השנאה שהרגה את סבתא

גל האנטישמיות העכור בצרפת תופס תאוצה, ולנגד עיניי עומדת סבתי מיריי קנול ז"ל, שנרצחה בדירתה והייתה קורבן לשנאה. מחאה לגיטימית הפכה לפלטפורמה להסתה והיהודים עומדים נבוכים.

מחאת האפודים הצהובים החלה כתנועת מחאה פופוליסטית שנלחמת למען צדק כלכלי, בשל הטענה שנטל המס נופל באופן לא פרופורציונלי על מעמד הביניים. זה בוודאי נשמע לכם מוכר. התנועה הזו מורכבת מאנשים מכל רובדי האוכלוסייה, ובהם אנשי הימין הקיצוני כמו גם השמאל הקיצוני. הם החלו במאבק מתון, הפגנות ודרישות לגיטימיות עבור מעמד הביניים המתוסכל. בין כל האנשים שבאמת יצאו לרחוב להילחם על הקיום שלהם בכבוד, הופיעו הטרמפיסטים - הימין והשמאל הקיצוני.

לכל קיצון יש עמדה פוליטית שונה אך למעשה הם דומים יותר ממה שהם חושבים. האנטישמיות מושרשת אצל כולם עמוק בוורידים. אז עכשיו בסך הכל הם לקחו את השנאה צעד קדימה. מתוך מחאות הצדק הכלכלי החלו לעשות פוגרומים והמטרות היו מוקדים יהודיים: פגיעה באנדרטות זיכרון. כתיבת גרפיטי Juden על חנות בבעלות יהודית ואפילו לצייר צלבי קרס על דמותה של סימון וייל. האישה היהודייה שהפכה לסמל החירות עבור צרפת כולה ונקברה בפנתיאון. לא פחות ולא יותר. והפחד חוזר. האם חזרנו ל־1938 או מה?

עובדה שעדיין מחפשים אשמים. שעדיין מצביעים עלינו. שעדיין שונאים אותנו. כאילו דבר לא השתנה.

מכל זווית שלא אסתכל, אני לא רואה פתרון מיידי ויעיל. לא ליהודי צרפת ולא לצרפת עצמה.

הפוליטיקאים ימשיכו לדבר מבלי לעשות הרבה. זה לא שהם לא רוצים. ברור שהם שואפים לשינוי. הם פשוט לא יודעים מאיפה להתחיל. הרגשנו את זה ביתר שאת במארס 2018, כשצעדתי עם אבי, אחיותיי ועוד 30,000 איש בצעדה שקטה. הם ידעו לחבק ולהצטלם יפה. אבל שם זה נגמר.

הם המשיכו בדרכם,

עד למשפחה השכולה הבאה.