חמישי 25 באפריל 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נחום ברנע
    חדשות • 10.02.2019
    הייאוש לא נוח
    נחום ברנע

    "חג לדמוקרטיה", נוהגים להכריז בכל יום שבו מפלגה הולכת לפריימריז. מתפקדי מפלגת העבודה מוזמנים לבחור את רשימתם לכנסת היום, ואין חג – אף לא שמץ. בשבועות האחרונים התרוצצו המועמדים ברחבי הארץ בניסיון לקושש בוחרים. הם מצאו כתף קרה. לכל מפלגה אמור להיות גרעין קשה, שהולך אחריה גם בזמני משבר. הרושם הוא שהגרעין הקשה של העבודה מאס בה. אנשים ילכו לקלפי בגלל אהדה אישית למועמד או מועמדת, לא בגלל אהדה למפלגה שהם מייצגים אותה. פלוני מעריך את מרב מיכאלי – הוא יטרח ויצביע כדי לקדם את סיכוייה; אחר מאמין בסתיו שפיר – הוא יתייצב בקלפי כדי לשמח אותה; הוא הדין בעמר בר־לב, שלי יחימוביץ', איתן כבל ואחרים. מהמפלגה, מהמסגרת הפוליטית, אין לבוחרים ציפיות.

     

    הייאוש, הדכדוך, הניכור מידבקים. פוליטיקאים יודעים בדרך כלל לזייף אופטימיות. בעבודה הם משדרים יגון.

     

    הבעיה איננה במועמדים: רובם אנשים מוכשרים, שעבדו קשה בכנסת ועשו מה שניתן לעשות במגבלות ההשפעה של סיעת אופוזיציה. הבעיה היא במותג: הוא איבד את שארית קסמו. קל להטיל את האשמה על אבי גבאי. כן, הוא טעה שוב ושוב בהתבטאויות הפוליטיות שלו ובהתנהלות בתוך הבית. כן, המריבות האישיות בצמרת כירסמו באפקטיביות של המפלגה ובמעמד הציבורי שלה. אבל הבעיה נעוצה במקום אחר: העבודה לא בנויה לאופוזיציה ממושכת. זה לא הדי־אן־איי של הבוחרים שלה. לפני ארבע שנים סיפק להם בוז'י הרצוג תקווה בדמות ההסכם שלו עם ציפי לבני. שלטון הוא לא הביא, אבל הוא הביא 24 מנדטים.

     

    התקווה לא מתה: היא עברה לגנץ. גבאי אמר בשבוע שעבר, באירוע לרגל השקת ספרו, שהבעיה של פעילי העבודה היא סדר העדיפויות שלהם: הם רוצים להיות צודקים יותר משהם רוצים לנצח. נדמה שהוא עירבב בין העבודה למרצ. בוחרי העבודה רוצים קודם כל לנצח. גבאי לא ידע לשכנע אותם שהוא מסוגל להביא להם ניצחון.

     

    השאלה איננה מי ייבחר היום ובאיזה סדר אלא לאן העבודה הולכת. גם אם תעבור איכשהו את אחוז החסימה, האם יש לה זכות קיום כמפלגה קטנה, חד־ספרתית. מה מייחד אותה, מה מבדל אותה ממפלגות אחרות במרחב שבין המרכז לשמאל.

     

    נדמה לי שהתשובה שלילית: העבודה לא בנויה ליום קטנות. ביום חמישי יתקיימו הפריימריז במרצ. אם יצר הקיום יגבר בשתי המפלגות, הן יגבשו רשימה אחת לקראת מועד ההגשה ב־21 בפברואר. המיזוג ישחרר את שתי המפלגות מהחרדה שמא ייעלמו. זה יהיה טוב להן וטוב לגוש. למחרת הבחירות יוכלו להתפצל מחדש. חברי הסיעה יוכלו להחליט על עתידם – כסיעה נפרדת, כחלק ממרצ או כחלק מסיעתו של גנץ.

     

    הבחירות הנוכחיות מתנהלות בינתיים לא כמאבק בין שמאל לימין, אפילו לא כמאבק בין פתרון שתי המדינות למדינה אחת, אלא כמאבק על המשך שלטון נתניהו. זה מה שמשווקים לבוחרים גנץ ולפיד, וזה גם מה שמשווק נתניהו. השאיפה לסיים את כהונת נתניהו היא המכנה המשותף היחיד בין אחמד טיבי לבוגי יעלון.

     

    אם בדרך נס הבלוק החוסם יגיע לרוב, הבעיות רק יתחילו. הרשימה שמגבש גנץ משופעת בשמות נוצצים, אבל אין בה תשובה מוסכמת לנושאים המהותיים על סדר היום. אפילו על הצטרפות לממשלת נתניהו טרום־שימוע אין בה הסכמה: היא תתקשה לתפקד כמפלגת שלטון ותתקשה עוד יותר לתפקד כמפלגת אופוזיציה. ייתכן שאת הסדקים נראה עוד לפני הבחירות.

     

    מתפקדי הליכוד הלכו לקלפיות במחשבה על היום שאחרי נתניהו. הם הגיעו למסקנה שהיום הזה קרוב; אולי לא בבחירות הקרובות, אבל מתישהו במהלך הקדנציה הבאה. לכן העדיפו להתעלם מהדרישות שהציב נתניהו ועשו כמיטב יכולתם להכין את מפלגתם לקראת הבאות.

     

    זה גם מה שנדרש ממתפקדי העבודה: לחשוב על הגוש ולחשוב על היום שאחרי. ייתכן שהמפלגה שלהם סיימה את תפקידה ההיסטורי, אבל זה לא הזמן להשליך אותה לצד הדרך. לא עכשיו.

     


    פרסום ראשון: 10.02.19 , 22:44