
מי עוד נפגע על לא עוול בכפו, לדעתך?
"יש הרבה. קחי את לס מונבס (מנכ"ל CBS שפוטר לאחר ששש נשים האשימו אותו בהטרדה או בתקיפה מינית, ו־30 נוספות סיפרו על תרבות של הטרדות מיניות בחברה תחת חסותו, א"א). זה אדם שהוביל את CBS לחברה ששווה מיליארדים, אדם מצליח וחכם, יהודי טוב, קרוב משפחה של גולדה אגב. איזו בחורה התלוננה שלפני 15 שנה הוא ניסה משהו במשרד, ואחר כך באה עוד בחורה ועוד אחת, ופיטרו אותו. והכל בגלל ששרי רדסטון (סגנית יו"ר החברה־האם של CBS, א"א) רצתה להשתלט על החברה והוא רצה להשאיר את CBS כחברה נפרדת. אני קורא את מה שכותבים על מה שקורה בתעשייה, כולל הישראלים בארץ שלא מכירים בכלל את העיר הזאת, ונחרד. אנשים כותבים בלי לבדוק בכלל".
× × ×
גם לרנר לא היה חסין מפני תביעות. ב־2017 הוגשה נגד חברת ההפקות שלו תביעה על ידי עובדת לשעבר, שטענה כי חברת הסרטים של לרנר יצרה אווירה עוינת ומפלה נגד נשים. לטענתה, לרנר ומפיקים נוספים נהגו לכנות נשים בשמות גנאי כמו "זונות" ו"פילגשים", עודדו נשים להסתובב בבגדים חשופים, קידמו גברים שהוגשו נגדם תלונות על הטרדה מינית לכוח אדם, ועוד־ועוד. בין היתר, נכתב שם כי לרנר, "שכר את בנות זוגו על אף שלא היו להן הכישורים הנדרשים ונתן להן יחס מועדף על פני עובדות נוספות שלא ניהלו עימו רומן. כשהתובעת הלינה על כך, נאמר לה כי 'הבנות' מועילות, כיוון שהן מספקות נשים בזנות לשחקנים ולעובדים נוספים במשרד".
התביעה נסגרה לבסוף בפשרה ולא הגיעה לבית המשפט. גם היום, לרנר גורס כי לא היו דברים מעולם. "התביעה לא הייתה נגדי אישית", הוא אומר. "האישה הזאת לא הייתה בכלל מפיקה. אני פיטרתי את הבוס שלה, מארק גיל, שהיה נשיא החברה, מסיבות שלא צריך להיכנס להן. היא הייתה העוזרת שלו וכשפיטרתי אותו, פיטרתי גם אותה. פתאום היא החליטה להגיד שהיא הייתה מפיקה בפועל ורצתה 100 אלף דולר פיצויים. אמרתי לה, 'על מה? את היית רק העוזרת שלו'. בסוף, ריחמתי עליה והסכמתי לתת לה 20 אלף דולר ושתעזוב אותי, אבל היא סירבה והלכה לעורך דין. הוא בעצמו אמר לה שאין לה סיכוי ואין לה תיק. אבל היא בכל זאת התעקשה ללכת למשפט. בסופו של דבר הגענו לפשרה, והיא כתבה במפורש שכל מה שנאמר בתביעה בנושא של הטרדה מינית נגדה אינו נכון. היא אמרה למשל שמישהו בחברה אמר שאסור לבוא לעבודה עם תחתונים. אלו שטויות!"
למשרדו של לרנר נכנסת המפיקה לטי גרובמן העובדת עם לרנר מזה שנים רבות, ואף רשומה כאחת המפיקות בסרט 'סוניה האדומה'. "אני לא קיבלתי את המזכר הזה. אני אישה ומעולם לא הרגשתי כאן אווירה מפלה נגד נשים".
"רוב הנשים שעובדות פה הן בנות 60 ומעלה, אז באמת", לרנר ממשיך. "תראי, עורכי דין יוצרים את התביעות האלו בשביל לעשות כסף, הם מתמחים בזה ואין לך ברירה אלא להתפשר, אחרת תצטרך ללכת לבית המשפט. ואז מה קורה? מישהו מפורסם הולך לבית משפט ואז פוגעים בו, והילדים שלו נפגעים וכותבים עליו כך וכך. ומשפט הרי לא נמשך יום־יומיים, אלא שנתיים. וגם אם הוא בסוף יוצא זכאי, השם שלו נפגע. בגלל זה, עורכי דין מייעצים: 'שלמו ולכו הביתה'. חוץ מזה, אתה עצמך לא משלם אלא חברת הביטוח שלך, אבל בגלל זה הביטוח עולה".
למרות השאיפה להימנע מכך, התביעה זכתה לתשומת לב ציבורית, בגלל השחקן טרי קרוז ('ברוקלין 99'), שהעלה אותה בדיון שנערך בוועדה בסנאט בשנה שעברה ועסק באמנות נגד הטרדות מיניות. קרוז - ממובילי התנועה נגד תקיפה מינית של גברים בהוליווד - סיפר שם על התקיפה שעבר על ידי סוכן השחקנים אדם וניט, שלדבריו תפס את איבר מינו במהלך מסיבה ב־2016. בעדותו סיפר קרוז כי על אף שהשתתף בסרטי ה'בלתי נשכחים' הקודמים בהפקתו של לרנר, הוא לא ישוב לפרק הרביעי בסדרה. לדבריו, בחר שלא לשתף פעולה עם לרנר, כיוון שגם לו יש "עבר", ו"פוגעים מגינים על פוגעים".
קרוז גם הרחיק וטען שלרנר איים עליו כי אם לא ימשוך את התביעה שלו נגד וניט - שבמקרה מייצג גם את סטאלון, מפיק וכוכב הסרט - לרנר "יעשה לו בעיות".
"שקר וכזב", אומר כעת לרנר. "אני התקשרתי למנהל של טרי כדי לדבר איתו. הוא חבר שלי, עשיתי איתו שלושה סרטים ואנחנו מכירים הרבה שנים. רציתי בתמימותי לעשות שלום ביניהם, כי ידעתי שהסוכן יהיה על הסט כי הוא הסוכן של סטאלון, ולא יהיה נעים אחרת. אף פעם לא איימתי עליו, רציתי לעבוד איתו. בסופו של דבר, שום דבר לא יצא מהתביעה שלו כי בית המשפט זרק אותה (בספטמבר פורסם כי התביעה הסתיימה בפשרה ווניט פרש מהסוכנות, א"א)".
אתה חושב שהוא שיקר לגבי וניט?
"לא חושב ששיקר. אני יודע מה קרה שם, הוא באמת תפס לו את הביצים".
מה הסיפור עם זה? גם אדם ברקוביץ' - ראש חטיבת הטלוויזיה של סוכנות האמנים CAA - פוטר מהחברה כיוון שחפן את איבר המין של בכיר בתעשייה.
"אנשים טפשים. הם עושים את זה מחרמנות או כבדיחה אבל זה לא מצחיק וזו לא רמה. אני בחיים לא תפסתי למישהו בביצים או חפנתי בחורה. אני לא מבין למה הם עושים את זה, מטומטמים. אבל הם התנצלו והיו מוכנים לפצות".
לאורך דבריו מנסה לרנר לחדד שהוא לא חי בבועה. הוא מודע לחלוטין לכך שיש ניצול בהוליווד ואפילו פדופיליה, ומדגיש שוב ושוב שמי שיימצא אשם צריך לשאת בעונש. "יש בעיה של פדופיליה, כמו שיש בעיה של אונס בכל העולם וכן, העלימו עין ומעלימים עין גם היום", הוא אומר. "גם היום קורים דברים כאלו".
אז אתה מסכים שתמיד הייתה בהוליווד אווירה של ניצול.
"אני מסכים במאה אחוז. כל שבוע מגיעות אלפי בחורות צעירות להוליווד. מדובר בצעירות יפיפיות מאיווה ומינסוטה ומכל רחבי ארה"ב, והן מנסות להיות שחקניות ומוכנות לעשות הכל בשביל להיות שחקניות. לא יודע למה, זו מחלה".
× × ×
כשהיה נער צעיר בישראל, החלום הגדול של לרנר היה בכלל להיות כדורסלן. הוא שיחק בהפועל חיפה, אבל בעיות ברכיים חיסלו את החלום. בצבא היה קצין בצנחנים וב־1969 התחיל לעבוד עבור משה דיין.
על אף שלמד קולנוע, הוא נכנס לענף דווקא דרך אביה של אשתו, שהיה בעל רשת בתי קולנוע, והתחיל לנהל את הדרייב־אין הראשון בתל־אביב. לרנר, שהיה ונשאר איש חרוץ ונמרץ, למד במשך היום באוניברסיטה, אחר הצהריים עבד בבנק ובלילה ניהל את הדרייב־אין. בשנת 1976 כבר חסך מספיק כסף כדי לרכוש את העסק, ובסוף שנות ה־70 קנה גם את 'קולנוע תל־אביב’. שנות ה־80 סימנו את תחילת קריירת ההפקות שלו, בשותפות שנכנס אליה עם מנחם גולן ויורם גלובוס, ובהקמת חברת סרטים בדרום־אפריקה. בתחילת שנות ה־90, אחרי 60 סרטים, כבר עבר ללוס־אנג'לס ופתח עם דני דימבורט את 'מילניום' ו’נו אימג’'.
לרנר מתייחס להפקות כאל מתמטיקה מדויקת. הוא בודק כמה יוכל לקבל מסרט שבו משתתפים צ'אק נוריס וסילבסטר סטאלון, ואם הקומבינציה הזאת של השחקנים, משמעותה סרט קולנוע או סרט שיעבור ישר ל־DVD. עם אותו חישוב, הוא לקח הימור כששכר את מל גיבסון לסרט השלישי בסדרת ה'בלתי נשכחים' - עוד שחקן שהיה מוקצה בהוליווד בגין התבטאויות גזעניות ואנטישמיות. לפחות עבור לרנר וגיבסון, ההימור השתלם. הסרט סימן את חזרתו של גיבסון לקונצנזוס, ואפילו המבקרים, שלרנר לא ממש אוהב, החמיאו לליהוק.
"אני נחשב למפיק מאוד גדול בהוליווד. כולם עובדים איתי. רק בארץ לא מפרגנים", הוא אומר. "אני נחשב לאחד המפיקים העצמאיים הכי גדולים בעולם, עשיתי יותר מ-400 סרטים, אבל בארץ אוהבים לכתוב שאני עושה 'בי־מוביס'".
עבדת עם מאות שחקנים בהוליווד, עם מי מהם היה הכי קשה לעבוד?
"הפרימדונה הכי גדולה הוא סטיבן סיגל. הוא מטומטם, דפוק בשכל וחושב שהוא שחקן. אספר לך סיפור, צילמנו איתו פעם סרט בבולגריה והוא איחר לצילומים. כדי שלא נפסיד יום צילום החלטתי שנצלם בלעדיו ועם כפיל. הוא היה אמור לשבת על הבר, ומאחור ישבו שני סוכנים של האף־בי־איי. כשסיגל הגיע לסט, עשינו את צילומי הקלוז־אפ וכך חסכנו זמן. כשסיגל ראה את הצילומים עם הכפיל, הוא אמר לנו, כשהוא מדבר על עצמו בגוף שלישי, 'לא, זה לא טוב. סטיבן סיגל לא יישב על הבר ככה כשסוכני האף־בי־איי יושבים כך'. ניגשתי אליו ואמרתי לו, 'קח את הדברים שלך ולך'. הוא נבהל ונשאר. לאף אחד אין אומץ לגשת לשחקן ולדבר אליו כך, אבל למדתי את זה עוד בצבא".
ועם מי היה הכי כיף לעבוד?
"עם רובם, ארנולד שוורצנגר שהוא גם חבר טוב, סילבסטר סטאלון שהוא גם חבר טוב ומחר אני הולך להיפגש איתו, ג'רי באטלר, ג'ייסון סטיית'ם, ג'ון טרבולטה, ריאן ריינולדס, אל פצ'ינו, מורגן פרימן שאני מת עליו".
אז אלה החברים שלך, חבר'ה מהתעשייה?
"הם חברים טובים, אבל הם לא כמו החבר'ה מהצנחנים, אלו שנלחמתי איתם בששת הימים. אני נפגש איתם כל שנה כשאני מגיע לארץ".
כישראלי, במה אתה שונה ממפיקים אחרים?
"בכנות. כמו שאני מדבר איתך אני מדבר עם כל אחד אחר. אני לא יודע להתלבש יפה, האנגלית שלי לא פרפקט, הנימוסים שלי לא הכי, אני לא נואם גדול. אני איש פשוט מהכרמל".
