אביגיל
מסע רוחני קליל
אביגיל דגן־חדד נתקעה ביישוב אבנת, פשוטו כמשמעו. "לפני שלוש שנים הגענו לכאן לסיור היכרות", היא נזכרת. "זה היה יום חם, אביך, ולא ממש עפנו על המקום. אבל כשהגיע הזמן לחזור הביתה, לירושלים, לא מצאנו את המפתחות של האוטו".
הערב כבר התחיל לרדת, החיפוש אחר המפתחות התארך, וכך גם הצל שהטילו ההרים של מדבר יהודה. שלושת הילדים הפכו רעבים ועצבניים, וירושלים נראתה רחוקה מתמיד. "לא ידענו מה לעשות", משחזרת אביגיל את חוסר האונים. "ואז מישהי הזמינה אותנו להצטרף למדורה. אחרי זה חצי מהיישוב הציע לנו את הרכב שלו כדי שניסע חזרה הביתה. היה כיף. אמרנו, 'וואי, איזה אנשים מגניבים יש פה'". עד סוף הערב נמצאו המפתחות, אבל את הנעשה לא היה ניתן להשיב: חודשיים מאוחר יותר עברה משפחת דגן־חדד, על שלושת ילדיה, לגור במקום הנמוך ביותר בכדור הארץ. "מה שמשך אותנו לפה זה האנשים", מבהירה אביגיל. "רק אחרי שפרקנו את הרהיטים, הסתכלנו מסביב והבנו שהגענו למקום הכי יפה בעולם".
אנחנו משקיפים על עינו הכחולה של ים המלח. מולנו מתנשאים הרי מואב ומאחורינו צונח המפל היבש של נחל המזין. לפני כמה ימים, כשהיו כאן שיטפונות, זרם המפל במלוא הדרו והגֵּב מתחתיו התמלא בתושבי אבנת, שלא מחמיצים הזדמנות להתקלח במי שיטפונות טריים. הנוף מהפנט, אבל כמו שאומרת אביגיל, כוחו של אבנת טמון באנשיו: 32 משפחות מתגוררות כאן על מדרגה בסלע, הסופרמרקט הקרוב ביותר במרחק 40 דקות נסיעה, צמודים לגבולה המזרחי של ישראל ובאזור שבו הטמפרטורות בקיץ עוברות את החמישים מעלות — ומה שיש להן פרט למזגן זה אחת את השנייה. "הקהילה פה זה משהו בין חברים, לשותפים רוחניים, לשכנים טובים, לאנשים לחגוג איתם את החגים ולגדל איתם את הילדים", פוסקת אביגיל.
היא בת 35, היום כבר אם לארבעה, מטפחת מכסה ברישול את שיערה השחור. נולדה בירושלים למשפחה חילונית, התחברה לדת, התחתנה עם יוחאי חובש הכיפה, למדה מחשבת ישראל וגם קול ותנועה, חיפשה את עצמה. "בנפש שלנו יוחאי ואני קצת נוודים, עניין אותנו להתנסות בכל מיני אורחות חיים", היא מספרת. הם הרחיקו עד לנגב, חזרו לירושלים, חיו אצל ההורים, ואז החליטו שהם מוכנים להשתקע. אבנת, יישוב קטן, נידח, שלא שמעו עליו מעולם, לא היה בתכנון. אבל אז אבדו להם המפתחות.
היום הם חיים בקרוואן, כמו מרבית תושבי אבנת, ובסך הכל סבבה להם עם זה. היא מתפרנסת מהדרכת כלות, "יוצא לי לפגוש הרבה נשים צעירות ברגע הזה בחיים, שבו הן נכנסות לעולם חדש של הלכות אבל בעיקר לעולם חדש של מיניות"; מלמדת מיניות ונשיות לנערות במכינה קדם־צבאית; ובעבר ניהלה תוכנית משותפת לסטודנטים דתיים וחילוניים במדרשת עין פרת. לפני שנה הקימה באבנת את "פתח האוהל": יוּרְט, אוהל מונגולי, שאליו היא אוספת "את כל המעגלים שאני קשורה אליהם: הדתי, החילוני, השכל והגוף".
אבנת היא התנחלות. בניכוי המאחזים והגבעות למיניהם, זהו היישוב היהודי הקטן ביותר מעבר לקו הירוק. אבל התחושה היא שרוב התושבים כאן לא הגיעו לאבנת מתוך אידיאולוגיה פוליטית, אלא משום שסחפה אותם הרוח. כמו כל דבר באבנת, גם היורט של אביגיל מביט מלמעלה על ים המלח, ומזוזה בצבע תכלת מותקנת על משקוף דלתו. בפנים מארחת אביגיל מפגשי טנטרה, מדיטציה, סדנאות אימפרוביזציה ואפילו הדרכות למלווים של חולים סופניים. "בהתחלה לא הבינו מי יבוא עד לכאן", היא אומרת. "היום הפכנו להיות מרכז. אנשים מירושלים באים לפה לנשום. מסתבר שהעיר צריכה אותנו, את הפריפריה".
יש משהו מטשטש באבנת, שמגדיר עצמו כ"יישוב דתי פתוח מגוון", ולא מדובר רק בַחום: ערפול הגבולות בין הדתי לחילוני, סדנאות הטנטרה באוהל המונגולי שליד בית הכנסת, אביגיל בכיסוי הראש שלוחצת את ידי, הים והמדבר. "יש פה סקאלה רחבה", אומרת אביגיל. "זה מקום שאנשים נמצאים בו במסע רוחני, אבל הוא לא חונק. אנשים מחפשים להתחבר למהות של הדבר ופחות מדקדקים בהאם שמת כיסוי ראש".
אריאל
רש"י ויהונתן גפן
מי שאחראי לטשטוש הגבולות הנעים של אבנת הוא אריאל סוקולוב. ב־2003 הוא הקים את "יפתח", פנימייה חינוכית־טיפולית המיועדת לנערים דתיים שהתקשו להשתלב במסגרות החינוכיות המסורתיות. משום מה הוא חשב שיהיה נכון לשכן את 45 הנערים השובבים הללו על גדות ים המלח, רחוק מהכל. כמה שנים אחר כך צמח סביב הפנימייה שלו יישוב שלם.
גם הוא ירושלמי, בן 48, אב לשישה, שמתגורר באחד מבתי הקבע הבודדים באבנת. על ראשו כיפה קטנה, על מדפי הספרים שלו רש"י ויהונתן גפן, וליד דלת הכניסה תלוי צרור שום יבש, על כל צרה שלא תבוא. כמו הדנ"א של אבנת, הוא מדבר לפעמים ללא מסגרת: אם תשאל אותו שאלה ממוקדת הוא יפליג למחוזות רחוקים, עד שלפתע תשמע אותו מדבר על ילד שרוכב על סוסים במקום שייכנס לשיעור מתמטיקה. איש של רצפים, של חיבורים, של שבירת מוסכמות.
אחרי שירות כלוחם ביחידה 669 של חיל האוויר החל ללמוד בישיבה והשלים הכנסה כמדריך טיולים. בשלב מסוים נפלו לחיקו כמה נערים דתיים שהגמרא לא ממש עניינה אותם. "כאלה שהגיעו מההארד־קור של ההתיישבות בגב ההר והתגלגלו לכיכר החתולות בירושלים", הוא מספר. בראשית שנות ה־2000, לפני שהמונח "נוער הגבעות" השתרש בלקסיקון, בציבור הדתי־לאומי לא ידעו איך להתייחס לתופעה הזו. "היה הלם", אומר אריאל. "והייתה הכחשה".
הוא הבין שהנערים הללו דורשים התייחסות אחרת. "אתה לא יכול להניח מישהו כזה במסגרת חילונית", הוא מסביר. "הזהות הפנימית שלהם היא דתית, קהילת האם שהם רוצים להיות שייכים אליה היא דתית. מצד שני, כשאתה עושה להם קבלת שבת, הם שרים בעל פה את כל השירים אבל אז יוצאים החוצה לעשן סיגריה". באינטואיציה הבריאה ובאוטודידקטיות שלו, החל אריאל לפתח מסגרת חינוכית שתדע להכיל גם את שירי השבת וגם את הסיגריה.
החזון החינוכי של אריאל השתלב בחזון של החטיבה להתיישבות. ב־2002 שני הצדדים חברו זה לזה ולאריאל התאפשר להקים את הפנימייה שלו בהיאחזות נח"ל נטושה ליד ים המלח, 20 קילומטר מעבר לקו הירוק. "לא היה כלום", הוא מספר. "המים הגיעו במכליות והחשמל מגנרטור. השנים הראשונות היו קשות". את המים והחשמל אירגנה החטיבה להתיישבות, אבל היו לה גם דרישות: שבנוסף לפנימייה, יוקם כאן גם יישוב. "ביקשתי מהם שנתיים", אומר אריאל.
ממש על סף הדד־ליין, הצליח אריאל לשכנע כמה מהמחנכים ב"יפתח" לעבור להתגורר במקום עם משפחתם באופן קבוע. כדי לארגן להם מגורים, ובצל הקפאת הבנייה בשטחים באותם ימים במסגרת תוכנית מפת הדרכים, הוא נאלץ לבקש סיוע מזאב חבר (זמביש). עד מהרה נחתו כאן קרוואנים באישון ליל ומאז לא התפנו. ככל שחלפו השנים עברו עוד ועוד משפחות של עובדי "יפתח" לאבנת, ובשנים האחרונות הגיעו לכאן גם כאלו שלא קשורים למוסד החינוכי. לאחרונה זלגו חלק מהתושבים מהקרוואנים אל בתי הקבע המרווחים והחדשים, שהמרפסת שלהם פונה מזרחה.
יובל
"לא חשבנו שנגור כאן"
בשעת השקיעה אנחנו חוזרים לשכונת הקרוואנים, הלב הפועם של אבנת. הכחול והחום מתמזגים לאדום. את יובל דיטש אנחנו תופסים בדרך לתפילת מנחה. הוא בן 30, אב לשניים, שהגיע לאבנת במסגרת עבודתו בפנימיית "יפתח". לאחר שנתיים עזב את הפנימייה, אבל נשאר ביישוב. "כשבאנו לכאן, לא חשבנו שנגור כאן, אבל פשוט נשארנו. אני בנאדם שקצת קשה לו לעזוב", הוא מסביר. "לא עניין אותי להקים יישוב, אבל יצא ככה".
גילית את הציונות שבתוכך, בלי להתכוון.
"בלי שאני אפילו רוצה", הוא מושך בכתפיו. "אני מרגיש הרבה פעמים שאנחנו חלוצים בעל כורחנו".
את הקרוואן הוא שוכר מהחטיבה להתיישבות ומשלם 24 שקלים למטר מרובע. זה גם משתלם וגם לא כל כך נורא. "אני דווקא אוהב לגור בקרוואן", הוא אומר. "באופן מפתיע הקרוואן סופג קור, זה חשוב בקיץ. למרות שכשאנחנו נוסעים לסופ"ש אנחנו משאירים שעון שבת, כדי שלא נחזור הביתה ונמות מחום".
חנה ונתנאל
דתיים, אבל לא מיינסטרים
כמו יובל, כמו אשתו שמתעסקת בתרפיה במוזיקה, כמו אביגיל מהיורט עם סדנאות המיניות והמדיטציה, רבים מתושבי אבנת עוסקים בתחום החינוך, החברה והאמנות. כמעט כל מי שפגשתי כאן דיבר על "מסע רוחני", על "התפתחות אישית", על "כוחה של הקהילה". אך ככל שהלך היישוב והתפתח, נוספו אליו גם תושבים מסוג אחר. נדמה שמה שמייחד את כולם הוא הרצון לחיות בקהילה דתית, מבלי להיות מחויבים לכללים הנוקשים של הדת. קצת כמו הנערים של "יפתח", אלו אנשים שיכולים להכיל את שירי השבת עם הסיגריה. "אבנת זה מקום מפלט שנותן מענה לציבור מדויק מאוד", אומר לי אחד מתושבי היישוב, שלא לציטוט. "באים לכאן אנשים שלא רצו לשמוע את ה'תעשה ככה', את המיינסטרים הכבד הזה של הדתיים".
את נתנאל וחנה בורדמן אני תופס רגע לפני המקלחות. בתם רז בת השנה וחצי מתרוצצת בין הרגליים והילד הבכור, שקד, יחזור עוד מעט מפעילות שאירגן אחד מחברי הקהילה. הם מארחים אותי בקרוואן המסודר שלהם, מרחק יריקה מבית הכנסת והג'ימבורי. זוג יפה וחייכן, מהסוג שמשלימים אחד לשנייה את המשפטים.
הוא בן 29, במקור מההתנחלות מעלה חבר, היא בת 27, מהיישוב היהודי בחברון. היא עובדת במשאבי אנוש במשרד העבודה והרווחה והוא מסיים לימודי הנדסה. לפני חודשיים עברו לכאן מבית־שאן, אחרי שגרו שם במשך שבע שנים. "החלטנו לעשות ריסטרט לחיים שלנו", אומרת חנה. "בבית־שאן היו לנו חיים אינטנסיביים, אני התחלתי קריירה ואז פתאום הבית איכשהו זז הצידה, והחלטנו שאנחנו עושים קאט ומחפשים מקום עם שקט, עם רוגע".
נתנאל: "היינו באינטנסיביות של להצליח, ושכחנו קצת את עצמנו".
הם חיפשו יישובים דתיים בגולן, אבל נשלחו מוועדת קבלה למבחני מיון. עד שהיישוב אבנת, שאחת משאיפותיו בימים אלה היא לגדול, קפץ להם בפייסבוק. "למחרת הגענו לפה", מספרת חנה. "ופה תהליך הקליטה היה שונה", ממשיך אותה נתנאל. "מסתכלים על הבנאדם, מתרשמים ממך, ממי אתה". הם התקבלו בלי מבחנים ובלי ראיונות. "איך שעברנו לכאן אנשים התחילו להביא לנו אוכל, שאלו מה אנחנו צריכים. התקבלנו בחיבוק גדול".
דווקא נראה לי שהגולן מאוד מתאים לכם.
נתנאל: "זה גם מה שאנחנו חשבנו, אבל גילינו שאנחנו אוהבים את המדבר. מה שאתה רואה בו — זה מה שיש. אין דאווינים, אין כיסויים. פה אתה יכול להיות פשוט, בלי שופוני, בלי קניות, בלי מעמדות".
חנה אולי מגיעה מחברון, אבל אין לה כיסוי ראש והיא לא שומרת נגיעה. "גדלתי במשפחה מאוד דתית", היא אומרת. "אני בת של רב, מגיעה מלב ההתנחלות, מהלב של המגזר הדתי־לאומי. אבל עם השנים עברתי תהליכים עם עצמי והגעתי למסקנה שאני בונה את עצמי מבפנים החוצה, לא להפך. בכל מקרה, מבחינתי אני דתייה לגמרי".
נתנאל: "אנחנו דתיים, אבל לא בצורה שהחברה מכתיבה. למדתי עשר שנים בישיבה, וכשאתה לומד ברצינות אתה מגלה שההלכה שמוכרים לך זה לא באמת מה שאלוהים אמר. ההבנה שלי זה שמה שאלוהים רוצה קודם כל, זה שתהיה בנאדם, שיהיה לך טוב. יש קשת רחבה של מה אלוהים מאפשר לך, וכולנו יכולים להיכנס לתוך הרצף הזה".
עטרה ודן
כוכב הילדים של המגזר
דתיים חדשים, דתיי הרצף, רוחניקים, מגניבים, מעבירי סדנאות, לא שומרים נגיעה. תקראו להם איך שתקראו, אם מאבנת תצא המהפכה הרוחנית הבאה, זו לא תהיה הפעם הראשונה.
עטרה ודן סודרי הגיעו לכאן ב־2007, המשפחה ה־13 של אבנת. היא בת 37, גדלה במשפחה דתית ביישוב חיספין בגולן, אבל היום חפה מכל סממן הלכתי, לוחצת יד והולכת עם שיער פזור. "יש הרבה דתיים כמוני, פשוט לא מזהים אותם אז לא יודעים שהם דתיים", היא מסבירה. היום היא משמשת כרכזת הקליטה של היישוב, מלקטת משפחות חדשות שיסכימו לרדת לאבנת למרות החום והריחוק, אולי גם בגללם.
הוא בן 39, על ראשו קסקט אופנתי במקום כיפה. גדל בשדרות להורים דתיים שעלו ממרוקו, ועוד זוכר "את חיים אוליאל מתקלט במקלט וקובי אוז עושה לו אורגן מאחורה", וגם "את כנסיית השכל, החילונים הראשונים של שדרות, מחללים שבת עם כפכפים מעץ ושיער ארוך". הוא סופר ("זמן אויר", הוצאה עצמית), שחקן תיאטרון שמסתובב בכל הארץ עם מופע האימפרוביזציה "פלייבק", מטפל בפסיכודרמה וגם כוכב טלוויזיה שמשתתף בכמה סדרות של ערוץ "מאיר", שפונה לבני נוער מהמגזר הדתי. "יש שכונות בירושלים שאני לא יכול ללכת בהן", הוא אומר. "קופצים עליי ילדים מכל פינה".
הם הגיעו לאבנת בעקבות עטרה, שהייתה עובדת סוציאלית ב"יפתח". "בשבת הראשונה שעשינו פה היו 51 מעלות", נזכר דן. "נחרכו לי הגבות כשיצאתי מהאוטו". בכל שנה באוגוסט אמרו שהם חייבים לעבור דירה, אבל אחרי האוגוסט העשירי החליטו שהם נשארים. כעת הם גרים עם ארבעת ילדיהם באחד מבתי הקבע של אבנת, ערסל בחצר וחלל כתיבה לדן במרתף, שאותו הם גם משכירים ב־Airbnb.
"המגורים פה התיישבו לי בדיוק על שני חלקי הנדנדה בתוכי", אומר דן, בזמן שהוא מכרסם צלחת פירות. "כשחקן אני מחובר לאורבניות, לאנשים, לעשייה. אבל השהות פה חיברה אותי לעולם של הנפש, הטיפול והכתיבה. יש אזור שעוד לא חקרנו בתור ישראלים — השקט: לקום בבוקר, להגיד 'בוקר טוב', ואז כלום. בהתחלה הייתי מסתובב פה, וההד שהייתי שומע זה החצץ שנרמס מתחת לרגליים שלי. הייתי שומע את הבפנים שלי על 180 קמ"ש, טרפת. זו מודעות אחרת, שהתחילה לקלף ממני שכבות".
בלילות של ירח מלא הוא מתעורר ומתיישב לכתוב. היצירה פורצת ממנו כמו שיטפון. אבל קילוף השכבות לא קשור רק ליצירה, אלא גם לממד הדתי. "יש פה הקשבה מחדש", מסביר דן. "אם תחשוב על זה, פה התחילו הנביאים. אני לא רוצה להפחיד אף אחד, אבל המג'נונים הסתובבו כאן. הדת הייתה שייכת תמיד למרחב של עיר, רק כשאתה מגיע לפה אתה מגלה פתאום שיש אפשרות אחרת".
הממסד הדתי לא אוהב גמישות.
"בגלל זה בשבילי המקום הזה הוא התחלה של מהפכה. מהפכה שקטה, בלי דגל. הדת כאן הופכת מ'חוק וסדר' חזרה לחתיכת חיים. מישהו אומר מותר, מישהו אומר אסור, וכולם חיים עם זה בשלום".
וכשאתה קם בבוקר ולא בא לך ללכת לבית כנסת?
"אז לא בא לי ואני לא מתפלל, והחבר שלי יודע שאסור לו לדפוק בדלת ולהעיר אותי. אבל הוא כן בא אחרי התפילה לשתות קפה".
מהמרפסת שלהם אפשר לראות את ים המלח מתייבש בקצב של מטר בשנה, ומדי פעם הם יורדים עם הילדים לטייל לאורך החוף הנעלם שלו. "יש כאן אסון אקולוגי", מזהיר דן. "בטיולים שלנו אנחנו רואים תופעות טבע מבהילות".
למשל?
"לאורך החוף, יש אדמה שאי־אפשר לעמוד עליה. אין מה שיחזיק אותה, היא פשוט שוקעת".
אני נפרד ממשפחת סודרי ופונה אל הכביש העולה לירושלים. חזרה אל גובה פני הים, אל האדמה היציבה.
