מי אוהב את השבת - אמא, ושלוה, כל העולם כמעט. ויותר משכולם אוהבים את השבת הם אוהבים את מי שלא מחלל אותה. הנה, הדעת מניחה שבשביל להשיג קונצנזוס בין בנימין נתניהו, אריה דרעי, יאיר לפיד וסתיו שפיר, צריך לברוא את העולם מחדש, הפעם בשמונה ימים וחצי. הפרישה של שלוה, רגע לפני גמר 'הכוכב הבא לאירוויזיון' בקשת שאותו הם היו לוקחים כנראה בהליכה כל הדרך לייצוג ישראל באירוויזיון, זכתה לתמיכה מקיר לקיר. כי הלהקה המדהימה הזאת - נטו מוזיקלית עכשיו, כן - הצליחה לגעת באיזושהי נקודה בישראליות ובאותה מידה גם באנושיות של כל אחד מאיתנו. אז בגמר האירוויזיון הם כבר לא יופיעו, אבל בטקס המשואות כן, כמו גם בשלל אירועים ממלכתיים, ובקרוב גם מול קהל רוכשי כרטיסים. המטרה: שכל אחד מהאנשים שמרכיבים את הלהקה יקבל משכורת. לא תמיכה, לא תרומה, אלא פרנסה כמוזיקאי מקצועי.
לכל אחד מהאנשים שמרכיבים את הלהקה יש סיפור שהיה יכול להפוך לספר, ואז לסרט עם ג'וליה רוברטס או ליאור רז. לכו תעשו מזה כתבה של ארבעה עמודים. ובכל זאת, אי־אפשר להתחיל לגעת בסוגיות האקטואליות־אירוויזיוניות, בלי להבין את הסיפור האישי המיוחד של האנשים מאחורי הלהקה הזאת. למשל, הסולנית דינה סמטה. נולדה במאניפור הודו למשפחה יהודית, קהילה של שבט המנשה. עד גיל שש נחשבה לכבדת ראייה. "אני זוכרת איך נראה העולם, דברים יותר בולטים, ים, עצים", היא מספרת, ואז עוברת ליום ששינה את חייה. "שבועיים לפני שאיבדתי את הראייה עברתי טלטלה עם עצמי. בכל פעם שפתחתי את העיניים התחלתי לראות צללים ודברים הזויים והתחלתי להילחץ ולבכות. לפני שהתעוורתי הייתי פותחת את העיניים ורואה מעין צינור כזה בעין שמאל, בעין ימין אף פעם לא ראיתי. ראיתי צבעים ממש מוזרים והבנתי שהולך לקרות משהו, אבל לא ידעתי שזה הולך לקראת עיוורון.
"אני ממש זוכרת את היום הזה: לקחתי את התיק שלי מבית הספר, רצתי עד הבית, ברחתי. בחצי הדרך כמעט לא ראיתי כלום ואיכשהו הצלחתי להגיע הביתה ואז בום, ירד חושך. ביקשתי שידליקו אור וכולם צחקו עליי, הייתי עם בני דודים והם אמרו ששתיים בצהריים ולא צריך אור. חיפשתי את ההורים שלי. הם לא היו בבית. כשהם חזרו בלילה סיפרתי שאני לא רואה יותר".
× × ×
סמטה לא נבהלה. "לא בכיתי, אבל נלחצתי", היא נזכרת. "כשההורים הגיעו ניגשתי ישר לאמא ואמרתי לה שאני לא רואה. היא פשוט בכתה והרגישה שהיא מאבדת אותי. אין מענה לדבר כזה בהודו. אמרתי לה, 'אמא אל תדאגי, הכל יסתדר'. אין לי מושג מאיפה הגיעו הכוחות האלה. שלושה ימים אחרי שהתעוורתי ניסיתי לחפש איך אני יכולה להרגיע את אמא שלי. אמרתי לה, 'אמא הנה, אני הולכת לבד מהחדר למטבח'. אבא שלי רגיש, לקח את זה מאוד קשה. מבחינתם, עצם זה שיש ילד מוגבל בבית והם מאבדים משהו ואני תלויה בהם לכל החיים. זה מה שהם טענו".
ניסית להרגיע את ההורים, שזה מאוד בוגר. ומה הרגשת בעצמך?
"מבואסת. נשארתי ללא מסגרת לימודים והיה לי משעמם בתור ילדה. אני מאוד חברותית ושמחה ואוהבת לדבר ולא היה לי פשוט במצב כזה בלי להכיר עוד אדם כמוני, שונה. ההורים החליטו בכל זאת שאצטרף לשיעורים ואקשיב, הם קיבלו אישור מבית הספר".
איך הילדים התייחסו אלייך?
"היו לי עיניים ממש גדולות כשהייתי ילדה, ובגלל שלא הכירו אותי חשבו שהעיוורון מידבק. כשנכנסתי לכיתה בפעם הראשונה כולם ירדו עליי שאני ילדה מידבקת. המורה הבין שאני לא יכולה להיות בחברתם וביקש מאח שלי להחזיר אותי הביתה. בפעם הראשונה באמת בתור ילדה קטנה הבנתי שזהו, אף אחד לא רוצה אותי כי יש לי נכות. נשברתי. נחרב לי העולם. נשארתי בבית ללא מסגרת".
היית לבד?
"אני אמא וסבתא, אבא עבד. חברים לא רצו לבוא. עצוב לי להגיד אבל לא רציתי לקום בבוקר כי לא היה לי למה לקום. חיכיתי שייגמר היום כדי ללכת לישון. המוזיקה הצילה אותי. התחלתי לחקות זמרים ואמא קלטה שאני יודעת לשיר והיא אפילו כתבה לי שיר על עיוורון, שאני לא מסוגלת לשיר כי זה כל כך כואב. המילים של השיר מדברות על, 'למה דווקא אני צריכה להיות מסכנה בתוך החושך הגדול הזה לבד, ומתי יבוא יום ואוכל לראות את המשפחה ולצחוק'. וברוך השם אני צוחקת ללא הפסקה".
את זוכרת איך ההורים נראים?
"לא ממש, זוכרת צבע עור".
יש לך מושג איך את נראית?
"אני יודעת שאני נראית בסדר ואני שלמה עם איך שאני נראית והכי אוהבת לטפח את עצמי היום. יש לי שולחן רק עם איפור ובשמים".
בן זוג יש?
"זה החלום שלי. חשיפה קיבלתי. עכשיו אני רוצה אהבה. אני מתה לקום בבוקר לא רק בשבילי, אלא בשביל עוד מישהו שיעריך אותי כמו שאני".
היה פעם?
"לא. אבל תמיד חלמתי על הנסיך. הוא יגיע. בעזרת השם".
מה החלום חוץ מבן זוג?
"להשקיע במוזיקה. אני רוצה להיות דמות מוכרת במדינת ישראל ולהמשיך את השלב שאני נמצאת בו עכשיו. הזמנתי את אמא שלי להגיע לאחד הביצועים שלנו בתוכנית ואמא אמרה לי, 'דינה, אם הייתי יודעת איך היו נראים החיים שלך היום, לא הייתי בוכה אז, כשהתעוורת".
משפט מטלטל.
"משפט של ניצחון. עכשיו, אחרי כל מה שקרה עם הלהקה, אני רואה איך אמא שלי אחרת ממה שהייתה, ואני רוצה שאמהות אחרות שנולד להן ילד שצריך להתמודד עם מוגבלויות, יפסיקו לבכות. ברור שמותר להתאכזב. כל אחד מצפה לילד בריא, אבל לפעמים אין מה לעשות וזה חלק מהמציאות. נורא חשוב לי להעביר את המסר: אל תבכו על הילד שיש לכם, תראו את הדברים החיוביים".
× × ×
שי בן שושן הוא מנהל הלהקה, דתי, לוחם לשעבר בדובדבן שנפצע פעמיים בקרבות שגורמים ל'פאודה' להישמע כמו פרק של מיכל הקטנה. "אגב 'פאודה', צחי הלוי שירת מעליי, הייתי מעריץ שלו כי הוא היה מהבוגרים של היחידה שמסתכלים עליהם והוא היה לוחם־על", הוא מספר. "ב־2002, בפעולה בשטחים, הגענו לתפוס מבוקשים בכפר ליד טול־כרם והתפתח קרב יריות שבמהלכו התפוצץ לי הנשק בפנים. הוצאנו מתוך הבית משפחה כדי לא לפגוע בה, מתוך ערך עליון שלא לפגוע בחפים מפשע, ואז התחיל הקרב שבו המפקד שלי אייל וייס, נהרג. בעצם נפצעתי כמה פעמים בפעולה הזאת ואחרי כמה שעות פינו אותי".
כמה פעמים?
"כל פעם קיבלתי עוד ועוד רסיסים, אבל המשכתי להילחם כי לא הייתה ברירה. היינו שלושה אנשים בפינה הספציפית, ואתה נמצא בכפר לא אוהד. הוגדרתי כפצוע בינוני עד קשה, לא ראיתי בעין שמאל כשהגעתי לבית החולים. היו לי רסיסים בעין ובלסת, פנים נפוחות, רסיסים בכל הגוף. כשעזבתי לא ידעתי שהמפקד שלי נהרג. אחותי אמרה לי את זה לפני הכניסה לחדר ניתוח. התחלתי להשתולל שאני רוצה לחזור. אחרי כמה ניתוחים, הפה שלי היה סגור לכמה חודשים טובים. היו טוחנים לי את האוכל, נשברו לי הרבה שיניים והפה נסגר. לימדו אותי לדבר מהתחלה, תרפיה בדיבור. לאט־לאט אתה פותח את הפה, פיזיותרפיה, מקלות, כל הכבוד היום פתחת סנטימטר. עברתי שיקום בכל מיני בתי חולים. אחרי שמונה חודשים חזרתי לדובדבן".
איך החזירו אותך?
"עד היום אני סותם את הפה כי לא היו אמורים להחזיר אותי. הייתי 25 קילו פחות, תת־משקל, אבל חזרתי. זה היה עניין שלי. אני רציתי ושמחתי שעשיתי את זה. שירתתי בקבע כמה חודשים עד לפציעה השנייה שלי, באחת הפעילויות, כל האצבעות שלי נשברו ביד ימין. על זה אני לא יכול לדבר. ביש מזל, אבל גם זו אולי היחידה הכי מבצעית שיש. המגע עם מחבלים הוא יומיומי והסיכוי להיפגע גדול".
הייתה לך פוסט־טראומה?
"כשנפצעתי עולמי חרב עליי. מלוחם גדול הפכתי להיות כלום, שמלמדים אותו איך לשתות, תלוי באנשים אחרים. הייתי עצוב, חסר כוח, בלי חשק לשום דבר. בשיקום התחברתי עם אנשים בעלי תסמונת דאון. הרגשתי שוב בעמדה של מי שיכול לעזור למישהו אחר. הם, מצד שני, היו מעודדים אותי ממקום אמיתי. החברים והמשפחה הסתכלו עליי כמסכן. לרגע אחד הרגשתי איך בעלי מוגבלות מרגישים, איך החברה מתייחסת אליהם כאל מסכנים. אמרתי לעצמי שאם הכל יהיה איתי בסדר אני עושה משהו בנידון. אם לא הייתי פוגש את הלהקה הזאת הייתי כמו חלק מחברים שלי, סובל מפוסט־טראומטה. חברים שלי לא יכולים לישון ולנהל חיי משפחה בצורה תקינה ואני באמת מודה לחבורה הזו שפגשתי, לא יודע מאיפה היה לי האומץ לבוא לפה ולהגיד תיקחו אותי, אני טוב".
אתה עולה איתם על הבמה, מרגיש חלק מהלהקה?
"אני מרגיש אחד מהלהקה כי גם אני מתמודד עם כאבים וניתוחים ומגבלות, וחוויתי אותם כמו החברים שנמצאים פה. אני מבין את כל הלעג שהם חוו. אני זוכר שענהאל הורידה פעם אחת את המשקפיים והיה ילד שאמר לאמא שלו, 'תראי איזו בחורה מפחידה'. עם יאיר זה קורה כל הזמן".
יאיר פומברג שמנגן על כלי הקשה, נולד ב־1989 וגדל בקיבוץ חפץ חיים. מתמודד עם תסמונת דאון. "ההורים שלי ידעו את זה כשנולדתי. זו מגבלה מאוד קשה. נולדתי שונה מהחברים מהקיבוץ. לפעמים לא התייחסו בכבוד. אני קורא הרבה, הייתה לי מורה בקיבוץ שלימדה אותי כבר מהילדות. ברחוב כבר קוראים לי כוכב, נהייתי סלב, רוצים ממני תמונה. רואים שאני בן־אדם נבון ונדיב".
מה המקרה שעשה לך לא טוב?
"פעם התייחסו אליי לא בכבוד, עכשיו כן מתייחסים בכבוד. ההורים שלי גאים מאוד. אני בכור, יש לי עוד אחים ואחיות, גם הם מסתובבים גאים. הם לא מפסידים את התוכנית. זה כיף להופיע, אני גם מקבל על זה כסף".
מה החלום שלך?
"להיות ראש הממשלה".
ענהאל כליפה, הסולנית השנייה, נולדה עיוורת בליון, צרפת. "היו כמה ניתוחים שניסו לשחק קצת עם העיניים, אבל זה לא הצליח. המשפחה התייחסה אליי כשווה והייתי בגן רגיל והילדים קצת צחקו, כי הייתי הילדה המוזרה. היה לי ביטחון מאוד גדול. לא פחדתי ליפול. הייתי רצה בחוץ. ספרים שלא יכולתי לקרוא אז הייתי פשוט קורעת אותם, מתעצבנת. כי אמרו לי למשש ספרים, ואין ברייל, אין נקודות. היה ריק".
יש לך חלום לראות?
"אין לי חלום כזה. העיוורון הזה הוא חלק ממני. נולדתי ככה. אם אני אראה אז מה? אצטרך להתרגל למשהו חדש שייקח שנים. אני כבר רגילה לראות את הפנימיות של האנשים ולראות מעבר. נכון שאני לא רואה את מי שמסביבי אבל יכולה להביט פנימה".
מה למשל את חושבת על אסי עזר?
"פעיל, אקטיבי, מאוד רגיש. אני לא מכירה אותו אישית".
מתי התחלת לשיר?
"בגן, שרתי כי שמעתי את הקלטות. שרתי הרבה לבד. כשעליתי לארץ הבנתי שאני יודעת לשיר טוב כי זו הייתה הדרך שלי להתבטא ולקבל תשומת לב. באמצע השיעור במעלה־אדומים, לשם עלינו מצרפת, התחלתי לשיר. ראיתי את המורות שלי בוכות והתחלתי לשיר בטקסים, הבנתי שיש משהו והתחלתי ללמוד פיתוח קול בקונסרבטוריון. עשיתי בגרות במוזיקה ועברתי שירות לאומי ביד שרה, ואז דינה ואני גרנו באותה דירה בבית חינוך עיוורים בירושלים. ראיתי שהיא בלהקת שלוה וכל הזמן טסה לחו"ל ורצה מחזרה לחזרה, ושאלתי אותה מה קורה".
שי: "שלוש שנים רדפתי אחריה, ברמה של 'ענהאל, עם ישראל חייב לשמוע אותך'. לא ויתרתי, והיא באה בסוף".
איך הבנת מתי המסך עולה ב'הכוכב הבא'?
ענהאל: "אחרי ארבעה שירים למדתי להבחין מתי המסך עולה, היה איזה רעש מסוים".
שי: "ההפקה לקחה אותם להרגיש את המסך".
אתן יכולות לדמיין איך נראים השופטים?
דינה: "הייתה לנו שיחה על זה, לא סיפרו לי איך הם נראים. ניחשתי את הגיל של אסף אמדורסקי. כל פעם שאני נפגשת עם בן־אדם יש לי תמונה שרצה עכשיו".
איך שירי נראית?
דינה: "היא קטנה כמוני, זה מה שאני יכולה לדעת. היא בן־אדם מאוד אנרגטי".
וסטטיק ובן־אל?
דינה: "הם הורסים. סטטיק לדעתי נמוך יותר מבן־אל. סטטיק הוא יותר בהיר מבן־אל".
מזהים אתכן ברחוב?
ענהאל: "כן. אומרים לי כל הכבוד ואם אפשר תמונה. כשאני מצטלמת אני מאוד נבוכה ונלחצת ואמא שלי אומרת, 'תשחררי'. זה קצת מוזר לי".
דינה: "אפרופו 'סאונד אוף סיילנס' ששרנו בתוכנית, אחרי כמה שלבים שהיינו באודישנים הגיעה תוכנית במוצאי שבת בגן החיות התנ"כי, ואז נכנסנו ודמיינתי מה אני רואה מבפנים. אנחנו מטיילים וענהאל שואלת אותי מה אני רואה ואני עונה, 'סאונד אוף סיילנס'".
מה חשבתן על עצמכן לפני התוכנית ומה עכשיו?
ענהאל: "פחדתי לעשות את הצעד הזה של להיות פתאום מפורסמת. פחדתי מהחשיפה. מצד אחד זה כיף ומצד שני זה מלחיץ. הפרסום יכול לעשות לך טוב וגם לעשות לך רע. אתה יכול להסתנוור ולהתבלבל ולאבד את עצמך. היו לי רגעים כאלה גם. היו רגעים שהרגשתי שהלהקה איבדה את עצמה, שאיבדנו טיפה את הביחד. כשעובדים כל כך קשה אתה לפעמים לא סובל אחד את השני וזה קשה".
ככה זה בכל להקה.
"אבל לי זה היה מאוד קשה. אני לא רגילה לחיכוכים וללחץ כזה".
איך היה ללכת ברחוב בימים שלפני 'הכוכב הבא'?
"הייתי נבלעת בין האנשים ונתקעת באנשים עם המקל. בדרך כלל הלעג היה מילדים קטנים ששואלים, 'אמא למה היא לא רואה', אבל זה לא ביאס אותי. מה שלפעמים היה מבאס אותי זה ששואלים, 'את רוצה עזרה' ואז לוקחים אותך בכוח למרות שאת מסתדרת. אבל בסדר, אני יודעת שאנשים התכוונו לטוב. חברות אחרות שלי ממש היו מבואסות מזה".
שי: "השאלה איך אתה מסתכל עליה. אם אני מסתכל 13 שנה על הלהקה חווינו חוויות מאוד קשות. היו פעמים שהיינו מגיעים והקהל קם והולך. היינו בעפולה במסעדה לפני שש שנים. סיימנו הופעה ואנחנו באים לשבת, רעבים, וישבה שם משפחה ואיך שראו אותנו באים, האמא של המשפחה באה ואמרה לי, 'סליחה אנחנו לא מסוגלים', והלכו".
יאיר: "אנשים התייחסו לא בכבוד. לא יפה. קמים והולכים. זה ממש מעליב. נפגעתי. אנשים מתלחשים סביבי, צוחקים עליי. אנשים לא אוהבים לראות ילד עם תסמונת דאון, זה לא נעים להם. זה מאוד קשה לי להתמודד עם זה. רק בורא עולם יודע את המצב הרפואי שלי".
× × ×
בסוף היה האפי־אנד גם בסוגיית האירוויזיון. שי, ענהאל, דינה, הקלידן גיא ממן, פומברג וטל קימה שמנגנים על כלי הקשה וסובלים מתסמונת דאון; יוסף עובדיה, הזמר והמתופף הסובל מתסמונת וויליאמס; ונגנית הגיטרה שרה סמואלס, ממשפחת מייסדי מרכז שלוה ומתנדבת שם במסגרת שירות לאומי - יופיעו בחצי גמר התחרות.
היום הם מספרים שנושא השבת הציב אותם מול התלבטות גדולה שכמעט פירקה להם את הלהקה. "לפני הכל, לא חשבנו לרגע שאנחנו יכולים לנצח", אומרת סמטה, "באנו לאודישן כדי להראות את המסר וחשבנו שנעבור אולי לארבע תוכניות גג. פתאום קיבלנו כרטיס לגמר, וזה היה מעין שוק. הגענו לרגע האמת והבנו שהחזרה לאירוויזיון חייבת להיות ביום שישי בלילה. זה מאוד מבאס לוותר. היינו לפני נגיעה בדבר הגדול שכולם חלמנו עליו. מצד שני, זה מראה שגם בתוך החלום הזה שמרנו על הערכים האלה".
חשבת שצריך לפרוש?
"בהתחלה לא ידעתי מה לעשות. לקח לנו זמן לקבל החלטה בדבר הזה".
שי: "כשהגענו למעמד של הגמר, גם אני התבלבלתי, חשבתי שהמסר של להקה כמו שלנו, שבאה ומופיעה באירוויזיון, הוא גדול יותר מהשבת. זה עבר לי שנייה בראש. אבל כשאתה יושב וחושב על הערכים שלך, על מה שגדלת, אתה מבין שאי־אפשר לעשות את הדבר הזה. פתחנו את השבת להחלטה של כולם".
ומה הייתה המסקנה?
"הבנו שהדבר הזה יפרק את הלהקה אם נתפצל, ואז כל הקסם שנקרא להקת שלוה ייעלם. יכולנו לעלות כמה מאיתנו לבמה, אבל מה שהפך פה מדינה שלמה זה הביחד שלנו. מבחינתי כמנהל, זה היה לפרק את הלהקה ולהופיע חלקית באירוויזיון או להישאר ביחד ולוותר. צריך לזכור שאחרי האירווזיון נשארת השגרה, ההופעות. טסנו להופיע בכל העולם ועכשיו נופיע פי שניים יותר. אז השבת הייתה כמובן ערך מרכזי בהתלבטות הזו אבל גם הביחד שלנו".
יש גם טענה שעצם ההשתתפות שלכם היא גימיק.
שי: "אי־אפשר לברוח מזה שכמעט כל דבר שזוכה באירוויזיון הוא גימיק. בעולם מחפשים משהו אחר ולאורך השנים חיפשו באירוויזיון דבר שונה. נטע הביאה משהו אחר לאירוויזיון. גם דנה אינטרנשיונל. תלך אחורה ותראה שדווקא הדבר השונה הוא מה שרוצים לראות".
מצד שני, הופיעו כבר בעלי מוגבלויות שלא הגיעו רחוק בתחרות.
"וזה גם מה שהציק לי. סיפרו לי שפעם הייתה להקה שבה השתתפו בעלי תסמונת דאון".
יאיר: "כמוני".
שי: "בדיוק. זה העליב אותי. הלכתי והסתכלתי על הלהקה, שהופיעה לפני כמה שנים, וראיתי הבדל שמיים וארץ בין הלהקה שלהם ללהקה שלנו. התביישתי בהשוואה, כי במקרה שלנו מדובר על מוזיקאים שזה המקצוע שלהם. הם כל בוקר קמים ולא מוותרים ואני מתעקש איתם כמו שהייתי מנהל כל קבוצה אחרת. אני מקפיד מבחינה מקצועית על כל דבר. אם תסתכלו על התוכנית, כל שבוע הם למדו שיר חדש או שניים והם עשו את העיבודים לבד. בהסתכלות הזו אני חושב שגימיק היינו בפעם הראשונה או השנייה, וגימיק תופס מעט זמן ולא עונה שלמה. אם זה גם גימיק וגם מקצועיות זה שילוב מדהים ביחד. אבל עובדה שגם השופטים התחילו לרדת איתנו לדקויות".
גיא ממן: "האירוויזיון אף פעם לא באמת הייתה המטרה הסופית. המטרה הייתה להביא לפרונט ולפריים־טיים את אלה שלא תמיד מתייחסים אליהם ואת אלה שמתלחששים עליהם מהצד. לא מזמן ראיתי מישהו עיוור הולך ברחוב ומי שהלכה לידי לחשה לילד שלה, 'תראה איזה מסכן'. אז לא, אנחנו לא כאלה מסכנים, ובאמת העברנו את המסר בזה שהופענו. האירוויזיון היה בונוס נחמד ולא יותר מזה. כל הזמן אני שומע שאנחנו עושים את מה שעושים למרות המוגבלות אבל אני, אם לא הייתי לקוי ראייה, לא הייתי מתעסק במוזיקה בכלל. ובעצם כל הדרך שעברנו זה בזכות העובדה שנולנו איך שנולדנו ולא למרות".
עד כמה התבאסת לוותר?
"בהתחלה ממש, במיוחד שאני מהחילונים היחידים פה יחד עם טל. אבל בסדר, אני לא הרוב פה וההחלטה נעשתה באופן דמוקרטי ובסוף שי נתן את המילה האחרונה. זה מבאס אבל זה רק עוד צעד".
שי: "היית מוכן לוותר על הביחד של הלהקה?"
גיא: "ממש לא, מה זה שווה בלעדיכם".
דובר על רבנים שבחנו אם לתת היתר לחזרות בשבת. מה היה שם באמת?
שי: "שמעתי על השמועות. אין רבנים שיתירו כאלה דברים. אנחנו לא נכנסים למי היה. בועז מעודה, למשל, אמר שלא קיבל שום היתר מרב כשהופיע באירוויזיון. אני אישית לא התקשרתי לאף רב, אולי אנשים בטדי הפקות ניסו לעשות את זה בשבילנו, אבל לא ציפינו לקבל היתר".
למה בעצם? יש פה סוג של שליחות בפני 200 מיליון צופים.
"בגלל זה גם אני התבלבלתי ולא הייתה החלטה חד־משמעית מהירה. בהתחלה הייתי גם בדעה הזאת, שאתה מדבר עליה".
מה אמרו לכם בהפקה?
"הפכו עולמות בשבילנו. הם הגיעו לנסות למצוא מיקרופון כשר ושלחו מכתבים לאיגוד השידור האירופי וגם מירי רגב שלחה. הם האמינו שאנחנו מסוגלים לעשות את הדבר הזה והיחס שלהם היה מדהים".
יוסף עובדיה: "התייחסו אלינו בכבוד שלפעמים לא נותנים לנו. הרגשנו עם התוכנית כמו במשפחה".
פוליטיקאים ניסו לדבר איתכם?
שי: "לא הסכמתי שיתפסו עלינו טרמפ. אם הייתי נותן לפוליטיקאים להתערב, כל הטוהר של הדבר הזה היה הולך. היו פניות ממפלגות חרדיות ודתיות, אבל לא רצינו לתת למישהו לרכוב ולעשות הון פוליטי. חוץ ממירי רגב כל הפוליטיקאים דיברו ואני לא יודע מי פנה לאיגוד השידור האירופי. היה לי חשוב לא ליצור מלחמת דת על חשבון הלהקה, כי זה היה יכול להתפתח לשם. הלהקה מורכבת מפסיפס של החברה הישראלית ואם הייתה מחליטה להופיע בשבת הייתי תומך. בסוף הלהקה החליטה להישאר יחד וזה הצעד הנכון. יש תגובות עד היום שבגללי הלהקה פרשה, ובגלל הדת אני כפיתי ושבגללי לא ניקח את הדאבל באירוויזיון. זה לא נעים בכלל, אבל אני לקחתי את האחריות עליי ואני רוצה שהיא תהיה עליי. אני יודע להתמודד עם הדברים".
לא ידעתם מראש שתהיה את הבעיה הזאת של השבת?
"אני לא רואה 'הכוכב הבא'. טדי הפקות התקשרו אלינו וניסו ללהק אותנו, כמו תוכניות אחרות, כשנכנסנו הכל קרה כל כך מהר. לא האמנו שנגיע למקום הזה וגם חשבנו שאולי יסתדרו עם החזרות. מבחינתי האירוויזיון הוא בעשר בשבת. באמת לא הבנו את סדר הגודל של הדבר הזה".
יש חלום לעשות קיסריה?
"אם מישהו יבוא וירים את הכפפה ויעזור, אז נעשה את זה. זה יהיה המבחן האמיתי שלנו. הדבר שאני הכי הייתי רוצה בעולם זה שהם ירוויחו הכי הרבה שאפשר וייצאו עם משכורות מכובדות. עד היום שלוה נתנה להם את המשכורות מהתרומות, ואני רוצה שנגיע למצב שהם ירוויחו כמו כל אמן וירגישו הכי שווים שיש. זה הולך לקרות".
וגם מאחורי המרכז שלוה שבו הלהקה פועלת בירושלים, מסתתר סיפור. "הורי הקימו אותו לפני כמעט 30 שנה", מספר אבי סמואלס, כיום יו"ר שלוה. "אחרי שאחי יוסי, שנולד בריא, נפגע מחיסון פגום שהפך אותו עיוור, חירש ובעל מוגבלות פיזית". היום הוא גאה מאוד בחברי הלהקה. "הם הפכו לשגרירים הטובים ביותר לאנשים עם מוגבלויות בכל העולם. הם הופכים את החברה שלנו לטובה, רגישה ומכילה יותר".
תגידו, הצעה לפרסומות קיבלתם?
שי: "בנק הפועלים רוצים, סודהסטרים שאלו. אנחנו בעד".
מדהים.
"אבל עזוב, הנה, סיימנו הופעה ב'כוכב הבא' והיה אוטובוס של צעירים שהגיעו ואנשים צעקו, 'הנה יאיר, הנה יאיר' ואוטובוס שלם עשו איתו סלפי. וזה היה הנקודה של הניצחון. גם אני, כשהייתי ילד קטן וראיתי ילד עם תסמונת דאון פחדתי. היום תלך עם יאיר בקניון ואתה לא מסוגל ללכת".
