"רבים מאנשי הציבור הם אנשים צעירים ובריאים יחסית. לכן הם לא רואים את חוליי המערכת. כשהם כבר מגיעים לחדרי המיון, הם מקבלים יחס מועדף; לא נדחקים למסדרונות, ולא מחכים שלושה חודשים לתור לאורתופד בגלל כאב גב. לכן הם גם לא רואים איך הספינה הזאת הולכת ושוקעת, אני מאחל להם בריאות מלאה – אבל קורא להם להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי".
את הדברים הנרגשים האלה אומר פרופ' יונתן הלוי. בימים אלה, אחרי 31 שנים שבהן ניהל את בית החולים שערי צדק והפך אותו מבית חולים קטן ושולי לאחד מבתי החולים הגדולים והמוערכים בארץ, הוא עוזב את התפקיד. למרות שבית החולים שבניהולו נחשב לסיפור הצלחה - על אף הגירעונות שמהם הוא סובל - פרופ' הלוי מרגיש, כאמור, שבעזיבתו את מערכת הבריאות הוא נוטש ספינה טובעת.
את הבוקר שלו מתחיל הלוי (70) בשעה שש וחצי בחדר המיון. הוא חוצה את המסדרונות ורואה איך משנה לשנה הם נעשים צפופים יותר, ואיך האווירה הופכת להיות דחוסה ולחוצה יותר. "הבוקר נכנסתי לחדר המיון והיו בו 110 חולים, כשהקיבולת הנורמלית היא 70 חולים", הוא אומר. "בחדרי המיון בבתי החולים הציבוריים בישראל, ללא יוצא מן הכלל, שוכבים חולים במעברים, תוך פגיעה של ממש בצלם האנוש שלהם. זה עניין של תקנים. הנורמה היום בחדר מיון, היא ארבעה רופאים ו־12 אחיות במשמרת, שבעצם נכון היה שיהיו עשרה רופאים ו־24 אחיות. אין לנו את המשאבים לזה. חסרים לנו 25 אחוז בתקנים. המערכת נמצאת בקצה גבול היכולת שלה.
"אם המצב לא ישתנה במהירות, אנשים יגיעו לחדר המיון, לא יוכלו להיכנס אליו ויקרו אסונות. או שימותו בפתח חדרי המיון, או שיימנעו מלהגיע לחדרי המיון, מצבם יידרדר והם עלולים למות בבית. כבר היום אני שומע מהרבה אנשים שהם נמנעים מלהגיע לחדרי המיון, כי הם יודעים מה מצפה להם שם. הלחץ על חדרי המיון נובע גם ממה שקורה במחלקות הפנימיות. גם שם חסרים תקנים, גם שם שוכבים במסדרונות, וכשלא מתפנים מקומות שם, אין לאן להעביר אנשים מהמיון".
בחדרי המיון המצב הכי גרוע או שיש עוד מוקדים מסכני חיים כאלה?
"גם זקנים במחלקות הגריאטריות לא מקבלים טיפול נאות; תנאי הצפיפות והזיהומים שנגרמים בעקבותיהם מקצרים חיי אדם. במבחן התוצאה מה שקורה זו פגיעה קשה מאוד בחלק החלש ביותר של האוכלוסייה, הזקנים, ובעיקר הזקנים מאוד בפריפריה. הפגיעה הקשה בהם מתחילה עוד לפני שהם מגיעים לבית החולים, בגלל ההשתתפות העצמית בתרופות. יש אנשים שלא עומדים בזה, ולא לוקחים את התרופות שלהם. למה הנהיגו את ההשתתפות בתרופות? בגלל תת־תקצוב, זה חוסך למדינה כסף. ובגלל רצון המדינה לחסוך כסף, קשישים משלמים בבריאותם, שלא לומר בחייהם".
רק הקשישים נמצאים במצב הזה?
"לא רק הקשישים. אם לבן אדם כואב הגב, הוא מחכה לתור לאורתופד ארבעה־חמישה חודשים. שלא לדבר על ניתוחים. כשלא מדובר בניתוחים מצילי חיים, אנשים מחכים שבועות וחודשים לניתוח. בניתוחי חירום המערכת מסוגלת לתת מענה, אבל במצבים שאינם חירום, כשמדובר בבעיה כרונית - מרפאות כאב, עמוד שדרה, דברים כאלה - לחכות חודשים לרופא מומחה ולניתוח, זה בלתי סביר לחלוטין".
וזה מה שדוחף את הציבור לזרועות הרפואה הפרטית המשגשגת?
"הפריחה של בתי החולים הפרטיים היא הביטוי הכי מוחצן לקריסת מערכת הבריאות הציבורית, משום שזה אומר שמי שיש לו כסף - יצר לעצמו אלטרנטיבה. זו תופעה שאני מכנה אותה 'גריפת שמנת' – Cream skimming. זה לקחת רופאים שקיבלו את הכשרתם בבית החולים הציבורי, ואחרי שהמדינה והמערכת הציבורית השקיעה בהם שנות הכשרה והון תועפות, בתי החולים הפרטיים לוקחים אותם ומשלמים להם הון עתק, לפעמים אפילו על חשבון שעות העבודה בבתי החולים הציבוריים. חלק מהרופאים לא מגיעים לשם בארבע, אלא קודם. זו תופעה לא הוגנת כלפי המערכת הציבורית".
למה? מי שיש לו משלם לרופא פרטי. מה פסול בזה?
"כי המערכת הציבורית תיפול, ולא משנה כמה בתי חולים פרטיים יקומו. וזה יהיה אסון, כי את החולים הקשים ביותר, את הניתוחים המורכבים ביותר, את הבעיות של בריאות הציבור ושל האוכלוסייה הקשישה – רק בתי החולים הציבוריים יכולים לפתור. אם הם יקרסו, הפגיעה בבריאות האוכלוסייה תהיה קשה ביותר. במידה מסוימת זה כבר המצב היום".
ומה באשר לשר"פ (שירות רפואי פרטי, הניתן במסגרת בית החולים הציבורי)?
"בעיניי, זה הרע במיעוטו. זה עדיף על רופאים בכירים שיוצאים כבר בצהריים לנתח באופן פרטי. הפער בין השכבות הסוציו־אקונומיות בישראל בולט במערכת הבריאות יותר מאשר בכל היבט אחר של החברה הישראלית. זו מדיניות של הממשלה שלא להשקיע במערכת הבריאות, והמצב הולך ומידרדר משנה לשנה".
אתה חושב שזו החלטה מודעת, שלא לתקצב את מערכת הבריאות?
"הבעיה של מערכת הבריאות היא תשתיות ותקנים. זה נובע מתת־תקצוב. יש מדד אובייקטיבי - מה החלק של ההוצאה על בריאות מהתוצר הלאומי הגולמי. אנחנו מקובעים כבר כ־20 שנה סביב 7.3, 7.4 אחוזים. בבריטניה עומדים היום על 9.5 אחוזים. ארצות סקנדינביה, צרפת, גרמניה - כולן נעות בין 9 ל־11 אחוז. ארצות־הברית עומדת על 16.5 אחוז. זו צריכה להיות האג'נדה של שר האוצר הבא – לעלות בהדרגה ל־8.5 אחוזים ולהגיע ל־9 אחוזים תוך שלוש־ארבע שנים. מדובר בעוד 1.5 אחוזים מהתל"ג. זה לא בשמיים".
מאיפה ייקחו את זה?
"צריך להוריד את זה מהביטחון. אין מה לעשות".
ממשלת נתניהו לא פעלה בכיוון הזה?
"אין ספק שממשלת נתניהו לא הייתה טובה למערכת הבריאות".
וליצמן?
"ליצמן עשה ככל יכולתו כשר הבריאות. אבל כשהוא דיבר על התפטרות, זה היה סביב עניינים של שמירת שבת ולא על דברים שקשורים במערכת הבריאות. אבל אני לא מפנה את האצבע המאשימה כלפיו. לדעתי הוא היה שר בריאות טוב. האצבע המאשימה מופנית לראש הממשלה שלדעתי, לאורך כל כהונותיו לא העמיד את נושא הבריאות כנושא מרכזי.
"לא ראיתי את ראש הממשלה ואת שר האוצר מסתובבים בחדרי מיון. קל לו יותר להצטלם ליד סוללה של כיפת ברזל, מאשר ליד מיטה של חולה. קל יותר להבטיח לאזרחי המדינה ביטחון ולהיות פופולרי, מאשר להבטיח להם בריאות ולהיות פופולרי. עכשיו מתחילה מערכת הבחירות. מי מראשי המפלגות שם בראש מעייניו את הנושא הזה? מי מהם בא ואומר, אם ניבחר, התוכנית שלנו לגבי מערכת הבריאות זה לעשות אל"ף, בי"ת וגימ"ל? אני לא שמעתי אף אחד מדבר בנושא. ח"כ איציק שמולי היה אצלי ובעוד 20 בתי חולים, אבל בואי נראה מי ישים במצע המפלגה שלו, במקום גבוה, תוכנית מפורטת להצלת מערכת הבריאות".
שר האוצר שם את הדגש על נושא הדיור. זה לא פחות חשוב.
"נכון. זה משרת את החוסן הלאומי כי הדיור מאפשר לצעירים להישאר בארץ, לגור ולהתפרנס בה. הוא לא שם באותה מידה את הדגש על חלק אחר באוכלוסייה: פנסיונרים וזקנים חולים, גם הם חלק מהחוסן הלאומי. בסוף כולנו נגיע למקום הזה, אבל עד שמגיעים לא רואים. אני קורא לשר האוצר לדאוג גם לציבור הזה".
מה יקרה אם המצב יימשך כך?
"אם ניקח בחשבון את תהליכי הזדקנות האוכלוסייה, נראה שישראל תהפוך, תוך תקופה קצרה, למדינה מזדקנת. כבר היו מחקרים שהראו שרק בשנת חיינו האחרונה, אנחנו צורכים יותר שירותי בריאות מאשר במשך כל ימי חיינו. זה בעיניי אחד הכשלים הגדולים של מערכת הבריאות; אנחנו לא נערכים לקצב המואץ של הזדקנות האוכלוסייה. מעבר לצפיפות בחדרי המיון ובמחלקות הפנימיות, יש מחסור נורא במיטות לסיעוד. זה מאיים עלינו. לגבי גורלם הצפוי של הקשישים בישראל, אני מוכן להשתמש בביטוי קטסטרופה. והמדינה אדישה".
נראה שגם הציבור אדיש. עובדה שיותר פופולרי לדבר על ביטחון. איך אתה מסביר את זה?
"כי רובנו רוב הזמן בריאים. במפלגת הגמלאים הייתה הרבה יותר רגישות לעניין הזה, כי שם החולי הרבה יותר בולט. יש גם את הפחד הקמאי של יהודים להיות חולים, ליפול למשכב, להיות תלויים בגורמים חיצוניים. הפחד הזה ממחלות הולך יחד, באופן מוזר, עם הרצון שלא לדבר על מערכת הבריאות. החשש מהחולי גורם למערכת הזו לא לעמוד במרכז. אבל אני חושב שהגענו לשעת האמת ואנשים צריכים לצאת לרחובות ולהפגין, כולל הצעירים שהמחלות עוד רחוקות מהם, כי בסופו של דבר זה מגיע לכולנו. צריך שגם האפודים הצהובים יצטרפו למסרים האלה. אם תהיה הפגנה כזו, אני גם אצא לרחוב עם שלט".
ומה יהיה כתוב בו?
"הצילו! הצילו את מערכת הבריאות מקריסה".
ומה היית אומר לנתניהו?
"שדרג את נושא הבריאות לדרגת העדיפות שאתה מעניק לביטחון. גם בריאות היא ביטחון. והיא תהפוך תוך זמן קצר ביותר למרכיב הכי חשוב בחוסן הלאומי".
שותפות גורל
בבית החולים, שבו הן אנשי הסגל והן החולים המאושפזים הם אוכלוסייה מעורבת של ערבים, חרדים, כיפות סרוגות וחילונים, התעצבה תפיסת העולם הליברלית שלו, מספר הלוי. "למדתי כאן הרבה על החברה הישראלית", הוא אומר, "על שותפות הגורל ועל גישור על פערים. למשל, בין חולי הדיאליזה יש הרבה ילדים חרדים וילדים ערבים, ולא פעם אפשר לראות אמא ערבייה, מוסלמית מסורתית, ואמא חרדית שמדברת יידיש עם הילדים, משוחחות ביניהן. זה נותן אופטימיות גדולה".
הוא עצמו חובש כיפה סרוגה, בן למשפחה דתית שנולד בארץ ולמד בתיכון "צייטלין" בתל־אביב, מעוז האליטה של הציונות הדתית בעיר. חלק גדול מבני מחזורו הלכו לישיבות תיכוניות. "אני הכבשה השחורה במשפחה, היחיד שלא היה תלמיד חכם", הוא אומר בחיוך. אחיו, מיכה הלוי, הוא רבה הראשי של פתח־תקווה. גיסו, אלי סדן, הוא ראש המכינה הקדם־צבאית בני דוד שבעלי. בנו של הלוי, איתי, הוא הרב של מאחז מגרון בבנימין.
הוא נשוי לעדינה, פסיכותרפיסטית, ואב לחמישה, חלקם דתיים וחלקם אינם מגדירים עצמם כך. שניים מילדיו רופאים. הוא עצמו התגייס לצה"ל כעתודאי, היה בוגר המחזור הראשון של הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל־אביב, וסיים בהצטיינות יתרה. אחרי ארבע שנות שירות בצה"ל כרופא צבאי, התמחה ברפואה פנימית ב"בילינסון". משם המשיך לשנתיים באוניברסיטת ייל בארה"ב, שם התמחה במחלות דרכי העיכול והכבד. הוא חזר לבילינסון לנהל בפועל את המחלקה הפנימית ואז, בשנת 1987, קיבל הצעה מפתיעה. "התקשר אליי מנכ"ל קופת חולים דאז, פרופ' חיים דורון ז"ל, ואמר שבית חולים קטן בירושלים נמצא במשבר קשה, ממש על סף פשיטת רגל, ומחפשים מנהל. התראיינתי והתקבלתי לתפקיד".
כשהגיע לשערי צדק מצא בית חולים פרטי, שנתפס כדתי ושולי, עם 300 מיטות ו־16,000 אשפוזים בשנה. היום יש בו 1,000 מיטות ו־92,000 אשפוזים בשנה, כולל מחלקת יולדות מהגדולות בארץ, עם 22,000 לידות בשנה, והפגייה הגדולה בארץ.
"תראי למה הגענו היום", הוא מתגאה. "העברנו אלינו גם את בית החולים 'ביקור חולים' שהיה על סף פשיטת רגל, והשתדרגנו גם מבחינת מורכבות הניתוחים. היום אנחנו מבצעים גם ניתוחים נוירו־כירורגיים וניתוחי לב מורכבים ביותר. השירותים האמבולטוריים שלנו, המכונים והמרפאות, גדלו פי חמישה. חדר המיון שלנו הוא הגדול ביותר בירושלים היום ואחד מהגדולים בארץ. וכל זאת תוך שמירה על רוח מיוחדת, של חמלה, אווירה משפחתית ולכידות".
למה אתה מתכוון? אצלך החולים לא סובלים במיון?
"אתן לך דוגמה: קחי כירורג וירטואוז בחדר ניתוח, ממש קוסם, אבל לא בן אדם. לעומת כירורג לא גרוע, שיש לו רק 90 אחוז כישורים, אבל הוא מלך החמלה. את מי יעדיף הפציינט? אני טוען שברוב המקרים הפציינט יעדיף את הרופא האמפתי בעל 90 אחוז כישורים. כי השאלה היא מה יקרה כשהעניינים יסתבכו? הווירטואוז האנטיפתי ינטוש. הוא יגיד לצעירים, 'תסגרו אותו' וילך. והיו דברים מעולם. הרופא האמפתי יישב כל הלילה ויחזיק לפציינט את היד. בשערי צדק אנחנו עושים שיעורי בית יסודיים לפני קבלת רופאים. ויתרתי לא פעם על רופאים טובים שלהערכתנו לא היו 'בני אדם'".
אלף ילדים בריאים
האמפתיה היא רק מרכיב אחד בחזון המקצועי שלו. בתחילת שנות ה־90, כשבישראל בקושי ידעו מה זה "סטנט", או ניתוח לב פתוח, וחולי לב רבים נפטרו תוך כדי המתנה לפרוצדורה לבבית או לצנתור, הלוי הציע למועצת המנהלים להקים מרכז לב גדול. היום פועלת בשערי צדק המחלקה הקרדיולוגית הגדולה בישראל. בנוסף, הלוי גם פיתח פרויקט חדשני בשם PGD (אבחון טרום השרשה).
"אנחנו מציעים לזוג שיש לו ילד פגוע ממחלה גנטית, אחת מ־300 מחלות שהגן שלה פוצח, לעבור את ההיריון הבא בהפריה חוץ־גופית אצלנו, אחרי בדיקת די־אן־איי. אנחנו מאתרים מבין העוברים עובר תקין גנטית ומשתילים אותו ברחם. יש לנו כבר למעלה מאלף ילדים שנולדו בריאים. בתחום הזה אנחנו הגדולים ביותר בארץ, והגדולים ביותר גם באירופה".
סטודנט לרפואה מגיע אליך היום. מה אתה מציע לו?
"העולם הולך לקראת אונקולוגיה וגריאטריה. התחלואה והתמותה ממחלות לב נמצאות ממש בירידה בגלל אורח החיים הבריא, בגלל הסטטינים ובגלל הצנתורים. לעומת זאת, אונקולוגיה תהיה בעלייה תלולה. גם בגלל גילוי יותר מוקדם, גם הודות לאמצעי טיפול שהופכים אותה למחלה כרונית, עם אחוז יותר גבוה של ריפוי. תוסיפי לזה את הזדקנות האוכלוסייה. שלושת הגורמים האלה הופכים את האונקולוגיה ואת הגריאטריה להתמחויות מרכזיות בעתיד".
אך למרות השינויים הרבים שחולל הלוי, שמו עלה לכותרות דווקא סביב הסכסוך המתוקשר, לפני כשנתיים, עם מנהל בית החולים הדסה, פרופ’ זאב רוטשטיין. היה זה כאשר שישה רופאים מהמחלקה ההמטואונקולוגית־ילדים ב"הדסה", בדקו את האפשרות לעבור ל"שערי צדק" ולהקים שם את המחלקה הזאת, עקב חילוקי דעות מקצועיים עם מנהל בית החולים שבו עבדו. רוטשטיין וליצמן תקפו אז את הלוי בטענה שפעל להעביר את הרופאים המתפטרים אליו.
"לששת הרופאים, שאין מחלוקת שהם רופאים מאוד מסורים ואיכותיים, הייתה מחלוקת עם מנהל הדסה על סדרי עבודה: האם ילדים ומבוגרים צריכים לעבור השתלות מח עצם באותה מחלקה? הגיע אליי אחד מהם ואמר לי: 'שמע, אנחנו פורשים מהדסה בכל מקרה, יהיה לנו בית בשערי צדק?' אמרתי לו את המשפט שעליו שילמתי ביוקר: 'אני לא מאמין שיסגרו את המחלקה בהדסה, אני לא מאמין ששערי צדק יקבל רישיון, אבל אם זה מה שיקרה, אז אנחנו ננסה לחפש לכם פה בית'. לא פיתיתי אותם ולא חתמתי איתם".
אבל פורסמו התכתבויות שלך עם פרופ' מיקי וינטראוב, מנהיג הרופאים המתפטרים, שממנו השתמע שכן הצעת להעביר אליך את הרופאים.
"הייתה בינינו תכתובת על ההיתכנות להקים מחלקה בשערי צדק, אבל אף אחד לא פיתה אותו. בדקתי היתכנות ראשונית מבחינת שטחים. זה הכל. לאחר מכן המשבר נוהל בהדסה. האשימו אותם בנטישה. אני עדיין חושב שהם הצדיקים בעניין הזה, אבל לא כולם חושבים כמוני. זה באמת כתם שחור בהיסטוריה של הרפואה במדינת ישראל. אבל לי באמת לא היה חלק בו. אני ניסיתי לפתור אותו".
ליצמן לא נתן לך גיבוי. הוא איכזב אותך?
"הוא איכזב אותי כשלא קרא לרוטשטיין לסדר. להפך, הוא נתן לו תמיכה לכל המהלכים השגויים בעיניי בנושא ההתנהלות מול הרופאים. היה בליבי עליו בעניין הזה, אמרתי לו וגם כתבתי על זה. גם שילמתי ביוקר על המתקפה".
איך זה נגמר?
"לפני שנתיים, בערב יום הכיפורים שאחרי הפרשה, ליצמן זימן אותי אליו. בעצם הזימון בערב יום כיפור ראיתי רצון שלו לבקש סליחה. גם אני התנצלתי בפניו. מאז יש בינינו יחסי עבודה תקינים".
והיחסים עם פרופ' רוטשטיין?
"היינו חברים טובים. לפני שנים ישבנו כל שבוע כמה שעות ונוצרו יחסי ידידות, וגם הנשים מכירות אחת את השנייה. אפילו נסענו כמה פעמים כולנו יחד לחוץ לארץ. אבל קשה לי מאוד לסלוח לו על מה שקרה בפרשה הזו. עד היום אנחנו לא מדברים".
גם הדסה וגם שערי צדק הם בבעלות פרטית. איך ייתכן שעד היום אין בית חולים ממשלתי בירושלים?
"נפלא מבינתי שבמשך 70 שנה המדינה לא השקיעה במערכת האשפוז בירושלים. בסופו של דבר ריבונות בירושלים היא לא סיסמה. ראש הממשלה, כמו שחשוב לו להעביר שגרירויות לירושלים, צריך להיות לו חשוב לפתח את שירותי האשפוז בירושלים, ולבנות בית חולים ציבורי, או לדאוג לכך שבתי החולים הקיימים יהיו חזקים ולא יצטרכו לקרוס בשביל לקבל תקצוב ציבורי. מדובר במיליון תושבים של מדינת ישראל".
אתה עוזב את שערי צדק עם גירעון אקטוארי של 4.1 מיליארד שקל.
"כל בתי החולים בישראל סובלים מגירעונות שוטפים ניכרים, עקב הסביבה הכלכלית המוכתבת להם על ידי קופות החולים והתעריפים. גירעון אקטוארי הוא חסר משמעות מעשית, אלא אם כן בית החולים ייסגר. ואז, נכסיו יכסו מעל ומעבר את הגירעון הזה. יש משמעות רק לגירעון התפעולי, והגירעון התפעולי של שערי צדק יותר קטן מאשר של כל בתי החולים הציבוריים בישראל".
מה אתה חושב על זה שרופאים הם בראש טבלת שיאני השכר?
"הפרסום השנתי על שיאני השכר בקרב הרופאים, מבלי לשקלל את היקף עבודתם, ייחודם ותרומתם, עושה עוול לפחות לחלקם. נתוני השכר של שערי צדק הועברו לאחרונה למשרדי האוצר והבריאות לפי בקשתם, ואושר לנו כי רמת השכר המקובלת אצלנו נמצאת בהתאמה לנורמה הארצית".
כמה רופאים אצלכם משתכרים יותר ממאה אלף שקל בחודש?
"אני מעריך שחמישה".
זה נראה לך סביר?
"מאה אלף שקל נראה לי סביר לרופא מאוד בכיר שנותן את כל כולו לבית החולים הציבורי".
יכול להיות שאם רופאים בכירים היו משתכרים קצת פחות היה קצת יותר כסף למערכת?
"זאת ממש לא הבעיה של המערכת. לאותם בודדים שמתפרסמים כשיאני שכר, אין משקל אמיתי בתחלואי מערכת הבריאות".
ואם כבר מדברים על כסף, גם עליך נשמעה לא פעם ביקורת בשל גובה שכרך – כמיליון וחצי שקל בשנה.
"זה השכר שניתן לי אחרי 25 שנות עבודה וניהול מוצלח, בהחלטה של הוועד המנהל של בית חולים. זה לא היה שכרי ב־20 השנים הראשונות שלי פה".
אם המצב במערכת הבריאות גרוע כפי שאתה מתאר, איך תוחלת החיים בישראל היא מהגבוהות בעולם ותמותת התינוקות מהנמוכות בעולם?
"יישוב הסתירה מאוד פשוט: תוחלת החיים מוכתבת גם ובעיקר על ידי גורמים לא רפואיים, כמו מצב סוציו־אקונומי. בנוסף, יש פה מסורת של מצוינות ברפואה. רמת בתי הספר לרפואה ורמת ההכשרה של מתמחים בבתי החולים מאוד גבוהות".
ובכל זאת, באוכלוסיות החלשות בישראל מתים יותר צעירים?
"כן. זה ידוע. אנשים בשולי החברה חיים פחות. חד־משמעית".
לא מכבר אושרה התוספת לסל הבריאות לשנת 9102. יו"ר הוועדה, פרופ' רוני גמזו, אמר שיותר הוא לא יהיה מוכן לשבת בוועדה עם תקציב כזה. אתה מסכים איתו?
"אני מסכים איתו שהסל צריך לעלות ל־750-700 מיליון שקל. באותו מעמד ליצמן הצהיר שזו תהיה האג'נדה שלו אם הוא יהיה שר הבריאות בפעם הבאה, והוא לא ירפה עד שהסל יעלה".
אתה בעצמך עמדת בראש הוועדה הזו במשך ארבע שנים. איך הרגשת?
"זה התפקיד הכי מאתגר שעשיתי, יותר מלנהל בית חולים 31 שנה. לעמוד מול חולה סרטן עם גרורות, והוא אומר: 'יש תרופה בעלות 40,000 שקל לחודש, והיא יכולה לתת לי עוד שלושה חודשים', ואני צריך להחליט אם נכון להשקיע בתרופה שלו או להעדיף תרופה אחרת שאינה למקרה אישי, אלא לטובת הכלל. אלה שאלות מוסריות קשות, ואלה היו רגעים קשים עבורי".
מי יחליף אותך בשערי צדק?
"פרופ’ עופר מרין, מנתח לב. הפקדתי בידיו את יחידת הטראומה והכנסתי אותו להנהלה מתוך כוונה שיחליף אותי כבר לפני עשר שנים. אני אשאר פעיל בהנהלה בפרויקטים מיוחדים".
אז אתה לא ממש יוצא לפנסיה.
"מועצת המנהלים ביקשה שאשאר. אטפל בנושאים מיוחדים ובתרומות".
כלומר, שומרים לך את מקום החניה.
"אין לי מקום חניה שמור. אני חונה כל בוקר בהר הרצל, 300 מטר מבית החולים. ככה נשארת יותר חניה לחולים".
5 רגעים בשערי צדק שפרופ' הלוי לא ישכח
1. אפריל 1994: פתיחת מרכז הלב ששינה את פני רפואת הלב בירושלים. המרכז מכיל את המחלקה הקרדיולוגית הגדולה בארץ, מחלקה לניתוחי לב, חדרי צנתור וחדרי ניתוח לרבות ניתוחי לב פתוח, כולם בקומה אחת.
2. ספטמבר 2003: ליל הרצח של ד"ר דוד אפלבאום ובתו יום לפני חתונתה, בפיגוע קפה "הילל" בירושלים.
3. פברואר 2004: פיגוע המוני באוטובוס ליד גן הפעמון, שהביא עשרות פצועים קשה תוך זמן קצר לחדר המיון בבית החולים.
4. מרץ 2016: פתיחת מרכז המוח בשערי צדק, ששינה את גורל הלוקים משבץ המוח בירושלים.
5. יוני 2017: ההתבטאות יוצאת הדופן בשבח שערי צדק של סוקרי ה"קרדיטציה" – תהליך שכל בתי החולים בארץ עברו כדי לקבל רישוי מגוף אמריקאי. אני זוכר את הרגע שבו הסוקרים אמרו שאנחנו אחד מבתי החולים האקדמיים הטובים שהם סקרו בעולם. לא אשכח את ההתרגשות ולכידות הצוות שהופגנה באותו אירוע.
5 הצעות של פרופ' הלוי להצלת מערכת הבריאות
1. עוד כסף. קידום הדרגתי של ההקצאה הכספית למערכת הבריאות לעבר 9 אחוזים מהתוצר המקומי הגולמי במקום 7.4 אחוזים כיום.
2. עוד תרופות. קיבוע התוספת לסל התרופות על גידול שנתי של 1.5 אחוזים. אם רוצים לשמור על המצב הקיים, צריך לפחות תוספת של אחוז לשנה בגלל הזדקנות האוכלוסייה שצורכת יותר תרופות, ועוד אחוז בגלל כניסת טכנולוגיות חדשות ויקרות. היום מגדילים את הסל ב־0.8 אחוז לשנה.
3. עוד רופאים. לעצור את הסחף מהרפואה הציבורית אל הפרטית, בין היתר על ידי הגדלת המשכורות של רופאים מצטיינים שמוכנים לעבוד יום מלא בבתי חולים ציבוריים, תמורת שכר של בין 80 למאה אלף שקל בחודש.
4. עוד סטודנטים. הגדלת מספר הסטודנטים בפקולטות לרפואה ובחוגים לסיעוד ב־30 אחוז.
5. עוד מחלקות. יצירת כדאיות ליזמים להקמת מחלקות לסיעוד מורכב ושיקום, החסרים היום בישראל. ובמקביל – הרחבה של הטיפול בחולים בביתם. זה אמור לפתור את הבעיות של המחלקות הפנימיות, שם תקועים החולים הקשים ביותר, בעיקר מבוגרים.
