עדיין נוגע

"נגיעות" היה האלבום שהפך את ברי סחרוף מהשותף המופנם לשעבר של רמי פורטיס למלך החדש של הרוק הישראלי. למלך אמנם נותרו לא מעט נתינים אוהבים, ואלו מילאו בהנאה גדולה את האנגר 11 בתל־אביב, כדי לשמוע אותו חוזר לשירי האלבום ההוא במסגרת פסטיבל גולדסטאר סאונדסיסטם, אבל נראה שכבר אין לו ממלכה.

זה לא רק סחרוף, שנדמה שקצת נבהל מההצלחה האדירה של "ככה זה" ו"עבדים" ובהמשך דרכו עשה כמעט כל מה שניתן כדי שלא לשחזר אותה, אלא גם האקלים המוזיקלי הישראלי שהשתנה לגמרי. לסחרוף היו אלבומים טובים יותר מ"נגיעות" וגם השילוש הקדוש שהוצע בו – ריפים, לופים וסלסולים – היה שם קודם והמשיך גם לאחר מכן. אבל קצת כמו באלבום השחור של מטאליקה, הוא הצליח לאסוף סביבו את כ־ו־ל־ם ולא רק את קומץ האוהדים שממשיכים לחכות לחומרים מימי מינימל קומפקט בואכה ההדרן.

"נגיעות" נותר אלבום נהדר ואחד מהחשובים שיצאו כאן. גם בגרסתו הבימתית - עם שורת האורחים המרשימה שהשתתפה ביצירתו ובעיבודים מהודקים ונאמנים למקור של ההרכב המצוין שסביבו – הוא מציע רצף שירים שקשה לדמיין שהפלייליסט המקומי השכיל לחבק בסוף הניינטיז.

אבל כמו בלא מעט פגישות מחזור, גם כאן לנוסטלגיה היה טעם לוואי מעט עצוב. סחרוף הוא מהבודדים שמסוגלים לשחרר תועפות כריזמה גם מבלי לפתוח את הפה, אבל קטעי הסולו הארוכים מדי שהוא פירגן לג'וני שועלי ולאסף אמדורסקי קצת קילקלו את המסיבה שלו. כשחתן השמחה לקח בחזרה את המושכות עם "כמה יוסי" והגרסה הסוחפת ל"שלום לך דודי" בהובלת שי צברי, החיוך שעלה על הפנים בתחילת הערב חזר והתרחב עוד יותר.