שבת 21 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    בני הזוג אופיר עם התינוקת בביתם בעין כרם, השבוע. "פגעתי בשירה הרבה פעמים. לא פיזית, חלילה"
    המוסף לשבת • 07.02.2019
    "חטפתי מכות רצח, קיבלתי מוט ברזל בראש, הכנסתי מכות בחזרה. שכבתי בבית חולים. באותו יום משהו זז אצלי"
    עד לא מזמן היה אבידן אופיר המנהיג של חבורת נערי גבעות בהר חברון, התעמת עם פלסטינים ופעילי שמאל ויש לו, כהגדרתו, "ספרייה של תיקים במשטרה" | היום הוא שקוע עמוק ברוחניות, מעביר סדנאות ניו–אייג', ורק הזקן והפאות נותרו כמזכרת מאותה תקופה אידיאולוגית אלימה | בראיון בביתו בירושלים, שבמהלכו תקפו את אשתו צירי לידה, מספר אופיר על המהפך: "חשבתי שבגלל שהאדמה קדושה, צריך למות בשבילה. עכשיו אני מבין שצריך לחיות למען הקדושה"
    עופר מתן | צילום: אוהד צויגנברג

    לא כל מי שבחר לשנות כיוון ולפתוח פרק חדש בחיים נהנה מהלוקסוס של מסמך מצולם שמתעד את פועלו בפרק הקודם. במקרה של אבידן אופיר מדובר יותר בעול מאשר בברכה, שכן ארבע הדקות ו־12 השניות של סרטון היוטיוב שכותרות Avidan Ofir – The one and only! עושות לו רע. בשבוע שעבר, בסלון דירתו בשכונת עין כרם בירושלים, בית אבן ערבי ישן עם גינה ותקרות כיפתיות, הוא צפה בו במלואו וחש שילוב של זרות וחוסר נוחות. הסרטון הועלה לרשת על ידי פעילי תעאיוש, ארגון שמלווה רועי צאן פלסטינים בדרום הר חברון ובקעת הירדן ומסייע להם מול התעמרות המתנחלים והצבא. הוא מתעד מספר תקריות אלימות בכיכובו של אופיר בתקופה שבה הוביל חבורה של רועי כבשים יהודים בשתי חוות הסמוכות להתנחלות סוסיא.

     

    אופיר היה המנהיג הבלתי מעורער של אותם רועים, וככזה צעד בראש בכל פעם שהתעורר עימות פיזי עם רועים פלסטינים או עם אנשי תעאיוש בגבעות הפסטורליות של דרום הר חברון. בסרטון ניתן לראות אותו דוחף ומפיל כמה פעילים ישראלים, ביניהם ד"ר עמיאל ורדי, ממייסדי תעאיוש ומרצה באוניברסיטה העברית, מנסה להכות רועים פלסטינים אך נבלם על ידי חיילים, ומטיל מורא על ישראלים אחרים שאוחזים מצלמות ומתעדים אותו.

     

    בכל המקרים הוא עושה את זה מול עיניהם של שוטרים וחיילים שמנסים לעצור בעדו בנימוס שלא מאפיין אותם, כולל כמה מקרים שבהם הם פשוט מעלימים עין. האירועים בסרטון נעדרי קונטקסט ונראים – בעיני מי שלא בקיא בהיסטוריה של האזור – כמו מקבץ מהומות לא ברור. זהות גיבור הסרטון, לעומת זאת, ברורה מאוד: בחור נאה בתחילת שנות ה־30 לחייו, זקן ארוך מעטר את פניו ועל ראשו מעין כאפייה, שנראה כמו דמות ממערכון של תוכנית הסאטירה "היהודים באים" העוסק בתקופת התנ"ך.

     

    "האם אני מצטער על הדברים האלה?" הוא שואל ולוקח לגימה מכוס חלב השקדים שאשתו, שירה, הכינה בעצמה, "כן, האמת שכן, אבל אני מאמין שמה שאתה רואה שם זה חלק מסיפור יותר גדול. אני לא רואה המון אלימות בסרטון הזה, אבל כן יש שם דברים שבחיים לא הייתי עושה היום, כי אני נמצא במקום אחר לגמרי. אלה דברים שנעשו ממקום ילדותי, מסערת רגשות. הייתי שמח לעבור עם עמיאל ורדי סשן של רי־ברת'ינג, תהליך נשימה מעגלית שאני ושירה מעבירים פה בבית שלנו. הייתי שמח שהוא יבוא למעגל שירה ונעשה תיקון יחד (ורדי לא רצה להגיב לדברים – ע"מ).

     

    אופיר בתקופת הגבעות
    אופיר בתקופת הגבעות

     

     

    "לפני איזה שנה, בדיוק כשעברנו לעין כרם, יצא לי להיתקל בעזרא נאווי בקריית יובל (נאווי הוא פעיל תעאיוש שבעקבות צילומים שלו, שסיפק ארגון הימין "עד כאן", הוגש נגדו ביולי 2018 כתב אישום בגין שיתוף פעולה עם כוחות הביטחון הפלסטיניים. אופיר ונאווי הלכו מכות והתעמתו כמה פעמים בעבר בגבעות של דרום הר חברון). הייתה לנו שיחה נחמדה, הוא סיפר לי שהוא גדל בשכונה הזו. האמת שאני מעריך את עזרא, תמיד הערכתי אותו. גם כשהתעמתתי איתו הערכתי אותו בלב בפנים כי הוא לוחם אמיתי וגם אני גם לוחם בנשמה שלי, אז אני מעריך לוחמים".

     

    אז אתה מכה על חטא על התקופה ההיא, או שלוחם נשאר לוחם?

     

    "אני לא כופר בכל מה שעשיתי, אבל אני כן נמצא עכשיו במקום אחר לגמרי. הסכמתי למות עבור האדמה הזו, הסכמתי שייתנו לי נבוט בראש ואמות בשביל האדמה. האדמה בעיניי עדיין קדושה, זה לא השתנה, בירושלים, חברון או סוסיא, אבל הקדושה לא מחייבת אותנו להילחם עבורה. שנים חשבתי שבגלל שהאדמה קדושה אז אני צריך למות בשבילה, והיום אני מבין שאני צריך לחיות עבור הקדושה ולא למות עבורה. זה נכון לא רק לדברים הפוליטיים שזה הביא אותי לעשות, אלא גם לנזק שזה עשה לזוגיות שלי ושל שירה. פגעתי בשירה הרבה פעמים. לא פיזית, חלילה, לא הרבצתי לה או משהו, ואני בטוח שגם בך הייתי פוגע אם היינו חברים בזמנו".

     

    מה היה העימות הכי אלים שנטלת בו חלק?

     

    אופיר דוחף את ד"ר עמיאל ורדי
    אופיר דוחף את ד"ר עמיאל ורדי

     

     

    "זה היה מול פלסטיני בשם איסמעיל מיטא שהכרתי אותו ואת משפחתו. הוא רעה את הכבשים שלו באזור הכפר ביר אל־עיד, כקילומטר מהחווה במצפה יאיר שאותה ניהלתי. הייתה לו קרקע שהוא לא חרש אף פעם, ויום אחד הוא החליט שהוא מגיע לחרוש אותה. ראינו אותו וירדנו אליו, הוא התחיל לצעוק שאני אמות פה היום, וזה אחרי שישבתי אצלו בבית כמה פעמים כבר. עצרתי אותו מלחרוש, הוא התקשר לכל מיני אנשים ואני הזעקתי חברים גם. הגיעו לשם חברים שלו רעולי פנים עם מוטות ברזל. תוך שנייה מישהו מהם תפס סלע והוריד לאריק לתוך הראש.

     

    "התחיל בלגן מטורף, מכות משוגעות, חטפתי מכות רצח, קיבלתי מוט ברזל בראש, החזרתי מכות בידיים ובשלב מסוים הצלחתי לקחת מוט מאחד מהם והכנסתי להם מכות איתו. בשלב מסוים הגיע מישהו מסוסיא עם אקדח, וכשהוא הניף אותו באוויר אז העסק נגמר. לא היה שום צבא ושום כלום, רק שתי פעילות אירופאיות שעמדו מהצד וצילמו את כל האירוע. שכבתי בבית חולים כמה ימים והפלסטינים נעצרו ונשפטו. איסמעיל ועוד אחד נשלחו לכלא. אריק, השותף שלי בניהול החווה, ריסק את הלסת לגמרי ובעקבות זה הוא החליט בסופו של דבר לעזוב את החווה, והאמת שגם אצלי משהו זז באותו יום".

     

    שרים בזמן הצירים

     

    יש שני דברים שחשוב להבהיר לפני שממשיכים לצלול לנבכי סיפור החיים הסוערים של אבידן אופיר. הראשון הוא שאמו, נורית, היא בת דודה שלי. אבידן, יליד 84', הוא הרביעי מבין תשעת הילדים שלה ושל בעלה אילן שגרים בהתנחלות סוסיא זה למעלה מ־30 שנה. לי ולאבידן אין קשר רציף ואנחנו ממעטים להתראות. הפעם האחרונה שבה נפגשנו הייתה לפני תשע שנים, כשראיינתי אותו בקצרה עבור כתבה שהכנתי לעיתון "העיר" ז"ל לרגל יום העצמאות.

     

    מכה רועים פלסטינים
    מכה רועים פלסטינים

     

     

    הדבר השני והמדהים הרבה יותר הוא שבמשך כל הראיון איתו (שנערך ביום שלישי שעבר) שירה, אשתו, חוותה צירי לידה על השטיח לידנו. אבידן עידכן אותי בדבר התחלת הצירים בזמן שהייתי בנסיעה בדרך לדירתם בעין כרם והפתיע כשביקש שנקיים את הראיון בכל זאת. שירה תיכננה ללדת בבית ולא בבית חולים, ואת הראיון היא העבירה בישיבה לצידנו. היא תרמה משפט פה ומשפט שם, פתאום השתבללה והתכנסה בעצמה וכעבור 20 שניות דיווחה ש"זה היה ציר" וחזרה לשוחח איתנו. הרוגע שהשניים הפגינו כלפי העובדה שבכל רגע נתון עשוי להצטרף למשפחתם ילד או ילדה נוספים (הם לא ידעו את מין העובר) היו יוצאי דופן, ושלוש שעות אחרי שעזבתי אותם יושבים ושרים יחד במרכז הסלון כדי להקל על הצירים של שירה, אבידן דיווח לי שנולדה להם בת בריאה בשעה 16:10.

     

    העילה שלשמה התכנסנו בסלון באותו בוקר היא סרט תיעודי, "חלומו של אבידן", שמלווה את התקופה שבה אופיר ניהל את חוות הכבשים במצפה יאיר ומוקרן כעת בסינמטקים ברחבי הארץ. את הסרט ביים אבנר פיינגלרנט, במאי ותיק שייסד את בית הספר לקולנוע במכללת ספיר ואת פסטיבל קולנוע דרום. פיינגלרנט שיחרר במקביל דוקו נוסף, "חלומו של עומאר", שעוקב אחר פלסטיני בשם עומאר אבו־הארם מהעיירה יטא הסמוכה לסוסיא, שמחליט לעבור עם משפחתו מחיים אורבניים לאוהל במדבר הסמוך מתוך רצון להתנגד לפינויים של פלסטינים משטח אש 918 שבדרום הר חברון באמצעות רעיית צאן באזור. שני הסרטים עומדים בפני עצמם אבל גם נכרכו יחד ליצירה אחת ששמה "במדבר – דיפטיך תיעודי", משום שפיינגלרנט זיהה קווי דימיון בין סיפורם של שני הגברים היריבים.

     

    אופיר הוא דור שלישי של רועי צאן יהודים באזור דרום הר חברון, תת־סצנה בעולם המתנחלי שמספקת דמויות בעלות חזות תנ"כית, תפיסת עולם יוצאת דופן וחיים מלאי עימותים שבשני מקרים נגמרו במוות לא טבעי. מייסד הז'אנר הוא אדי דריבן, יהודי אמריקאי שעלה לארץ בשנות ה־50 ונפטר בספטמבר 2016 בבית שבנה על חורבות מפעל נטוש באזור התעשייה של קריית ארבע. דריבן היה דמות מיתולוגית ונטען עליו שהגיע באונייה לישראל עם אפוד ו־M16 מיד אחרי שלחם במדי צבא ארצות־הברית בקוריאה. הוא ביסס עצמו כמין קאובוי בדרום הר חברון, ניהל מערכת יחסים של פעולות תגמול אלימות מטעם עצמו עם הבדואים באזור וסיגל מנהגים ואורח חיים שדמה יותר לזה של הערבים סביבו מאשר של היהודים. בנו של דריבן, דב, ניהל את חוות מעון הסמוכה לעיירה יטא ונרצח ב־1998 על ידי מספר פלסטינים במהלך עימות שפרץ בין הצדדים, אחרי שניסה לגרש כמה מהם משטחי מרעה באזור החווה.

     

    גופה ליד הבית

     

    מתעמת עם קצין צה"ל. "אלה דברים שנעשו ממקום ילדותי, מסערת רגשות"
    מתעמת עם קצין צה"ל. "אלה דברים שנעשו ממקום ילדותי, מסערת רגשות"

     

     

    אופיר מכנה את דריבן הבן "דמות אב עבורי", ומספר שנהג להסתובב בנערותו בחוות מעון וספג מדריבן את רוח הרועה היהודי. דמות האב השנייה שלו, והמשמעותית יותר, הייתה יאיר הר סיני, תושב סוסיא שהקים חווה סמוכה להתנחלות ונרצח בסמוך לה ב־2001 בנסיבות דומות לאלה של דריבן.

     

    "יאיר היה אדם שאנשים לא הבינו", מספר עליו אופיר בהערצה, "לא במועצה האזורית דרום הר חברון ולא במועצת יש"ע. חשבו שהוא משוגע. אני גדלתי בסוסיא, עפתי מכמה בתי ספר ופיתחתי קשר קרוב מאוד עם יאיר ועם אשתו דליה, והייתי רועה עבורו את עדר הכבשים שלו. הרצח שלו היה שבר גדול מאוד עבורי. זה היה בתקופה שהייתי מטייל הרבה לבד באזור דרום הר חברון ואני זוכר שיום אחד עשיתי מדורה על גבעה באזור סוסיא ופתאום הגיע רכב של השמירה של היישוב. דליה הייתה שם ושאלה אם ראיתי את יאיר כי הוא לא חזר מהמרעה אבל הכבשים כן. חיפשנו אותו בטירוף, ביקשו שאמפה את כל בורות המים באזור כי אולי מישהו זרק אותו לשם, ובאחת בלילה מצאו את הגופה שלו בשדה, כחצי קילומטר מביתו. זה היה רגע נורא, בכיתי בטירוף".

     

    חשבת על נקמה?

     

    "בבסיס שלי אני אמנם לוחם, אבל לא עלו לי מחשבות נקמה, מה גם שנקמה לא הייתה אז בלקסיקון. יאיר לא היה 'נוער הגבעות'. הוא היה הרבה יותר רוחני וטען שמי שמפעיל כוח הוא כנראה מפחד ושאם נפעיל כוח אז נראה לערבים שאנחנו בעצם מפחדים מהם. יחד עם עוד כמה חבר'ה הקדשתי את השנתיים שנשארו לי עד הגיוס לעבודה בחווה ולהמשך דרכו של יאיר. זה נהיה החיים שלי. אמא שלי מאוד פחדה שיפגעו גם בי, אחרי הכל זה היה ב־2001, התקופה הכי משוגעת שהייתה באזור, והסתובבנו בהרים כאילו כלום".

     

    אופיר בחצר ביתו, השבוע. "אנחנו לא חלק מגל ההדתה. לא לדאוג"
    אופיר בחצר ביתו, השבוע. "אנחנו לא חלק מגל ההדתה. לא לדאוג"

     

     

    אחרי שירות קרבי בגולני הוא הכיר את שירה, דתייה לאומית ממעלה אדומים, במדורת חברים משותפת במדבר יהודה. הם התחתנו ב־2006, עבדו בארצות־הברית וטיילו בהודו, וכשחזרו לארץ ב־2008 אופיר התחיל לנהל את חוות הר סיני של יאיר במשרה מלאה. כמה שנים אחר כך, ב־2012, הוא הקים בעצמו חווה נוספת במאחז הלא חוקי מצפה יאיר שהוקם בעקבות הרצח של הר סיני. הוא לקח הלוואה והשקיע מאות אלפי שקלים בבניית סככה, דיר ותשתית וברכישת 100 טליות במחיר של 1,600 שקל לאחת. את החווה ניהל עם חבר ילדות מסוסיא, אריק מושקוביץ, בשנים 2012־2014, וזו התקופה שמתועדת בסרט.

     

    "השמאלנים הטריפו אותי"

     

    שירה ובתם הבכורה, תאנה, שנולדה ב־2010, גרו במצפה יאיר עצמו, מרחק 500 מטר מהחווה, כשבשלב מסוים עברו לגור במתחם החווה עצמו. הסרט מלווה את החווה החל מהימים שבהם שימשה מוקד משיכה לעשרות צעירים אבודים מהאזור שמחפשים לברוח ממסגרות ולחיות ללא מבוגרים בעצמאות מפתה, דרך המריבה בין אופיר ומושקוביץ שהביאה לפירוק השותפות ביניהם, והחלטתו של אופיר לזנוח את חלום החווה ולהתחיל חיים חדשים בעין כרם.

     

    "אני ואריק היינו בשני כיוונים שונים", מספר אופיר. "הוא היה פחות מחובר לקטע האידיאולוגי של לגאול את האדמות דרך רעיית כבשים, אלא פשוט אהב את אורח החיים הזה. אני זה שהשקיע את כל הכסף בעדר, בתשתית וכו', שמתי כמעט מיליון שקל ובסוף יצאתי מופסד ממש. לא ראיתי בעיניים באותה תקופה, לקחתי הלוואות מאנשים כדי לקיים את החווה ואת החלום ונכנסתי לבור כלכלי ענק".

     

    עם עדר הכבשים, מתוך הסרט "חלומו של אבידן" המוצג בסינמטקים
    עם עדר הכבשים, מתוך הסרט "חלומו של אבידן" המוצג בסינמטקים

     

     

    מהי בעצם האידיאולוגיה מאחורי מה שאתה מכנה "גאולת האדמה באמצעות רעיית כבשים"?

     

    "זה כמו כשאתה נוסע להודו ומרגיש שיש למקום תרבות והיסטוריה שמתבטאות בלבוש ובמוזיקה ואתה רוצה להרגיש ולהתחבר לזה, אז ככה לי יש ניסיון להתחקות אחרי צורת החיים המקורית שלנו כיהודים. היה בי רצון חזק לגלות ולהתחבר למקום הזה של איך נראו החיים שלנו בעבר כאן בארץ ישראל. אני מרגיש שזו התרבות הנכונה שלנו, לחיות ככה בחיבור לאדמה, והייתי שמח שרוב עם ישראל יחיה ככה. היום אני מבין שאפשר לנהל אורח חיים כזה לאו דווקא בהתנחלות אלא בחווה בכליל או בכל אזור אחר בארץ, ואני מרגיש שיש כמיהה הולכת וגדלה לסגנון החיים הזה. המלחמות עם הערבים לא היו העיקר מבחינתי. למעשה, המלחמות האלה הסיטו אותי מהסיפור האמיתי שהוא החיבור לאדמה".

     

    אופיר ואנשי תעאיוש מספקים גרסאות שונות לגבי הנסיבות שהובילו לעימותים שלו ושל אנשיו מהחוות בסוסיא עם הרועים הפלסטינים באזור ועם פעילי השמאל הישראלים והזרים שהתלוו אליהם. בתעאיוש טוענים שאופיר היה הדמות הכי משפיעה באזור מצידם של המתנחלים, שידו הייתה בכל עימות, שהוא השפיע וחילק הוראות לכוחות הביטחון של סוסיא והמועצה האזורית ולחיילי צה"ל שהתחלפו אחת לכמה חודשים בגזרה. הם טוענים שהוא רדה ברועים הפלסטינים, רדף אותם וגירש אותם כדרך קבע משטחי המרעה שלהם והתנהג כבעל בית בקרקע שאינה באמת שלו.

     

    אופיר, מצידו, טוען שלא היה לו עניין בעימותים יזומים ושאלה התעוררו רק אחרי שהרועים הפלסטינים היו חוצים קווים מסוימים שהוא סימן כגבול בין שטחי המרעה שלו ושלהם, ושבחלק מהמקרים אף הושג סיכום בינו לבינם על היכן עובר הקו. "היינו מזהים פלסטיני שחצה את הקו והתקרב אלינו עם העדר שלו", הוא מספר, "ואז היינו יורדים ומגרשים את הכבשים שלו מחוץ לקווים. לרוב הם היו פשוט נסוגים והולכים משם".

     

    עמירם בן־אוליאל, המואשם ברצח בדומא. "לא מכיר אותו"
    עמירם בן־אוליאל, המואשם ברצח בדומא. "לא מכיר אותו"

     

     

    בשלב מסוים בסרט אתה אומר שבניגוד לילידים בארה"ב ובאוסטרליה, הפלסטינים, ילידי הארץ הזו, הם די עלובים בקשר שלהם לאדמה ובהבנתם אותה. זה נותן מבחינתך הכשר ללקיחת האדמה הזו מידיהם?

     

    "כשאמרתי את זה אז כן, זו הייתה הוכחה מבחינתי שהם לא באמת שייכים למקום הזה כי החיבור שלהם לאדמה עלוב ולא שורשי. חשבתי שזה מוכיח שהם לא באמת ילידים".

     

    ואם הם הילידים אז זה אומר שאנחנו הקולוניאליסטים?

     

    "שאלה קשה. אתה יכול להסתכל על הציונות כקולוניאליזם, כן, השתלטות לבנה על ילידים, אבל יש גם את הקשר ההיסטורי שלנו למקום וזה מאוד חשוב ואסור לשכוח את זה".

     

    עזרא נאווי, פעיל השמאל שאיתו התעמת אופיר. "לוחם אמיתי, כמוני"
    עזרא נאווי, פעיל השמאל שאיתו התעמת אופיר. "לוחם אמיתי, כמוני"

     

     

    האלמנט בסרט שמדגיש יותר מכל את ההבדל בין אופיר לפלסטינים באזור הוא היחסים של אנשי מצפה יאיר עם כוחות צה"ל. באחת הסצנות נראים חיילים מיחידה שהגיעה זה עתה לגזרה מבקרים בחווה לראשונה. אופיר מזמין אותם לקפה, שואל אותם בביטחון על המשימות שלהם ומעביר להם תדריך על הגזרה ממש כאילו הם עובדים אצלו. היחסים האלה נשאו פרי ברגעי עימות, כשאופיר הרשה לעצמו שוב ושוב לנהוג באלימות כלפי פלסטינים ופעילי שמאל ישראלים אל מול עיני החיילים והשוטרים. אפילו הוא עצמו הופתע כשצפה בסרטון שערכו אנשי תעאיוש ונזכר כיצד דחף כמה פעילים במצפה יאיר מול שוטרים מבלי שיעצרו אותו.

     

    "אני לא מצדיק את ההתנהגות שלי, אבל צריך להבין שהכניסה של השמאלנים למצפה יאיר הטריפה אותי", הוא מסביר. "ממש לא הייתי בתחושה שרשויות החוק מעלימות עין מהאלימות שלי, הרגשתי בדיוק ההפך. בכל עימות עם הפלסטינים הם אלה שהרימו אבן ראשונים ותקפו ראשונים. חטפתי מכות לא פעם ואז גם קיבלתי תלונה, ורשויות החוק ממש לא גיבו אותי".

     

    אני חושב שפה אתה לוקה בעיוורון. אין אף ישראלי שיכול להתנהג ככה מול שוטרים ולא להיעצר.

     

    "תדמיין סיטואציה תל־אביבית שמישהו נכנס לחצר של אחר, בעל החצר דוחף אותו החוצה והשוטרים מבינים שזו סיטואציה מורכבת. צריך להבין שהצילומים האלה חלקיים ולא רואים בהם איך כן לקחו אותי לתחנת משטרה בחלק מהפעמים, חקרו אותי והכל. אני לא חושב שהרשויות בדרום הר חברון בחרו צד. הם מתאמצים להיות אובייקטיביים. עובדה שיש יש לי ספרייה של תיקים במשטרה".

     

    שלוש פעמים עמד אופיר למשפט. "בפעם הראשונה המשפט הסתיים בזה שהסרט שהמשטרה הביאה לא הראה שום דבר, אז השופט סגר את זה במקום", הוא מספר. "בפעם השנייה הואשמתי בדריכה על יד של פלסטינית וזה נגמר בהרשעה אבל בלי עונש. בגדול מה שקרה שם זה שהודיתי בעבירה בתחילת המשפט למרות שלא ביצעתי אותה, על מנת לקצר תהליכים ולגמור עם העניין. השופט הרשיע אותי בגלל ההודאה אבל לא נתן לי עונש כי הוא האמין לי שלא עשיתי כלום, וזו הייתה האמת: לא באמת דרכתי עליה. בפעם השלישית התיק נסגר כי הערבים שהגישו את התלונה לא הגיעו להעיד במשפט. אני לא זוכר מה זה היה, הסגת גבול או משהו כזה".

     

    בשלב מסוים ניסו לגייס אותך כמודיע של השב"כ.

     

    "לפני שש שנים התחתנה בת דודה שלי מהגולן. הגעתי לחתונה וקלטתי שאבא של החתן היה ראש המחלקה היהודית בשב"כ שכמה שנים קודם לכן ישב איתי וניסה להפוך אותי למודיע שלהם. זה התחיל מרכז השטח שפנה אליי ובסוף זה הגיע לראש המחלקה. הם ניסו להגיד לי שאני אעזור למדינת ישראל אם אעבוד איתם, אבל אמרתי להם שאני לא עושה דברים כאלה. שאלו אותי על כל מיני נערים, רצו שאתן להם שמות אבל לא נתתי".

     

    החיים של אופיר בשנותיו בחווה אמנם היו בעלי ניחוח תנ"כי ורוחני, אבל העלות של החלום הזה הייתה גשמית מאוד והשאירה אותו בחובות כבדים. הסרט נגמר בנקודה שבה אופיר מחליט לוותר על חלומו, למכור את החווה ולעבור עם המשפחה לירושלים, שם יחיה חיים נורמטיביים יותר, בורגניים אפילו.

     

    שירה שיחקה תפקיד משמעותי בהחלטה הזו. "היה לנו משבר גדול בזוגיות שהתחיל עוד לפני התקופה של ניהול העדר במצפה יאיר", היא מספרת. "אבידן כמעט עזב אותי ואת הבית ובסוף הוא בחר בי ובמשפחה. העזיבה שלו את האדמה הייתה כמו למות מבחינתו, אבל הוא הסכים למות ולשחרר את האידיאולוגיות שלו, וכשהוא שיחרר אז הוא שיחרר עד הסוף. היום החיים שלנו אחרים לגמרי, אין סכסוך ואין פוליטיקה. מריבות השבת עם הערבים התחלפו בלימודי תורה בשבתות בבוקר בעין כרם".

     

    תאנה, ניגון ובראשית

     

    אופיר, אב לארבעה ילדים (לתאנה הבכורה נוספו ניגון שנולד בסוף התקופה בחווה, בראשית שנולד אחרי המעבר לירושלים, והתינוקת החדשה שעוד אין לה שם) ניסה להמציא את עצמו מחדש כקבלן בנייה של פרויקטים של מתנחלים במזרח ירושלים והתעקש על העסקת פועלים יהודים בלבד. "הרגשתי צורך לתקן את הנזק הכספי שעשיתי בתקופה בחווה ואת החובות שהיו לי לאנשים", הוא מספר, "וקיוויתי שחברת הבנייה תעזור לי בזה. בדיעבד גם שם נכנסתי לחובות. מצאתי את עצמי לפני כמה חודשים שוב בתחתית מבחינה כלכלית והבנתי שאני יכול או להרים ידיים ולהישבר או להבין שהמהלכים שלי עד כה בחיים היו מנותקים מהבית והמשפחה, ולחזור הביתה".

     

    נכון להיום, הוא מספר, החובות שלו עומדים על כ־2.5 מיליון שקל. הוא כבר הגיע להסדר עם הנושים שלו מתקופת החווה, אבל אז חברת הבנייה קרסה ורק העמיקה את הבור. "הדבר הכי קשה זה שאין לי איך להחזיר כסף לאנשים", הוא אומר. "מבחינתי לחיות באוהל ושלא יהיה לי בית בבעלותי בחיים, אבל להיות חייב לאנשים זה מה שקשה. כשצפיתי בסרט של אבנר לראשונה היה לי מאוד קשה ונהייתי חולה לארבעה ימים. ראיתי את הכישלונות שלי מול העיניים, גם מול הפלסטינים בקטע של העימותים ובעיקר ברמה הכלכלית. הבנתי שסגנון החיים שלי בתקופה בחווה ניטרל ממני את אלמנט הרוח. יש לי המון חברים היום שלא אדבר איתם על פוליטיקה ואם הייתי מספר להם מה עשיתי בזמנו, יהיה להם קשה מאוד איתי".

     

    ממה אתם מתפרנסים היום?

     

    "אנחנו מרגישים שאנחנו במקום של לידה מחדש, ולכן זה לא מקרי בעינינו ששירה יולדת דווקא ביום של הראיון הזה. אנחנו רוצים לעזור לאנשים להיוולד מחדש, לצאת מחושך לאור במישור הזוגי, התזונתי, האמוני, הכל. אנחנו לא חלק מגל ההדתה, לא לדאוג. אנחנו עורכים מעגלי שירה בבית שלנו פה בעין כרם, שירה מעבירה סדנאות של צום מיצים לניקוי רעלים וכותבת ספר לילדים על בריאות.

     

    "אנחנו עושים תהליכי ריפוי לזוגות, לא בדיוק טיפול זוגי אלא סשן של רי־ברת'ינג נשימתי יחד. אנחנו עושים גם שיעור גמרא לאנשים מהאזור ושירה מעבירה מעגלי לידה והכנה רוחנית להיריון. הקמנו אתר אינטרנט בשם 'שירה ואבידן' שמרכז את כל הפעילויות שאנחנו עושים.

     

    "בנוסף, אני חלק מצוות שמקים בית ספר יהודי אלטרנטיבי פה בעין כרם בראשותו של רב מקובל. יש צמא מדהים לזה בקרב דתיים, חילונים וחוזרים בתשובה, אנשים שמחפשים טעם אמיתי בחיים ותורה בלי אג'נדה פוליטית. הלכנו למשרד החינוך ולא ידעו איפה לקטלג אותנו כי אנחנו לא בדיוק דתיים, לא חילונים ולא חרדים".

     

    במאי הסרט, פיינגלרנט, חושב שהתהליך שעבר על אופיר מאפיין מתנחלים נוספים בני הדור שלו. "יש התפוררות של הדור הצעיר בקרב נוער הגבעות", הוא טוען. "שלא כמו דור ההורים שלהם, שנתן את כולו למען כיבוש האדמה והאמין באידיאולוגיה של גוש אמונים, עבור דור ההמשך כל זה אינו רלוונטי. אבידן ואחרים מחפשים דרך חדשה שקשורה הרבה יותר לרוח מאשר לחומר, חיבור לטבע ומוזיקה ולימוד תורה, ולאו דווקא הגשמת הייעוד שלך באדמה. צריך להבין שאבידן היה עבור רבים מנהיג ודמות מובילה, ויש אנשים שמאוד כועסים עליו שהוא זנח את הדרך ונטש".

     

    אופיר אומר שהוא לא מתכוון להצביע בבחירות הקרובות ושהן לא מעניינות אותו. שירה מסכימה איתו בין ציר לציר. הוא מספר שאיבד אחיזה לחלוטין עם עולמם של נוער הגבעות, טוען שכלל לא שמע על האירועים שקרו לאחרונה במאחז עדי־עד הסמוך לשילה, שבמהלכם נורה למוות פלסטיני מהכפר אל מורייר ונפצעו 15 נוספים במסגרת עימות עם מתנחלים, ושאינו מכיר אישית אף אחד מנערי הגבעות שנעצרו בחשד לרצח בכפר דומא ובפעולות תג מחיר אחרות בשנים האחרונות. "רצח ודם זה דבר שנמצא בעוד מלא מקומות בארץ, לצערי, וגם נוער בתל־אביב יכול להגיע למצב של פגיעה בנפש. זה מראה על אובדן דרך של המחנכים של הנערים האלה לא פחות מאשר שלהם. עצוב שהגענו למצב שבו אנחנו נוקטים אלימות כזו, ולא משנה מבחינתי אם זה נערים בבאר־שבע שרוצחים גבר שביקש שיהיו בשקט או נערים מהגבעות ששורפים תינוק בחיים".

     

    אבל אתה שימשת מנהיג של נערי גבעות, לא של נוער באר־שבעי. קורה שאתה אומר לעצמך "אלוהים, עזרתי ליצור מפלצת"?

     

    "כן, יש רגעים כאלה".

     


    פרסום ראשון: 07.02.19 , 15:33