אין צ'חצ'חים פה
הדעה הרווחת היא שהליכוד בחר רשימה טובה. הרשו לי להסתייג. זו רשימה מזעזעת. 15 המקומות הראשונים: 13 גברים אשכנזים. רק גברים, רק אשכנזים, ושתי נשים מזרחיות מתקוטטות, כקישוט אקזוטי בסוכת האושפיזין מגליציה. אחד אחר השני, אלקין־אדלשטיין־דיכטר־אקוניס, הפרצוף של הליכוד הוא רק גבר אשכנזי, לוין, ארדן, סער, כץ, והכץ השני, ואולי בינתיים נולד כץ שלישי. רשימה כל כך אנטי־מזרחית, שתגרום לנבחרת כותבי הטורים ב"הארץ" להחוויר במבוכה. אם הרשימה הזו הייתה הפלייליסט של גלגלצ, מירי רגב הייתה עולה לשרוף את התחנה. הפעם בצדק.
ומה באמת נורא? שכמעט אף אחד לא מבין כמה זה נורא. העיוורון הלבן הפך לנחלת הכלל. צמרת הליכוד מתקבלת, מחוף לחוף, כרשימה "ממלכתית", על ידי תקשורת אשכנזית ברובה. "רשימה שנתניהו יכול להתגאות בה", "המבוכות נמצאות בחוץ", "הליכוד ניקה עצמו באופן אורגני מכל המשוגעים". אימוץ האלף־בית הגזעני: אשכנזי = ממלכתי, מעורר גאווה, מכובד. מזרחי = פדיחה, מבוכה, טינופת שיש להיפטר ממנה.
הבחירה הזאת עגומה במיוחד, כי אחרי ש"ס, הליכוד היא המפלגה עם אחוז המצביעים המזרחי הגדול ביותר. כ־45 אחוז ממצביעיה הם ממוצא מזרחי. וגם הם הפנימו, מתברר, את "נחיתותם". הצבעה אך ורק לגברים אשכנזים, כל צמרת הליכוד, ללא יוצא מן הכלל, איננה צירוף מקרים. יש גבול לצירופי המקרים. וזו לא סתם "ספירת ראשים", אלא עניין ערכי. ארדן־סער־לוין־כץ וכו' לא מייצגים ולא מגיעים מעולם ערכים ומציאות חיים של ועקנין, שרעבי, נמדר, גואטה, סמוכה או בכר.
ואיזה גברים אשכנזים נבחרו. שני נערי הפוסטר החדשים, המועמדים שנתניהו בכבודו רצה ביקרם, הם יואב גלנט וניר ברקת. גלנט, זגזגן פוליטי, המוכתר עם האחוזה העות'מאנית, וברקת, הפוליטיקאי העשיר ביותר בארץ By Far, חצי מיליארד שקל. הסטריאוטיפים הכי מחפירים מפעם מקבלים אישוש: הפועל השחור מעריץ מולטי־מיליונר לבן. כל הדיבורים על "תיקון מזרחי", ועדת ביטון וכו', והכותרות הרועשות של רגב, מתרסקים בפרצוף. חזרנו אחורה־אחורה.
הליכוד עשה עבודה טובה מאוד בדיכוי המזרחים שלו. במקרה הטוב, התקרה של מזרחי בליכוד - ולא רק בליכוד - היא הרמה המוניציפלית. בבחירות המקומיות תמצאו בלי סוף מועמדים מזרחים, "אנשים מהשטח", "מדברים אל העם", כשם שברשימה הארצית יימצאו מזרחים במקומות המשוריינים מאחור למועמדי מחוזות. אבל בליגת־העל של הרמה הארצית? הלו, לא להגזים!
ובמקרה הרע, המזרחי של הליכוד הפך לליצן. אורן חזן, תוניסאי־טריפוליטאי, האייקון של ליצן מרושע. דוד ביטן, מרוקאי, בדרן עממיקו של אולפני הבוקר. מיקי (מכלוף) זוהר, מרוקאי, קוריוז. נורית קורן (מנצורה), תימנייה, קוריוז. נאווה בוקר (ג'רפי), תימנייה, קוריוז. ענת ברקו (אסלן), עיראקית, קוריוז. שלא בטובתה אגב. כללי המשחק דחקו אותה אל שולי ההזיה. לפני שבוע ניהלתי איתה שיחה קצרה, ותהיתי, למה מה שייזכר ממנה זה "אין פ' בערבית, פה־פה־פה", והסרטון המגוחך עם בעלה. "אתה חושב שלא באתי עם דברים רציניים? אף אחד לא התייחס", אמרה, "אבל הסרטון הזה, אוהו!"
חיסול המזרחים בשדרה המרכזית של הליכוד בעצם משלים את המהלך, שהחל בו אחד, בנימין נתניהו, עם כניסתו לפוליטיקה. האיש, בתרגיל מקיאווליסטי שפוטין היה מתגאה בו, הביא לחיינו את פרשת "הקלטת הלוהטת", שככל הנראה לא הייתה ולא נבראה. כך נחלץ משערורייה משפחתית ובו־זמנית חיסל את דוד לוי, התקווה המרוקאית הגדולה לראש ממשלה מזרחי ראשון. זה הצליח, עם ריבית. נתניהו המריא מעלה בשעה שדוד לוי, וכל יתר המעורבים בפרשה, עדיין חותמים את פיהם, בפרשה מטורפת, שהייתה זוכה בכל מקום אחר לספרים וסרטים רועשים. אבל הם מעדיפים לשתוק.
הנה כי כן, הליכוד הפך לזקני מפא"י. הקיסר מרחביה, ותחתיו מפלגת שלטון אשכנזית. מי שמתגעגע ל"ארץ ישראל הישנה והטובה" קיבל סוף־סוף את מבוקשו. "הצ'חצ'חים כולם במצודת זאב. אשרינו שהם במצודת זאב", חתם מנחם בגין את נאומו ההיסטורי. בגין מתהפך עתה בקברו, והבדרן דודו טו־פז יכול לחייך בסיפוק: אין צ'חצ'חים פה.
חיים שאחרי המוות
העבודה הולכת לפריימריז ביום שני הקרוב. היא יכולה להשלים שם את התאבדותה עוצרת הנשימה. התנועה המכוננת של דוד בן־גוריון ולוי אשכול, יגאל אלון ויצחק רבין, נמחקת אל מול עינינו, ועדיין מעטים מסוגלים להפנים את משמעות הדבר. מצד שני, אולי ממאוד־עז ייצא טיפה־מתוק, והמפלגה תיחלץ משפל־השפלים ההיסטורי הזה, עם קצת חמצן, ההכרחי להמשך קיומה. גם הליכוד יצא מבחירות 2006, למי ששכח, עם 12 מנדטים בלבד, אבל נושם, על הרגליים. זה תלוי בהתגייסות מצביעיה. 60 אלף מתפקדים, חרף כל טעות אפשרית שנעשתה בדרך, זה עדיין לא מספר שהולך ברגל.
וקיומה של העבודה הכרחי. אני לא אדום, נולדתי בצד השני, הסנטימנט שלי רחוק משם. אבל העבודה, כפלטפורמה, חיונית למשטר הדמוקרטי בישראל. מול הליכוד ולווייניו מימין, העבודה היא הכוכב שסביבו חגים לווייני המרכז־שמאל. היא מפלגת השלטון השנייה, גם אם הדבר נשמע כרגע כבדיחה עצובה. התפוררות העבודה תבשר על התפוררות המשחק הדמוקרטי כולו, והכרה שאנחנו אכן במשטר סמכותני, מלוכני, של מפלגה אחת, תחת הקיסר נתניהו.
כל היתר, כבודם במקומו מונח, אבל אלטרנטיבה הם לא: גנץ הוא ימין־חדש מתון, לפיד הוא מי שהכניס לחיינו את "ברית האחים" האופורטוניסטית, בנט ושקד, באמת תודה יאיר. ומרצ היא לא מפלגת שלטון. אולי - וזה מתחיל בפריימריז שלה - תצליח פעם להפוך עצמה לציר המרכזי של השמאל. ווישפול ת'ינקינג מבורך כשלעצמו, הגיעה השעה להפסיק להתבייש ב"שמאל". רק בטח לא עכשיו.
הרשימה שתוציא העבודה חייבת לבטא קו ברור של לוחמה בלתי מתפשרת. ההתנחמדות הרופסת של הרצוג והזחילה לממשלת נתניהו הסבו למפלגה נזק בל ישוער. אובדן זהות. אין אלטרנטיבה. אין עקרונות. גם מעט העקרונות שהיו נמחקו על ידי יותר מדי התחנפויות "לאומיות" ו"פטריוטיות" עלק, מי אמר לגנות את "שוברים שתיקה" ולא קיבל, כן, זה בטח מה שיביא לכם תומכים. משנה כלכלית, חברתית, מדינית מובהקת - זה מה שצריך, ולא סתם "רק לא נתניהו" עקר. את זה עושים ממילא גנץ ולפיד.
ויש לעבודה עוד מעט נכסים, שיכולים לשמור על אופייה, לייצב את עמוד השדרה, ולהפיח שבב תקווה לחיים בהמשך. עמיר פרץ למשל, גם מזרחי חברתי על־אמת וגם מי שמבין ש"שלום", תתפלאו, הוא נכס אסטרטגי. שלי יחימוביץ' למשל, פייטרית שליבה נמצא בכל מאבק חשוב. והתקווה הגדולה, סתיו שפיר. עצמאית על־אמת, הרחק מהריקבון ההסתדרותי ומפקדי הארגזים ממורשת פואד, ליברלית בהשקפותיה, ומיליטנטית במאבק הבלתי מתפשר בבעלי הכוח, הסלומינסקים ועוזריהם.
שפיר היא גם הסדין הג'ינג'י של הימין העמוק. "מקור ראשון" מנסה לסכל אותה בעקביות, ב"ערוץ המורשת" נעצו את המנהיגה הצעירה על אופניים, בלי מושב, ושמעון ריקלין פשוט מתעב אותה. הם, מתברר, מזהים בשפיר את האיום הגדול לעתיד - ואם אלה האויבים שלך, מחמאה גדולה יותר לא תמצאו.
לא באסה, לא סבבה
הקלישאה אומרת: אפשר לאהוב את נטע, אפשר לשנוא אותה - אבל אי־אפשר להתעלם ממנה.
טעות.
לפנייה לכתב/ת 
