הימין החדש

12 כללים לחיים // ג'ורדן ב' פיטרסון - מאנגלית: דלית לאוב־סוטר - סלע מאיר - 403 עמ'

'12 כללים לחיים' הוא אחד הספרים המדוברים בעולם בעת האחרונה. על כמה ספרי עיון, ועוד שאינם מהסוגה העיתונאית או הביוגרפית, אפשר לומר את זה? על כן יש לברך את ספריית שיבולת החדשה שהרימה את הכפפה בזמן אמת (גם אם במחיר שגיאות הגהה לא מעטות, שחוסות תחת הגנת החסד למתחילים).

שיבולת הוא מיזם ששם לעצמו למטרה ליצור "ארון ספרים רעיוני חדש, שמרני". אתר ההוצאה מכריז: "הצטרפו עכשיו למהפכה הרעיונית של הימין". מהפכה שמרנית – האין זה אוקסימורון נפלא? כך או כך, ג'ורדן פיטרסון נבחר כיריית הפתיחה שלה. ולא בכדי: '12 כללים לחיים', ספר עזרה עצמית הגוּתי, יצא בתחילת השנה שעברה והפך לרב־מכר משוגע. במקביל, בערך, דרָשה מצולמת שפיטרסון נשא כמה חודשים לפני כן, נגד חוק קנדי שתבע לפנות לאנשים בכינוי־הגוף המועדף עליהם ללא קשר למינם המולד, נעשתה ויראלית ושברה את האינטרנט. פיטרסון הקנדי, פסיכולוג קליני אלמוני עד לא מכבר, נהפך להוגה הבלתי מעורער של הימין. כיאה לכך, צורפה לגִּרסה העברית הקדמה מאת עירית לינור, שהעדיפה להתמקד בכרוניקה שבעטיה הפך פיטרסון לסטאר, ואינה תורמת דבר מבחינה רעיונית.

יש מידה מסוימת של אירוניה בהכתרה היחצנית של פיטרסון כנביא המהפכה השמרנית, שכן הוא עצמו מתייחס לאידיאולוגיה כאל מילת גנאי, אם כל חטאת, ומבקש שוב ושוב לסמן את העמדה הקיומית שלו כ"טבעית" – חפה מהטיות או מדעות קדומות. לא ימין ולא שמאל. בפועל מדובר בעמדה ארכי־שמרנית וגם די בנאלית. כזאת שעורגת לימים שבהם הגבר היה החזק שפירנס, האישה הייתה הנוירוטית והתלותית שדאגה לילדים, ומדי פעם התעופפה איזו סטירה בכיוונם. ויש עוד מהיכן שזה מגיע.

יהיו עמדותיו של פיטרסון אשר יהיו, קיוויתי שאפשר יהיה להתפלמס עם הספר בצורה אינטליגנטית. אבל זה לא המקרה. על אף שהוא מצטייר כאדם חריף ומלומד שמדלג בקלילות ובטבעיות בין ניטשה ודוסטויבסקי לאגדות דיסני, ועל אף שיש בספר כמה אבחנות מעניינות וכושר סיפורי מרשים, פיטרסון הוציא תחת ידיו טקסט רע. זהו זרם תודעה להגני, חזרתי בצורה בלתי נסבלת, שלא מצטבר לכדי אמירה קוהרנטית בשום נושא כמעט.

אחת הנטיות המעצבנות של פיטרסון היא להפטיר אמירות חסרות ביסוס כמו, "עדיף למות מלהיות אישה נבגדת" או "לאנשים יש תמיד רק ארבעה טיעוני־נגד". הוא טוען שהגישה האידיאולוגית והחיפוש אחר אמת אחת מוחלטת מכשילים את המרקסיסטים ואת הפוסט־מודרניסטים, על אף שמושג האידיאולוגיה הוא לצנינים בעיני הראשונים ומושג האמת הוא לצנינים בעיני האחרונים. בנוסף, הוא סותר את עצמו על ימין ועל שמאל. למשל כשהוא כותב "מגדר הוא לא הבניה. זה אינו דיון פתוח. הנתונים בידינו", וכמה עמודים אחר כך: "הטענה שכל ההבדלים המגדריים הם תוצר של חברוּת אינה ניתנת לאישוש או להפרכה". או כאשר הוא כותב במניפסט השמרנות הגדול של התקופה ש"הדברים מתפוררים אם שוקעים לסטיגנציה ולא משנים מה שצריך". יותר מזה, הבנאדם כותב בספר עצות, שאין זה ראוי לתת עצות!

פיטרסון הואשם על ידי פמיניסטיות שהוא מיזוגן ושוביניסט, וסרטון שבו התעמת בראיון עם כתבת בריטית, ושהפך ויראלי, לכאורה המחיש זאת. אין לי ספק שההאשמה במקומה, אבל אני חושש שהיא מבטאת רק חצי מהסיפור. יותר משהוא מיזוגן, פיטרסון הוא מיזנתרופ. אם להשתמש בלשונו הדתית של החיבור, הוא מעניק קרדיט רב לסגולות של אחיו בני האדם – וגם ליכולתם להשתפר, ללמוד ולגלות חמלה – אבל תמיד לדמות אדם מופשטת. כל־אדם שהוא אף־אדם. אנשים קונקרטיים נראה שהוא מתעב. מספיק לקרוא ב"כלל 9" כיצד הוא מדבר על המטופלים שלו כדי להיווכח בכך. על אחת מהן הוא אומר ש"לא ידעה לחשוב בכוחות עצמה" ומיד מציין בסוגריים: "זה לא נדיר". הדוגמאות שלו סטריאוטיפיות ושונאות אדם, כמו האישה שממאנת להיענות לסקס, או הבעל שנהנה בעיקר להתמרמר על כך באוזני חבריו.

במובן הזה פיטרסון בהחלט מרוויח ביושר את ההאשמה הנצחית המוטחת בשמאלנים דווקא, שלפיה הם אוהבים את האנושות, אבל לא את האנשים. מקור המשפט, ככל הידוע, הוא בכתביו של הוגה שמרני אחר, ג"ק צ'סטרטון הנפלא, שדווקא היה אוהב אדם, והתרה בנו להיקסם מאנשים בוגרים ממש כשם שאנחנו נוהגים למראה תינוקות. ללמדנו שאלו לא העמדות של פיטרסון שמכשילות אותו, אלא המסמך שרקח מהן.

לא ברור אם מה שהכשיל את פיטרסון זו הבחירה הלא מוצלחת בטייק־אוף על ז'אנר העזרה העצמית, שחילץ ממנו טקסט פתלתל תוך ניסיון מודע להדהד מדרש דתי, במקום מבנה אנליטי פשוט שמורכב מהנחות, ראיות ומסקנות; או שמא סתם היעדר יד מיומנת של עורך. מצד שני, יאמרו האומרים, איך אפשר לדבר על כישלון בהינתן המכירות, התהודה, ההייפ. על כך אפשר לענות שלשמרנות תמיד יהיה קהל, בוודאי בתקופה של שינויים טקטוניים. אם ככה, למה דווקא פיטרסון? זו כבר שאלה קשה יותר. תשובה אפשרית אחת היא שהשמרנות שלו אינה קודרת לחלוטין, כמתחייב־כמעט מהז'אנר, אלא בכל זאת מציעה מידה של חסד, של אופטימיות. כמו זו שמתגלמת בעצה הסוגרת את הספר: תמיד ללטף חתול שנקרה בדרכנו ברחוב. ובכן, על זה אני חותם. •