זמן קצר מאוד לפני הבחירות הקודמות, בחירות שבהם גרף נתניהו את כל הקופה, כתב הפרשן נחום ברנע סוג של דברי הספד לקראת מה שהוא העריך שעומדת להיות תבוסתו הצפויה: "הישראלים עייפו מנתניהו. הם מיצו אותו והוא מיצה אותם. לאחר תשע שנים בראשות הממשלה, שלוש ועוד ארבע ועוד שתיים, ולאחר 22 שנה בכותרות, הקסם פג".
יומיים לאחר מכן העמיק את הערכתו וכתב: "נתניהו נתפס כמי שחי בבועה. החיים האמיתיים שלו אינם החיים האמיתיים שלנו. כל ישראלי עשה את חשבון הנפש שלו". בטור האחרון לפני הבחירות סיכם: "יהיו התוצאות ביום שלישי מה שיהיו, נתניהו הוא הגיבור הטראגי של בחירות 2015". ובכן, ראיתי כבר גיבורים טרגיים בחיי וראיתי אנשים שקסמם פג. נתניהו של בוקר תוצאות הבחירות הקודמות בהחלט לא היה אחד מהם.
בשבוע שעבר ברנע הקדיש לי את פתיחת טורו המכובד, ותהה בטקסט שנועד להקטין אותי (בין היתר תיאר ששאל אנשים מי אני, אף שיצא לנו להיפגש ולשוחח כמה פעמים), איך ייתכן שאני גם עיתונאי וגם עובד מטעם מפלגת יש עתיד כמי שמציג את לפיד באירועים. עכשיו עזבו שאכן אינני "עיתונאי" אלא בעל טור אישי, קלטו את הסיטואציה: אני עמדתי על הבמה באותו אירוע של יש עתיד, עם חליפה מגוחכת ומופרכת של פאקמן, כאשר רוב הזמן החזקתי שלט רחוק שעימו העפתי בובת כריש אידיוטית של ילדים מעל ראשי הקהל. לידי היו כל העת שני צלמים שהתרוצצו וצילמו כל תנועה שלי. ואני באמת שואל בתום לב: אדם שבסיטואציה הזו לא מסוגל היה להבחין שאני מצלם סצנה לסדרה (עונה חדשה של "המתנחל") והוא אשכרה נזקק להבהרה מיוחדת למחרת היום מטעם דוברות יש עתיד כדי לקלוט זאת, במה הוא כן מסוגל להבחין?
מה שכן ואם כבר מדברים, אז אכן אני מסתובב בעת הזו בגלל הצילומים במשך ימים ארוכים מאוד עם ראשי המערכת הפוליטית, ואני חייב לומר לכם שהבנתי משהו חשוב שלא מקובל לומר על פוליטיקאים בישראל: רובם באים ממקום טוב. אני יודע שמקובל לסנוט בהנהגה ובאישי הציבור, אבל הסתובבתי עם כמה ראשי מפלגות ודייקתי לעצמי תובנה: את רובם אני מעדיף בהרבה על יועציהם. הפוליטיקאים ברובם נראים לי אנשים הרבה פחות נכלוליים ומניפולטיביים ועם הרבה יותר עכבות מיועצי הסתרים שלהם. אינני מיתמם: העובדה שהפוליטיקה מסריחה לעיתים היא גם באחריות של אישי הציבור; אבל הם בדרך כלל הגיעו למערכת כדי לתרום - או גם כדי לתרום - ועם הזמן כדי להיבחר ולשמר את מעמדם הם נאלצו ללמוד לטנף ולתכך. יועצי הבחירות שלהם לעומת זאת, באו מראש רק כדי לתכך ולטנף. זו העבודה שלהם. אתם מבינים, לראשי המפלגות יש נסיבות מקילות. המדינה חשובה להם. חלק גדול מאלה שאני פגשתי לא בא כדי לעשות לביתו, והעובדה שהם לעיתים יורדים נמוך היא תופעת לוואי כמעט בלתי נמנעת. לעומת זאת, יש יועצים אסטרטגיים שלרדת נמוך זה הקטע שלהם. זו שירת חייהם.
לפעמים יועצים אסטרטגיים מזכירים לי את הילדים האלה בגיל ההתבגרות, שמשוויצים במה שהם אמורים להסתיר. אדם רגיל משוויץ מעת לעת גם בדברים סתמיים. ילד מתבגר לעומת זאת, משוויץ גם בדברים שהוא אמור להתבייש בהם. אתה יכול לשבת בסלון בנחת ולפתע יעבור בנך המתבגר ויגיד: "יש לי גוש כזה בפופיק כי לא התקלחתי ארבעה ימים". ואתה אומר לעצמך: אוקיי, בנאדם, זה דבר אחד, די דוחה ומדכדך, לא להתקלח ארבעה ימים, אבל זה דבר אחר, תמהוני למדי, לספר על זה בגאווה כזו, מי ישמע חצית את התעלה או משהו (לא שאם היית חוצה את התעלה היית מתקלח אחר כך, כן?).
רק נבהיר כי ההבחנה בין הפוליטיקאים ליועציהם איננה נכונה לגבי כולם. נתניהו, למשל, ואני אומר זאת בצער כי אני מעריך אותו כמדינאי, גרוע מיועציו. אני לא חושב למשל שיש איש מקצוע שאמר לו להיטפל לגדעון סער. לא נראה לי שמישהו גרר אותו לשם בעל כורחו. אני חושב שעם השנים משהו אצלו השתבש ולצד היכולות שהתחדדו, הוא גם פיתח תכונות אחרות ומצערות, שבעטיין אולי ייאלץ בעוד כשנה לעזוב את השלטון, בזמן שמבחינות אחרות הוא בשיאו. אבל ראשי מפלגות אחרות עימם ביליתי, מימין ומשמאל, הם אנשים טובים. יש בהם מידה של נרקיסיזם כמובן, תכונה שהיא כנראה בלתי נמנעת לאדם ששואף להנהיג ציבור, אבל לא במובן החולני. בעומק שלהם הם באים ממקום טוב. וזה כיף.
עוד נקודה לזכותם: יש להם כוחות. אני נמצא במצב בחיי שאני קם לפעמים בבוקר עם נקע בקרסול. זה מדהים: אני הולך לישון בלי כלום ובבוקר מתברר שעיקמתי בשנתי את הקרסול. מתי זה קרה? איך זה קרה? אני כבר לא מסוגל אפילו לישון בלי להיפצע? אבל אלה, איזה אנרגיות. את חלקם אני רואה דקות אחרי שהם מתבשרים על איזה סקר נוראי או קוראים כתבה מכפישה על פני שלושה עמודים, ונדהם מכושר העמידה שלהם. אתה רואה אדם שהיה בפסגה לפני שנה וכעת נלחם על חייו - ואתה אומר לעצמך: אלוהים שבשמיים, הרי אני מכאב גרון נכנס למיטה בדיכאון, וזה ממשיך להסתובב פה בשוחות, לא מוותר לרגע. לפעמים זה נראה אובססיבי, זה נכון, לעיתים גם מכמיר לב, אבל כאשר צפיתי נניח באהוד ברק יושב באולפן ומסביר שכדי לנצח צריך גם אנשים בעלי ניסיון כשלו וכמעט מרים שלט "קח אותי גנץ", חשבתי לעצמי שהאדם הזה, שנמצא בסוף העשור השמיני לחייו, אדם שיש לו בהחלט את הפריווילגיה לנוח וליהנות מסיפורים על עברו המפואר, פשוט לא מוכן ללכת ללא קרב ולא מתכוון לעזוב את הזירה הציבורית לפני שיירה גם את הכדור האחרון שנותר באקדחו. ובתור אדם שאחרי שעתיים עבודה חש צורך בשלושה ימי מנוחה, אין לי אלא לקנא בו. שבת שלום.
