אמון זה מצרך נדיר. אנחנו חיים בעידן שבו האמון במערכות הסובבות אותנו הולך ונשחק, עד כדי היעלמות מוחלטת, ואנחנו כמעט לא מאמינים יותר לאף אחד. יש בכך גם דברים טובים, אבל כאשר משבר האמון הזה מתרחש מול מערכות מסוימות של המדינה – המצב הזה עלול לעלות לנו במחיר כבד. כזה הוא המשבר מול מערכת הביטחון.
כשהשמועות על רציחתה של נערה צעירה ביער בירושלים הפכו לידיעה רשמית, הגיע גם צו איסור הפרסום שכלל אמירה ברורה שלפיה המניע למעשה אינו ידוע. כך, הסדק העמוק שקיים כבר שנים בין חלקים מתושבי יהודה ושומרון לשב"כ הפך לשבר רציני. את משבר האמון הזה השב"כ הרוויח ביושר, למשל בחקירת החשודים ברצח בכפר דומא ובסיפורים על המעצרים והעינויים שהשאירו אפילו את גדולי הסנגורים של הארגון פעורי פה. תוסיפו לזה את פרסום התחקיר על נשות השב"כ בתוכנית "זמן אמת", ואת התגובה העלובה שהוציא השב"כ שלא השכיל כלל להבין איזו סערה התחוללה. גם המעצרים והחקירות של תלמידי ישיבת "פרי הארץ" העמיקו את הסדק, ויצרו כאן יחד תחושה קשה מאוד של נרדפות, שנאה ויחס עוין במיוחד לאוכלוסייה שלמה. כל זה התפוצץ ברגע אחד. "אני יותר לא מאמינה להם לכלום", אמרה שכנה אחת, וחברה אחרת הוסיפה שלדעתה אין עוד ציבור בארץ שזוכה ליחס כזה עוין מהשב"כ.
"למות ולשתוק", נכתב באחד הפוסטים שרצים מיום שישי בצהריים ברשתות החברתיות, ומבטאים את גודל המשבר. "תשתקו חזק. יש צו איסור פרסום. יש שב"כ. יש עינויים. אסור לדבר, אסור לצעוק. באנו ארצה לבנות שירות ביטחון שיפגע ביהודים עם פאות. בני עשרה. ויחרוט טראומות בבנינו, ינצל את בנותינו וישתיק את הוריהם. נשתוק ונמשיך לקבור. שקט, רוצחים כאן". ובפוסט אחר נכתב: "תספרי על השב"כ שמתנכל ממושכות לנערים צעירים הזרוקים בכלא חודשים ארוכים. תספרי שגרפיטי על קיר זה פשע נורא, ועינוי נערים יהודים הוא קורבן המולך שמעלה המדינה היהודית לאדוניה, אבל מיצוי הדין עם הרוצחים הארורים – לא".
כשלא מטפלים נכון בסדקי האמון, נוצר בלבול גדול – ואז, במקום לבקר את הרע כדי לתקן אותו, מפוצצים הכל. כשלא מטפלים בסדקי האמון, לא שמים לב שלשב"כ מגיע הפעם צל"ש, המחבל נתפס במהירות מרשימה, מה שצריך להזכיר לכולנו שהמשימה המרכזית של השב"כ זה לאפשר חיים במדינת ישראל. את זה עושים אנשי השב"כ יום וליל, תוך הקרבה עצומה – ואת זה אסור לנו לשכח,
אולם המשבר שנוצר כתוצאה מאי הטיפול בסדקי האמון מוביל לפגיעה בביטחון הלאומי של כולנו. ולכן, עכשיו כשהגענו לנקודת השפל הזו, צריך לעצור רגע ולחשוב איך ממשיכים הלאה – השב"כ מצד אחד, והנהגת תושבי יו"ש מהצד השני, זה מהלך משותף, וצריך לבנות מחדש את האמון, זה לא כזה מסובך: צריך להבין את הסכנה – ובעיקר לקחת אחריות.
תמר אסרף היא דוברת המועצה האזורית בנימין
