ב־13 בדצמבר ציין שייקה לוי את יום הולדתו ה־79. ציין, לא חגג. "מה יש לשמוח?" הוא שואל, "עד לפני חמש שנים נהגתי לארגן לעצמי חגיגה. הזמנתי ארבעים חברים טובים ובערב שלפני, כשאורנה שכבה לישון, נכנסתי למטבח ובישלתי לכולם. לא עשיתי על האש, בישלתי את כל מה שלמדתי מאמא שלי — בשר עם חצילים וקציצות ואורז וארטישוקים ומה לא. בבוקר, כשאורנה התעוררה, המטבח היה נקי ומסודר כמו בית מרקחת".

"נכון", מאשרת אורנה רעייתו. "הוא אוהב לבשל ואוהב לנקות".

"אורנה", הוא מנמיך את קולו כלוחש סוד, "בכלל לא אוהבת אוכל מבושל. תני לה סטייק בפיתה והיא מרוצה. אבל בעיניי, גם בישול הוא אמנות. החברים שלי נהגו להיכנס לצום שבוע לפני יום ההולדת שלי מפני שהם ידעו מה יוגש לשולחן, אבל די, אין לי כוח. בגיל מסוים יום הולדת הוא כבר לא סיבה לשמוח".

עוד מעט 80.

"אני מרגיש בדיוק כמו שהרגשתי כשהשתחררתי מהצבא. ההבדל היחיד הוא שאז הייתי יותר גבוה בשני סנטימטר. התנמכתי".

אנחנו יושבים במטבח ליד השולחן, שכבר לא נפתח לאורך שלושה מטר כדי לתפקד כמזנון בהילולות. מדי פעם הוא מגיב בצחוק רועם, שמרעיד גם את השולחן. מאז שנת 2000 — השנה שבה שלושת הגברים של "הגשש החיוור" הכריזו פה אחד על פירוק הלהקה המפורסמת ביותר בתולדות המדינה — הוא צובר לא מעט שעות מטבח. אוהב להיות בבית, אבל שלוש פעמים בשבוע יוצא ממנו לפרלמנט של חברים ("ישבנו בלנדוור ופתאום המלצר הגיע עם עוגה, זה בגלל גיא פינס שכל שנה טועה בתאריך יום ההולדת שלי") ומדי פעם גם לעבודה. "אורנה מנהלת את סידור העבודה שלי", הוא נאנח. "בקרוב אני אחליף אותה, היא מסדרת לי יותר מדי עבודה".

במקרה של חתונת אמת

הרבה עבודה או לא, על ערב עם משה להב הוא לא מוותר. הערב ייצא שייקה מהבית בשמחה כדי להתארח במופע של הטיש הגדול. ארבעים דקות שהן פחות מחצי ממה שנתן במופע "שייקה לוי מספר ושר" שהעלה לפני חצי שנה בלוס־אנג'לס, לצורך גיוס תרומות למת"י — מרכז תרבות ישראלי.

בטח יש הרבה אמנים שמנסים לגרור אותך לבמה.

"כן, יש, אבל בתחום של שירי ארץ ישראל משה להב הוא הכי טוב. אני גם אוהב את הקהל הקבוע שלו. זה לא רק כפיים, זה להקשיב למילים, להתענג על המנגינות".

מה תספר הערב?

"על אורנה, האור שמאיר לי את החיים. כמה שנים אנחנו ביחד? יותר מדי. אנחנו נשואים 34 שנה וחצי, ולפני זה היינו שלוש שנים ביחד, היא חיזרה אחריי ופשוט לא נתנה לי מנוח".

גברת לוי, שמגישה לשולחן קערות של פירות יבשים וגם עוגיות שאפתה אמה, אלגרה — שתחגוג בשבוע הבא את יום הולדתה ה־91 ("את רואה כמה שאני צעיר?" הוא שואל, "חמותי שולחת לי קופסאות עם עוגיות") — מאזינה לדברי בעלה ועושה פרצופים של "זה מתחת לכבודי להגיב לשטויות שלו".

אז איך היכרתם?

"או, טוב ששאלת. סיפור אמיתי. יום אחד ישבתי בתל־אביב, בחנות לדברי חשמל. באתי להחליף טלוויזיה, לעשות טרייד אין, וישבתי עם בעל החנות. קראו לו ביבי".

זה שם שאתה מחבב?

"בלי פוליטיקה!" אורנה מניפה את זרועה.

"ביבי ואני שתינו קפה קטן ופתאום היא נכנסה עם אמא שלה. הסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי 'זה, זה. אותה חיפשתי'. הייתי אז רווק".

"גרוש", היא מעירה.

צילום: טל שחר

"גרוש בלי ילדים זה רווק", הוא טוען. "הייתי אז בן 41, ועד היום אני לא יכול להסביר מה היה בה. כל מה שחשבתי שאני רוצה היה בה, אבל מה אני עושה? היא תכף תגמור לקנות ותלך. היא קנתה מיקסר, שואב אבק, מגהץ, כל הדברים שאישה צריכה כדי להביא נדוניה לחתונה, אז אמרתי לה: 'חבל שאת קונה כי יש לי הכל'. אורנה לגילגה עליי ואמרה, 'מה אתה אומר?' אז עניתי, 'כן, חבל, נצטרך למכור את כל מה שקנית'. היא יצאה מהחנות ואמא שלי הלכה אחריה, אז ניגשתי לאמא שלה ושאלתי, 'את תרשי לי להתקשר לבת שלך?' היא ענתה, 'הבת שלי לא יוצאת עם נשואים!' אמרתי לה, 'אני לא נשוי, תשאלי את ביבי' והיא אמרה, 'טוב, תיקח את הטלפון מהצ'ק'. ואז צילצלתי אליה, אני כבר לא זוכר אם זה היה באותו היום או למחרת, וכבר בפגישה הראשונה התחייבנו זה לזו שאני לא יוצא עם אף אחת ושהיא לא יוצאת עם אף אחד".

אורנה, למה הסכמת להתחייב כל כך מהר?

"אני לא מתראיינת ולא מצטלמת", היא טוענת, אך לבסוף מתרצה ומספרת שלא היה לה מושג מי זה שייקה לוי. "את מאמינה שבחיים לא ראיתי 'הגשש'? הייתי בעולם אחר, סטודנטית. הפעם הראשונה שראיתי אותם הייתה כששייקה לקח אותי לראות את 'קרקר נגד קרקר'. באולם 'רינה' בחולון".

ואהבת?

"איך לא? הוא הצחיק אותי".

"אבא של אורנה נפטר שנה לפני שהכרנו", הוא מוסיף. "אם אבא שלה היה יודע שהיא התחתנה איתי הוא היה מתהפך בקבר מרוב שמחה. הוריה השתגעו על 'הגשש'. ככה לפחות היא אמרה".

"ואני הייתי אז בת 24'', היא מספרת. "יש בינינו הבדל גדול. 16 וחצי שנה. כשסיימתי את התואר התחלתי לעבוד בחברת מחשבים ומהר מאוד גילינו שאנחנו לא מתראים. שייקה עבד בלילות ואני עבדתי בימים, אז בשביל מה התחתנתי? שנה אחרי הנישואים התפטרתי".

"אני פיטרתי אותה", הוא דופק באגרופו על השולחן. "אמרתי לה, 'חברה יקרה, עד כאן' ומאז היא מנהלת אותי".

"פער הגילים בינינו לא השתנה, אבל היום שייקה הוא הצעיר מבין שנינו", אורנה צוחקת. "שייקה יכול להישאר ער עד שלוש לפנות בוקר. הוא חי את הלילה ואני לא".

לקבל פרס ישראל ולנוח

בביתם שבשכונת תל ברוך ("קודם גרנו בדירה וחיפשנו לעזוב כי לא רציתי יותר שכנים, שש שנים הייתי בוועד ובעקבות מה שסיפרתי לאסי דיין הוא כתב את התסריט של 'הקרב על הוועד', שבו הייתי ועד הבית הקשוח שלא מרשה לדרוך על הדשא") הלהיט הנוכחי הוא "הכלה מאיסטנבול".

"סדרה מצוינת", הוא מתפעל. "זו הפעם הראשונה שאנחנו רואים טלנובלה. התחלנו בגלל שכל הסביבה דיברה עליה, ובחודשיים ראינו את הפרקים של שנה שלמה. ב־12 בלילה אנחנו מתיישבים ורואים טלוויזיה בסלון".

"עד שאני מתחילה לנקר", היא מגחכת.

לא עדיף לצפות בטלוויזיה בחדר השינה?

"בחדר השינה לא מדליקים טלוויזיה", היא פוסקת. "זה לא אינטימי".

הם ביחד עשרים וארבע שבע, אבל סדר היום גמיש. "אני לא קם בבוקר, אני קם כשאני קם", הוא מספר. "שותה קפה, קורא עיתון והחדשות לצערי לא עושות לי צליל של מנדולינה בלב. אחר כך אני עושה את מה שאני צריך לעשות, לא חסר. כאן ישיבת עבודה לקראת ערב שאנחה, שם צילומים ל'אמישראגז' ו'אדום אדום' שאני הפרזנטור שלהן. מאז 2004, לאחר פטירתו של פשנל שהיה המנהל שלנו, אני משמש כמנהל 'הגשש החיוור'. ניצה, אלמנתו של פשה, שוש אלמנתו של פולי, גברי ואני — מחזיקים בכל הזכויות של הגשש וגם בזכויות ההפקה. אנחנו כל הזמן סוחרים ומוכרים חומרים לשידור. בנוסף אני משמש גם כחבר הנהלת 'אשכולות', החברה ששומרת ומגינה על זכויות מבצעים של אמני ישראל".

מתגעגע לימי הגשש?

"מה פתאום. הפסקנו מפני שאחרי ארבעים שנה, עם 38 או 45 הופעות בחודש, כבר לא יכולנו יותר. בכל פעם שבאנו לפשנל ואמרנו, 'די' הוא הבטיח, 'אני אוריד אתכם רק ל־17 הופעות בחודש' ואיכשהו הן צמחו ל־27. זו הייתה עבודה קשה, אין ארוחות שישי, אין שבתות, אין חגים. בחמש אחר הצהריים, אם לא קודם, המונית צופרת מחוץ לבית ויוצאים לדרך. כשעולים עם תוכנית חדשה, אחרי שנה שלמה של עבודה מאומצת ובדיקת כל משפט וכל הברה עם פינצטה, יש ריגוש שמחזיק שבועיים, חודש. לאחר מכן אתה יודע בדיוק איפה יצחקו וזה כמו ברז מטפטף שלא מאפשר לך להירדם".

אמרו שהיחסים האישיים ביניכם הובילו להתפרקות. שלא דיברתם זה עם זה במהלך הנסיעה ועד לרגע שבו עליתם לבמה.

"שטויות במיץ. היינו שלושה אנשים שלא עשו שום דבר חוץ מ'הגשש'. כשלא היה על מה לדבר אז שתקנו, עד שמישהו סיפר על משהו שהוא קרא בעיתון וככה התפתחה שיחה. עובדה שגברי (בנאי) ואני בקשר נהדר. הפסקנו להופיע בסוף שנת 2000 אחרי שקיבלנו את פרס ישראל, מפני שלמרות ההצלחה הענקית הרגשנו שאנחנו לא יכולים יותר".

19 שנה אחרי התפרקות השלישייה, שייקה לא יכול להצביע על דמות מסוימת בגשש שהוא אהב במיוחד. "הכותבים הנפלאים שלנו, משייקה אופיר ז"ל, ניסים אלוני ז"ל, יוסי בנאי ז"ל עד דני רווה, ישבו איתנו וכתבו בשבילנו וכך היה להם קל יותר להתאים תפקיד לכל אחד. לכל אחד מאיתנו הייתה זכות וטו. כשמישהו לא אהב משהו, המערכון ירד. אי־אפשר לעשות 700 הצגות עם שורה אחת שלא מחליקה לך מהגרון. גם בשירים שלנו אין לי העדפה מיוחדת".

"אני אוהב את השירים שלכם אפילו יותר מאשר את המערכונים", אומר משה להב, שהצטרף אלינו במטבח עם זוגתו רחלי, שגם היא כמו אורנה מנהלת את בן הזוג שלה.

"היה בינינו שילוב קולות יוצא מן הכלל", אומר שייקה, "אבל אני אוהב שירים נוגים, אני לא שר שירים שטותניקים רק בשביל להצחיק. אני יותר בסגנון של ליאונרד כהן, מחפש מילים עם משמעות, טונים שמתמשכים ונוגעים ללב".

"ניסינו את כל הטיפולים"

את השיר הכי אישי שלו, שכתב והלחין, הוא לא יבצע הערב. למעשה, רק פעם אחת ויחידה הוא ביצע את "שיר ילדים", כשהקליט אותו באולפן: "כל כך הרבה דברים ראיתי בחיי/ גם עצב, גם חיוך, היו חלומותי/ חלמתי ילקוטים על גב של ילדים/ ראיתי ילדים שמחים, אך לא את ילדיי./ אף פעם לא אראה/ אף פעם לא אשמע/ בכי של תינוק/ שהלב פשוט נקרע./ אף פעם לא אראה/ אף פעם לא אשמע/ לא בכי של תינוק/ לא צחוק של בת קטנה".

עובדת היותכם חשוכי ילדים היא עדיין פצע?

"ברור, אבל מעל לפצע יש גלד ואני משתדל לא לגרד. ניסינו את כל הטיפולים האפשריים, אורנה הייתה גיבורה וסבלה המון. כשאנחנו חושבים על מה שאין זה כואב, אז עדיף לא לחשוב. יש לנו אחד את השנייה וזה כיף. אורנה ואני חד הם, אין שום דבר שאני לא יודע עליה ולהפך, ואנחנו כל היום ביחד וזה הרבה. אני סולח לה כשהיא מחביאה לי את הסבונים וגם כשהיא צועקת עליי".

מתי היא צועקת עליך?

"מתי לא. בדרך כלל אנחנו מתניידים בתל־אביב עם המכונית שלה, אבל אתמול נסעתי לחזרה אצל משפחת להב בגבעתיים, וטעיתי ביציאה. פתאום היא הביאה צעקה, 'מה פתאום יצאת באוניברסיטה?' בסדר, אז שכחתי, טעיתי, אבל למה לצעוק? מה קרה?"

איזה סטנדאפיסטים אתה אוהב?

"הכי הכי הכי את עדי אשכנזי. היא פנומן, היא פשוט מעל ומעבר, ברמות אחרות לגמרי. אני הולך לכל הצגה שלה. בעיקרון אני לא הולך הרבה למופעי סטנדאפ, אבל יש אחד, שגיב פרידמן, שראיתי בטלוויזיה. הוא סיפר שיום אחד הגיע מטוס עם עולים חדשים, הם ירדו מהמטוס ואמרו להם 'חכו כאן' אז הם חיכו וחיכו וחיכו וככה נוצרה העיר לוד. זה ענק!" הוא נקרע מצחוק.

איך אתה מסביר את העובדה שעדיין לא קמו יורשים ל"גשש"?

"איך יהיו? אף אחד לא יסכים לעשות את העבודה שאנחנו עשינו: לשבת שנה שלמה על החומר. את ההעמדה עשינו בשלושה שבועות, אבל הכתיבה הייתה סזיפית. הכותב ישב בחדר הסמוך והוציא לנו דף אחרי דף. נראה לך שכיום יהיה איזשהו מפיק שיאפשר שנה של כתיבה ובדיקת חומרים?"

על מי בדקתם?

"על כל מי שהיה בסביבה. פעם שכרנו אולם חזרות ברשפון, היה שם קפה וסוכר, וכל בוקר הגענו לעבודה. יגאל בשן בא לשם, לדבר עם פשה, וכשראה שאנחנו בחזרה הוא התיישב בשורה האחרונה. עשינו את המערכון 'קרקר נגד קרקר', שהיה מוצלח מאוד ויוסי (בנאי) הציע שנעבור למערכון הבא שעסק בהלנה השדכנית. אני הייתי השדכן, עם מבטא אנגלוסקסי, פולי שיחק את זה שמביא מירושלים את גברי, שמחפש שידוך, או שאולי זה היה להפך, אני כבר לא זוכר. בסוף המערכון יגאל אמר, 'המערכון הקודם היה הרבה יותר טוב' וככה, על המקום, המערכון על הלנה עף. גם היה לנו מערכון על יוסי סייאס שעף. בבית שלנו, במרתף ובמחסן, יש ערימות של מערכונים שלא עשינו, מערכונים שיכולים להחזיק עוד הרבה תוכניות".

לא חבל שהם מעלים אבק?

"מה אני יכול לעשות?" הוא נאנח.

אולי תופיע איתם לבד.

"לא!" הוא מוחה. "אני גם לא אופיע עם החומרים של הגשש כי הגשש זה שלושה אנשים, לא אחד. שלושתנו היינו כמו מספרים של כספת. רק שלושת המספרים האלה פותחים את המנעול".

בהבימה עומדים להעלות את "גבעת חלפון אינה עונה" וקובי מאור יגלם אותך.

"אני לא מכיר אותו ואני לא יודע מה להגיד על זה", הוא מחזיר תשובה דיפלומטית ועוטה הבעה של אחד שלא רוצה לדבר על זה. "הסרט היה כל כך טוב וכל כך הצליח, אני מקווה שגם ההצגה תצליח".

מערכת היחסים בינו לבין משה להב כבר חוגגת עשור. "התחברנו בשיחות עומק", אומר להב ושייקה מוסיף: "גם התחברנו וגם רבנו, אני לא כבר לא זוכר על מה, כמו בזוגיות רגילה. בפעם האחרונה שרבנו ננסי ברנדס תיווך בינינו, בלוויה של דב לאוטמן".

שייקה, הבחירות בפתח!

"בלי פוליטיקה!" אורנה מזכירה.

שייקה, יהיה טוב?

"אני רוצה ומקווה. יש קומיקאים שכל הזמן עובדים בלהצחיק, אבל לי אין שום עניין בזה. אני בעיקר רציני ואכפתי וכשאני רואה כל מיני דברים שהם לא לרוחי אני מתעצב. רוב העשייה של הגשש הייתה חברתית וזה מה שהפך את החומרים שלנו לאלמותיים. 'חתונת הדמים' נולד כשחבר שלי, יענקלה אליעזרוב בעל להקת השגרירים, סיפר לי על חתונה שבה הכלה ירדה מהליקופטר. 'סוחרי המכוניות' (המערכון 'מגרש השדים') נולד מחברים שלי. הרג אותי שאפילו לאמא שלהם הם יכולים למכור מכונית בלי בק אקס. מזה נולד 'יש הכנה למצית? למראה? היא אוכלת שמן? מה רצית, שהיא תאכל סטייקים?' שום דבר לא המצאנו, שיחקנו את מה שראינו וחווינו, הייתי אומר שהיינו מראה חברתית ולכן הדברים רלוונטיים גם להיום. אבל אם אחרי כל הצחוקים המצב לא ישתפר, בשביל מה עבדנו כל כך קשה?" •

משה להב (הטיש הגדול) מארח את שייקה לוי, הערב ב"גריי", יהוד