אוכלוסיית ישראל גדלה ב־2% בשנה. מ־2005 גדלה בשני מיליונים, מ־7 ל־9 - עלייה של 30%. המשמעות הכלכלית של המספרים הדמוגרפיים הללו די פשוטה. רק כדי לא לשנות לרעה את הצפיפות בבתי חולים, במרפאות, בכיתות לימוד, על הכבישים, ברכבות ועוד - צריך היה להגדיל אותם מ־2005 ב־30%. חישוב פשוט, שהשלכותיו לא חדרו למוחי המכונים "מקבלי החלטות". מבחינתם, האוכלוסייה לא גדלה בעוד שני מיליונים והצרכים שלה לא התרחבו. הם לא מבינים איך זה קרה שלפתע יש כזה עומס בבתי חולים. על הכבישים. ברכבות. בכיתות.
נסתכל על סטטיסטיקה של רפואה. ב־2005 היו בארץ, לפי הגדרות בינלאומיות מקובלות, 25,800 מיטות בבתי החולים מכל הסוגים. כ־2.1 מיטות על כל אלף איש, אחד השיעורים הכי נמוכים במערב, המעיד גם על חוסר יעילות ללא תקדים של מערכת הבריאות הישראלית. מאז גדלה האוכלוסייה בשני מיליונים, ולכן הכרחי היה להוסיף עוד 7,700 מיטות בבתי חולים רק כדי שהעומס והצפיפות לא יחמירו. ובכמה גדל מספר המיטות בפועל? ב־1,400. 6,300 מיטות בבתי חולים חסרות היום לעומת המצב ב־2005. הן לא נוספו ולכן היחס בין מספר המיטות למספר התושבים ירד עוד, ל־1.8. ירידה של 15%. מקום אחרון־אחרון ב־OECD.
לפי נתוני משרד הבריאות, ב־2005 פעלו בישראל 86 בתי חולים. כיום פועלים 85 (כולל פסיכיאטריים וסיעודיים). לפי הדמוגרפיה, חסרים כיום בישראל 20 (!) בתי חולים ו/או הרחבות של בתי חולים קיימים. התקציב הנדרש לחיסול המחסור בשירותי בריאות נושק ל־100 מיליארד שקל. גם מספר מוסדות הסיעוד הצטמצם מ־2005, מ־290 ל־250.
בעבר בלטה ישראל לטובה במספר הרופאים על כל אלף תושבים. לא עוד. מ־2005, בהדרגה, נוצר מחסור יחסי ברופאים: מול גידול האוכלוסייה ירד מספר הרופאים המועסקים בכלל והרופאים הצעירים בפרט. מספרם ירד ביותר מ־10%. הפרופיל של ציבור הרופאים בארץ חריג בהשוואה למדינה מפותחת נורמלית: 40% מהם מעל גיל 55 ורק אחוז קטן סיים את לימודי הרפואה בישראל.
אין איפה ללמוד רפואה, אין איפה לעבוד ברפואה ואין איפה לסייע לחולים.
אחיות? מ־2005 ירד מספר האחיות בבתי חולים לכל אלף תושבים מ־5.2 ל־4.5 אשתקד. ב־OECD היחס הוא 9.5 אחיות לאלף תושבים - כפול מאצלנו. מ־2005 נוצר מחסור נוסף של קרוב ל־5,000 אחיות, ובהשוואה ל־OECD חסרות כיום 35,000 אחיות ואחים בבתי החולים. האחות והאח הישראלים יעילים לאין שיעור מעמיתיהם במערב, אבל עד כמה אפשר למתוח את השמיכה הקצרה?
נעבור לתחבורה. מספר המכוניות עלה מ־2005 בכ־66%. יותר מהר מגידול האוכלוסייה; רמת המינוע עלתה כצפוי בכלכלה מתפתחת. נסללו והורחבו כבישים ישנים. בכמה? סך כל אורך הכבישים גדל באותו פרק זמן ב־11% ושטחם ב־26%. הצפיפות זינקה, לפיכך, ב־32%. בתיאור מילולי, על אותו קטע כביש נלחמות השנה 32% מכוניות יותר מ־2005. כבר אז היינו באחד המקומות הראשונים במערב בצפיפות, כעת מקומנו בצמרת הפקקים מובטח.
תחבורה ציבורית? מדשדשת מאחור: זמן ההגעה לעבודה קפץ מ־15 דקות ל־40 דקות. מספר הנוסעים ברכבת הוכפל מ־2010. מספר הקרונות בשירות הרכבת עלה בשליש. שטחי התחנות גדלו בקושי ב־15%. פלא שיש צפיפות? פלא שיש לכלוך?
כל החישובים הללו לא מפתיעים. מקבלי ההחלטות הממשלתיות יכלו, לאורך השנים, להסתכל עליהם. רובם לא הסתכלו. ראשי משרדיהם לא רק התעלמו, גם סירבו לפתוח דלתות למומחים מבחוץ. כך הגענו עד הלום, כש־OECD מעריך את החסר בתשתיות התחבורה בארץ ב־250 מיליארד שקל.
היו שרים יוצאי דופן שכן פעלו באותה התקופה בראייה ארוכת טווח. יובל שטייניץ הוא הדוגמה הבולטת לכך. השר רוני בר־און באוצר הוא דוגמה נוספת. הם היו מיעוט. הרוב בממשלות העבר, ובמיוחד בממשלה היוצאת, מצפצף על מידע וידע מקצועי בכלל ועל חוכמה מחוץ למשרדם בפרט. אני ואפסי עוד, זו הגישה.
ומהעבר לעתיד. בקצב הגידול הנוכחי, תמנה אוכלוסיית ישראל לא כולל שטחים ב־2035 עוד 2.3 מיליון תושבים. על מנת שהמצב בבתי החולים לא יהיה עוד יותר גרוע, תידרש עד אז תוספת של 8,000 מיטות, 12,000 אחיות, 7,000 רופאים ו־22 בתי חולים. תוספת של אלפי כיתות בבתי ספר יסודיים. תידרש סלילת של כ־6,000 ק"מ כבישים (תוספת שטח של 55 מיליון מ"ר כביש) כדי לאפשר את התזוזה הזוחלת העכשווית לעוד מיליון — לפחות, סביר יותר מיליון ורבע - כלי רכב. תידרש תוספת של 200 קרונות לרכבת ישראל, בלי הקלה בדוחק. בהתחשב בשינויים הצפויים באקלים, צפוי מחסור במי שתייה ללא עוד שלושה מתקנים גדולים להתפלת מי ים. הקבלנים יצטרכו להתחיל בבנייה של 72 אלף דירות בשנה; אשתקד התחילו לבנות כ־45 אלף. אלו הנתונים על קצה המזלג.
ישראל אינה המדינה הכי צפופת אוכלוסין במערב: הולנד וקוריאה הדרומית צפופות ממנה, בלגיה ויפן צפופות כמעט כמונו. ישראל היא מדינה שממשלותיה התעלמו ביודעין מגידול האוכלוסייה. השר ישראל כץ התאמץ לשנות את רוע הגזרה בענף התחבורה והדבר יירשם בהיסטוריה לזכותו, אך נמצא בעמדת חולשה מול משרד האוצר, היושב על הברזים. והאוצר, במקום לצלצל בפעמוני אזעקה ולשחרר תקציבים, שקע ב"רפורמות" כמו עידוד אשראי חוץ־בנקאי למשקי הבית (שגורם לשכבות חלשות לקחת חובות מסוכנים) ואיסור על חברות תשתית גדולות לגשת למכרזים ממשלתיים (אז הסינים ניגשו).
השבוע, לקראת הבחירות, הציג משרד ראש הממשלה תוכנית מפורטת למדי להשקעות בתשתיות. עיון בה מביא לאכזבה קשה. משרד הבריאות מתכנן הקמת בית חולים חדש אחד, אין מועד להתחלת הדיונים עליו. למשרד התשתיות אין בכלל תוכנית להשקעות בתשתיות. למשרד התחבורה יש תוכניות, אך גם אם אלו יתממשו במלואן ובמועדן — חלום באספמיה - המצב עד 2025 ימשיך להידרדר. אחר כך כאוס.
הרשות החדשה
רשות ניירות ערך הוקמה לפני חמישים שנה מכוח חוק ניירות ערך. תפקידה "שמירת ענייניו של ציבור המשקיעים בניירות ערך". משמע, תפקידה להבטיח מסחר הוגן במניות ואגרות חוב בבורסה, לחסום ניסיונות להשפיע על השערים בדרכי תרמית, להיאבק בבעלי שליטה חמדניים, להנגיש את הדיווחים הכספיים של החברות לציבור הרחב, למנוע בריתות סמויות לרעת המשקיע הקטן ועוד כהנה וכהנה.
והרשות הישראלית, מימיו של היו"ר האגדי אריה מינטקביץ', אכן עשתה את מלאכת ההגנה על זכויות המשקיעים הקטנים במסירות, אחריות ותקיפות. עד כדי כך שבפרסום השנתי של הבנק העולמי על עשיית עסקים ישראל מדורגת שישית בעולם ברמת ההגנה שהיא מעניקה לבעלי מניות בחברות ציבוריות. הכל בזכות רשות ניירות ערך.
אלא שגם המעשים הטובים ביותר עלולים, כשהם ניתנים בשפע עודף, להזיק. מידתיות עדיפה על חד־צדדיות. כבר במהלך כהונתו של פרופ׳ שמואל האוזר, היו"ר הקודם של הרשות, וביתר שאת בכהונתה של יושבת הראש מזה שנה ענת גואטה, התחילו להישאל במסדרונות הרשות שאלות יסוד ובראשן: האם לא הגזמנו? האם נתנו יד ליצירת משטר של רגולציה כה כבדה בחברות הרשומות בבורסה עד שהברחנו ממנה מנפיקים ומשקיעים? האם בשם ההגנה — המוצדקת כשלעצמה — על "עניינו של המשקיע" הוקמה סביב הבורסה חומה של חקיקה ותקינה הגורמת למנהלי החסכונות לא להתקרב אליה ולחפש אפיקים אחרים?
שאלות כפירה אלו ודומיהן עשויות להוביל לתפנית, תחילה תפיסתית ובהמשך מעשית. "בעולם שבו המשקיע הפיננסי מתלבט האם לפנות לבורסה ולהנפיק בה מניות לציבור או לפנות לאחת מקרנות ההון הפרטיות הענקיות ולקבל ממנה מימון, המבחן של הרגולציה השתנה. היא צריכה להיות לא רק הגנתית אלא גם אטרקטיבית", מסבירים בכירים ברשות. אסדרת־יתר, לדעתם, גורמת לכך שהכספים "יוצאים משווקים גלויים ומוסדרים וזורמים לעולם של קרנות הון פרטיות, הנהנות מיד קלה מאוד ברגולציה אם בכלל". הנטייה של המוסדיים בארץ, אומר גורם אחר ברשות, "להפנות את הכסף שהם מנהלים לחברות, תאגידים ופרויקטים חוץ־בורסאיים".
לתוצאות השליליות של חלק נכבד מהשינויים יש הוכחות מוחשיות. שוק המניות של תל־אביב נחלש וגווע. מספר החברות שמניותיהן נסחרות בו ירד מ־2010 ברבע ושווי כל המניות של החברות הבורסאיות היה קטן בסוף השנה שחלפה ב־15% ממה שהיה בסוף 2010. גיוסי הון באמצעות הנפקת מניות נמוך עד כדי גיחוך. מחזורי המסחר במניות כה מצומצמים שדי בלחיצה שגויה על מקלדת של מנהל תיקים אחד כדי להטיס את שער המניה מעלה או מטה.
הבורסה בת"א כל כך לא מושכת שדבק בה "מיתוג שלילי", מזהירים כלכלנים ברשות ניירות ערך — פונה אליה רק "תאגיד שלא מסוגל לגייס כסף במקום אחר".
מה גרם לכך? בכיר ברשות ניירות ערך: "חוק הריכוזיות מ־2011 כפה על חברות אחזקה למחוק מהמסחר בבורסה חברות הבת הרחוקות שלהן, הנכדה והנינה. התומכים בחוק סיפרו סיפורים עתידיים על משקיעי חוץ שיתנפלו על אותן החברות המיועדות למחיקה כעל מוצאים שלל רב. הן יעברו מידיהם המיוזעות והשמנות של טייקונים מקומיים לידיהם הנקיות והריחניות של זרים. בפועל שום דבר כזה לא קרה, מלבד מקרה אחד או שניים. הפירמידות העסקיות התכווצו והונמכו באמצעות עסקאות אפלות למדי של בעלי שליטה". והמשקיעים הזרים? אלו אדישים למדי למתרחש — ופרשת בזק־אלוביץ' המכונה תיק 4000 תוכיח.
תיק 4000 החל את דרכו כחקירת רשות ניירות ערך של "עסקת בעלי עניין" בין שאול אלוביץ' ששלט אז בבזק לבין חברת הלוויין הפרטית יס, אף היא בשליטתו. בעסקה זו אישרו המוסדות המתאימים בבזק את רכישת המניות של אלוביץ' ביס המפסידה תמורת סכום מנופח מאוד. הליך האישור עורר חשדות אצל החוקרים הערניים של רשות ניירות ערך, וההמשך ידוע. מה שנשכח הוא שבהצבעה המכרעת באסיפה הכלכלית של בעלי המניות בבזק שאישרה את העסקה המפוקפקת, הנציגים של משקיעים זרים או שנעדרו מההצבעה או שהרימו יד בעד האישור, בשעה ש־98% מהנציגים של משקיעים ישראליים הצביעו נגד.
לזרים, מסכמים את האירוע ברשות ניירות ערך, לא אכפת. הם מקבלים הנחיות מאנליסטים בחו"ל שמקדישים לנושא שבריר של רגע.
גורם נוסף הפוגע בשוקי המניות בארץ היה גירוש הבנקים ממנו, בעיקר במסגרת רפורמת בכר שאסרה על הבנקים להחזיק בקרנות נאמנות וקופות גמל. גופי ההשקעה המקומיים לא יכלו ולא הצליחו למלא את מקומה של הבנקאות המקומית, לא בנזילות ולא במסחר. וזה, אם להיעזר לרגע בעברית משובשת, חבל גדול משום ש"הבנקים היו וממשיכים להיות אי של יציבות במגרש הפיננסי הישראלי", אומרת אישיות בכירה ברשות.
ברשות ניירות ערך שוקלים אפוא על שינוי בפרדיגמה, שינוי בדגש הניתן להגנה על משקיעים מול משיכת המשקיעים. אין שום כוונה להרפות ממרדף אחר עבריינים ומהבאתם לדין. יש כוונה להחיות ולחזק את שוק ניירות הערך הציבורי, וזאת כדי להילחם בגלוי בהעדפה הנוכחית של "חוב פרטי על הון ציבורי".
האמצעים מגוונים. ראשית, ייסוד בורסה שנייה (משנית) שבה יינתנו הקלות רגולציה משמעותיות לחברות שיגייסו שם הון מניות בשווי שבין 6 מיליון שקל ל־36 מיליון שקל. שנית, שינויי חקיקה ואסדרה שיאפשרו לקרנות נאמנות אמריקאיות המתדפקות על שערי השוק הפיננסי הישראלי הגדול — כן, גדול — לא רק להפיץ את מרכולתן אלא גם "לפעול במישורים רבים נוספים בשוק שלנו". שלישית, החמרת הפיקוח והרגולציה של הגופים המוסדיים, כדי לסגור את פערי האסדרה הקיימים כעת לטובתם. רביעית, לאפשר סוף כל סוף לחברות בורסאיות ישראליות לפרסם דוחות כספיים באנגלית. משקיעי חוץ פוטנציאליים, מעירים ברשות, "לא ילמדו בשבילנו עברית".
לפני למעלה משנה המליצה ועדה בראשות יו"ר הרשות דאז, פרופ' האוזר, על חקיקה שתסדיר הטבות מס ורישום לקרנות המשקיעות במיזמי תשתית גדולים ומופצות לציבור בבורסה. ברשות מקווים ליישום קרוב של ההמלצות; קרנות המושקעות בתשתיות הן "נכס קלאסי" עבור קופות גמל, למשל.
ואחרון חביב: גיבוש תוכנית אב כוללת לפיתוח שוק ההון והפיננסים בישראל. לפינלנד הקטנה יש תוכנית כזו. בקרוב עומדת יושבת הראש החדשה של הרשות לפרסם את "מפת הדרכים" שלה, לפרט את יעדי כהונתה העתידה. האם הרשות בראשותה תרחיק לכת עד כדי מתן אפשרות מחודשת לרשום למסחר בבורסה שני סוגים של מניות, עם זכויות הצבעה שונות, כמקובל בארה"ב ובעוד בורסות רבות? האם תאזור עוז עד כדי הצעה מעשית לשינויים בחוק הריכוזיות? ואולי גם תציע שינויים בקודש הקודשים של החקיקה שהפרידה את קרנות הנאמנות מהבנקים?
אפשרי, לא בטוח. רשות ניירות ערך היא מוסד ממלכתי בלתי־פוליטי, ריבוני ועצמאי אפילו יותר מרשויות אחרות לאכיפת החוק. אבל גם היא לא יכולה לשחות לגמרי נגד הזרם. והזרם, אומרים בצער וכאב בכירי הרשות, "עדיין פונה לכיוון של פופוליזם מוקצן".
