ראשון 26 במאי 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: מאיר כהן
    7 ימים • 13.02.2019
    צומת מילר
    בדיוק כשהקריירה תפסה סופסוף תאוצה והוא מצא אהבת אמת והתחתן ‑ התהפכו החיים של השחקן רוי מילר. גוש חשוד שגילתה אשתו הטרייה, עו"ד שירי פדלון, בדרך למסיבה ‑ התגלה כממאיר. האבחנה: סרטן השד. הכוכב הגברי של הסדרה "מלכות" מספר עכשיו לאיתי סגל על הזוגיות שהתהדקה במהלך הטיפולים, על פקודת המבצע למלחמה בסרטן שתלה בסלון, בהשראת השירות בשייטת, על הקשר שחידש עם אביו, אחרי 19 שנות נתק, ואיך משלבים בין כימותרפיה בבוקר לפרמיירות בערב
    איתי סגל | צילום: מאיר כהן

    רוי מילר חיכה לפריצה הזאת כמעט כל חייו. אחרי עשרות תפקידים בתיאטרון, מאות תפקידי משנה ואלפי אודישנים שלא צלחו ‑ הגיע תורו. מילר הפך פתאום לאחד השחקנים העסוקים בסביבה. תפקיד ראשי גונב הצגה ב"מלכות", הדרמה הקומית של HOT לצד ריטה; תפקיד ראשי בתיאטרון הבימה כניק, ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף"; ותפקיד נוגע ללב ב"האופה מברלין", זוכה פרס אופיר לשנת 2018. אחרי שנים של כמעט, אין מנוס מהקלישאה: זאת הייתה השנה של רוי מילר.

     

     

    עם ליהי קורנובסקי ב"מלכות"
    עם ליהי קורנובסקי ב"מלכות"

     

    אבל אם צריך עוד הוכחה שכל הדברים, היפים והעצובים, מתגלים בזמנם האיטי, הבלתי מתחשב ‑ השנה הטובה ביותר של מילר היא גם השנה הקשה והמסובכת בחייו. בצל ההצלחה הגדולה, שנה אחרי שנשא לאישה את אהובת ליבו, לא רק ההכרה דפקה בדלת, אלא גם הסרטן.

     

    צילום: מהאלבום הפרטי
    צילום: מהאלבום הפרטי

     

    זה קרה בעוד אחר צהריים שגרתיים. מילר ואשתו, שירי פדלון, התכוננו לאירוע ברית של חברים. כמו זוג צעיר ונטול ילדים, הבעיות שלהם הצטמצמו באותם ימים בעיקר למה ללבוש ומה יהיה שם לאכול. "פתאום שירי אמרה: 'תיגע כאן רגע, אני מרגישה גוש בשד'. מיששתי, זה היה קצת מלחיץ, אבל אמרתי לעצמי: אין מצב. היא רק בת 32, לא העליתי על דעתי שיש סיבה אמיתית לדאגה. חשבתי שזה בטח גוש שומן. אמרתי לה, לכי להיבדק ויצאנו למסיבה. כמה ימים אחרי היא באמת הלכה להיבדק, הרופא אמר שזה כלום, אבל שירי התעקשה לעשות בדיקת אם־אר־איי. הרופא סירב לשלוח אותה בדחיפות, והתור הפנוי היחיד היה רק חמישה חודשים אחר כך. בזכות חברה שלה, היא הצליחה להקדים אותו והלכה להיבדק שבוע אחרי. באותו שבוע התחלתי בדיוק חזרות ל'מי מפחד מווירג'יניה וולף' בהבימה. שעתיים אחרי צילצל הטלפון שלי ואמא שלה ביקשה שאגיע בדחיפות לבית החולים. עזבתי הכל ונסעתי. ישר הבנתי במה מדובר. הנסיעה מהבימה לתל־השומר לוקחת 15 דקות, אבל היא הרגישה לי כמו נצח. הכל עובר לך בראש. פחד מוות. הרגשתי כאילו רכבת דרסה אותי אבל במקום ליפול, נשארתי לעמוד".

     

    האבחון היה חד־משמעי: סרטן השד. "בכינו והתחבקנו, אבל מהר מאוד גם היה ברור לנו שאנחנו רוצים לתרגם כמה שיותר מהר את השוק הגדול לפרקטיקה. לצאת מההלם ולהבין מה עושים עכשיו. האונקולוגית שלה אמרה שאם היא לא הייתה מצליחה להקדים את התור ‑ הסרטן כבר היה מתפשט ואולי לא היה אפשר להציל אותה. שירי התחילה מהר כימותרפיה, ויצאנו לקרב".

     

     

    מה זה אומר בפועל?

     

    "אחרי הגילוי, הדבר הכי חשוב הוא להיכנס למצב של שגרה. משהו בבחירה לחיות 'רגיל' מצליח להשכיח את המשמעות של ההתמודדות עצמה. לקבל כזאת פצצה זה שוק גדול, אבל עד עכשיו לא עצרנו רגע אחד ושאלנו: למה זה קרה לנו? אתה אומר, שיט! אבל זה מה שיש ובזה צריך לטפל".

     

    בתוך הצורך לייצר שגרה, מתי כן מתעורר הפחד?

     

    "כמעט שלא מתעורר פחד. מבחינתי אין אפשרות כזאת. האישה שלי היא לוחמת־על. גם האונקולוגית שלה אומרת שהיא רגועה, כי תפסנו את זה בזמן ואחוזי ההחלמה גבוהים. אני לא רואה אפשרות אחרת לאיך ייגמר הסיפור שלנו. אתה יודע, צילמתי סרט לא מזמן, 'ברווזים'. שיחקתי שם דמות עם סיפור חיים לא פשוט. באחת הסצנות אני אמור להבין שחרב עליי עולמי. שנייה לפני שאנחנו מצלמים, הבמאי, שחר רוזן, שהוא גם חבר טוב, ניסה להבין עם איזה נתון אני עובד. סיפרתי לו שלפני שלושה חודשים דודה שלי נפטרה. הוא הינהן ואז אמר: 'יש פחדים יותר חזקים שאתה יכול לעבוד איתם', והלך. ואז זה תפס אותי. ברגע שצעקו 'אקשן', התפרקתי. העיניים שלי התפוצצו. נשברתי".

     

     

    בחולי ובבריאות

     

    מילר, בוגר השייטת, התעשת מהר מאוד. פעם לוחם, תמיד לוחם. יום לפני הטיפול הראשון, הוא הכין לשירי שלט ענקי שנתלה בסלון הבית: עם "פקודת מבצע" ובו תוארו האויב (הסרטן), מטרת־העל (ניצחון מוחץ) והדרך להכניע אותו: 'הלוחמת תלמד את האויב לאורכו ולרוחבו עד חיסולו המוחלט ותשוב לתחום הבריאות'.

     

    "אתה יודע, לפני האם־אר־איי, שכבנו יחד במיטה ושירי אמרה: 'תאר לך שמחר יגלו שיש לי סרטן. מה נעשה?' אמרתי, ננצח אותו ונעשה מה שתמיד רצינו. נעבור לקוסטה־ריקה, נפתח גסטהאוס ונגדל את הילדים שלנו בטבע. היום אני שואל את עצמי, למה אדם צריך להגיע לפחד ממוות כדי להגשים את החלומות שלו?"

     

    לא צריך, אבל כנראה גם בלתי נמנע.

     

     

    "הדרך היחידה להתמודד עם המצב הזה היא להבין שהסרטן הוא מתנה, כי הוא מכריח אותך לשאול את עצמך שאלות מהותיות. האם טוב לי בחיים האלה? האם אני אוהב את מה שאני עושה? שירי היא עורכת דין פלילית. אבל המחלה גרמה לה לשאול את עצמה, האם אני רוצה להמשיך לעסוק במקצוע הזה בעתיד? כל הספקות התחילו לצוף".

     

    הם הכירו הרבה לפני שהתאהבו. הסתובבו באותם חוגים ומעגלים, אפילו גרו במרחק מאה מטר זה מזה עד שמצאו את עצמם בדייט רשמי. יש ויכוח סוער מי עשה את הצעד הראשון, אבל שניהם מסכימים שהיה שווה לחכות. "עשינו דרינק בקטנה ליד הבית, ומהר מאוד היה ברור לי שמצאתי את החברה הכי טובה שלי", הוא אומר.

     

    הם נישאו לפני שנה בחתונה עמוסת חברים מפורסמים על חוף הים. ליאור אשכנזי, ידיד משותף, שימש על תקן הרב המחתן. שניהם הבטיחו שם להיות זה עבור זה "בחולי ובבריאות עד שהמוות יפריד ביניהם". אף אחד מהם לא חשב שהמבחן יגיע מהר כל כך. "בסופו של דבר, המחלה מחזקת את הזוגיות. בזמן מאוד קצר אתה צולל עם בן אדם שכבות ורבדים ומגיע לפינות ולעומקים שכנראה לא היינו מגיעים אליהם כזוג צעיר מהר כל כך. כמו קפיצת ראש למים הכי סוערים במקום צלילה איטית הדרגתית. זה משנה את האינטימיות, זה יוצר איזו קרבה שאי־אפשר להסביר. אנחנו ממש בלתי נפרדים כרגע.

     

    "ברמה הכי פיזית ומוחשית, אתה פתאום רואה את האישה שלך בלי שיער, בלי ריסים, בלי גבות. אם תשאל את שירי, היא תגיד שזה הגשר שהיה לה הכי קשה לחצות. גם אני פחדתי מזה. אבל אחרי שראיתי אותה ככה, היא נראתה לי הכי יפה בעולם. אפילו יותר מקודם. יש משהו במחלה הזו שמביא איתו המון אמת ומהות לתוך הזוגיות. כאילו אין לך יותר את הבולשיט של היומיום. אין ריבים על מי ישטוף כלים, ומי יזרוק את הזבל ואיפה אוכלים ארוחת שישי. החיים באמת מקבלים משמעות אחרת. השיחות בבית הפכו להיות מאוד עמוקות. חשופות. יש התמודדות עם פחדים וחרדות וקושי, אבל יש גם תובנות ושיח מאוד ענף על הגשמה וחלומות.

     

     

    "שירי היא פשוט לביאה אמיתית, ולראות את האישה החזקה והדעתנית שלך נלחמת כל יום ולא מוותרת, זה מעורר השראה. התאהבתי בה שוב. אני מנסה לייצר למענה שקט ורשת ביטחון שאפשר ליפול אליה. את הבשורה על המחלה קיבלנו לקראת סוף הקיץ, מה שמנע מאיתנו ללכת לים ולהיחשף לשמש. אז קנינו בריכה מתנפחת של ילדים, ונסענו לחוף בצפון. שעות אבא של שירי ואני ניפחנו את הבריכה בתחנת דלק ומילאנו לה אותה במים. התמונה הזאת ששירי ישובה בתוך הבריכה, מתחת לסככה, מחויכת וקוראת עיתון היא עוד ניצחון. אבל בשבילי, הניצחון הכי גדול זה לראות איך שירי לא נותנת בכלל למחלה לנהל אותה. החיים נשארו החיים. ואנחנו גדלים ומשתנים וצומחים בתוך ולצד הדבר הזה, ולומדים יחד ולחוד כמה כוחות יש בנו".

     

    רוי מילר ושירי פדלון. “אני מנסה לייצר למענה רשת ביטחון שאפשר ליפול אליה"
    רוי מילר ושירי פדלון. “אני מנסה לייצר למענה רשת ביטחון שאפשר ליפול אליה"

     

    גם כדי להתמודד עם הסביבה? אצל הרבה חולי סרטן יש מרכיב של הסתרה.

     

    "הבחירה לדבר על זה בעיתון היא חלק מזה. לא רצינו להיות עסוקים בלהגיב לשאלות כל הזמן, אבל מתישהו הניסיון להמשיך כרגיל לא עובד יותר. כי המצב הוא לא רגיל, ויש לה סרטן. כשזה קרה, שירי אמרה: 'אני לא רוצה להיות הבחורה עם הסרטן', אבל מהר מאוד היא הבינה שהיא גם הבחורה עם הסרטן. לפני שבועיים יצאנו לטייל בנמל, ואני הלכתי להביא לנו שתייה. כשחזרתי, היא הורידה את הפאה. ישבנו על שפת המים, התחבקנו ובכינו. היה בזה משהו מאוד משחרר. הרגשנו שאנחנו לא צריכים להעמיד פנים. היא הייתה כל כך יפה וברורה. זה הרגיש מאוד חשוף ועוצמתי. כשחזרנו הביתה, עברו מולנו אנשים שאנחנו מכירים, השפילו מבט והמשיכו הלאה. אבל אני לא שופט אף אחד, כי ברגע שאנשים שומעים סרטן ‑ הם שומעים מוות ורוצים להתרחק, כאילו שזה מידבק".

     

    ההתמודדות עם מחלת הסרטן של אשתו מגיעה כאמור בתקופת פריחה מקצועית. בימים אלה הוא מצטלם לסדרה חדשה ("דוז פואה"), מתחיל חזרות להצגה חדשה בהבימה, "גבעת חלפון אינה עונה", המבוססת על הסרט, בבימויו של משה קפטן, בתפקיד “ג’ינג’י” (שגילם בסרט גברי בנאי) ומתכונן לצילומי העונה השנייה של "מלכות" ב־HOT כגיא פרנסיס (העונה הראשונה זמינה ב־ HOT VOD וב־NEXT TV). ימים עמוסים, אינטנסיביים, אבל גם ברורים מאוד בחלוקה המבלבלת של המקצוע בין עיקר לטפל. "זה נותן פרופורציה מאוד טובה ומאוד נכונה לחיים. הלחץ מאודישנים נכנס לפרופורציה אחרת. קיבלתי עכשיו תפקיד שמאוד רציתי, אבל כמו שה'כן' מקבל משמעות אחרת, גם ה'לא' כבר פחות מחסיר פעימה מליבי. זו מדינה מאוד קטנה ומהר מאוד מתחילים לזהות אותך ברחוב וכיף לקבל הכרה שחיכית לה ‑ אבל מה שקרה לנו איפשר לי באיזשהו אופן ליהנות מזה בלי לאבד את הראש. גם לשירי קשה שהחשיפה הזו באה דווקא עכשיו. זה די מוזר שאתה יושב עם אשתך בטיפולי הכימו ומבקשים ממך סלפי. אתמול היינו בבית החולים. פתאום מישהו צועק לי: 'פרנסיס, בוא רגע!' או אחות שמבקשת תמונה. עושים את זה בכיף, אבל זה יוצר המון מצבים אבסורדיים. בבוקר טיפול כימותרפי, בערב פרמיירה. בבוקר בוכה, בערב מחייך למצלמות".

     

    החובה לאהוב

     

    בביצה המקומית, מילר הוא שם מוכר כבר שנים. שחקן עובד, חרוץ, שנודד מהפקה להפקה, אבל עם דימוי חמקמק, שהקשה עליו, לדבריו, לתחזק קריירה יציבה. היום הוא מבין שרק הוא אחראי לכך שלקח לקריירה שלו זמן להמריא. "אומרים שיש במקצוע הזה תככים ומרפקים, אבל אני חושב שמי ששם לעצמו הכי הרבה מקלות בגלגלים הייתי אני".

     

    את השינוי שעבר הוא זוקף גם לזכות אשתו. "שירי בחורה מאוד מקורקעת ואני מאוד עפיפון. תמיד הייתי בן אדם זוגי, אבל גם פרפר לא קטן. היעדר פוקוס היה בעוכריי. עבדתי כברמן בלילות, וזה גבה ממני מחיר, קמתי בבוקר הפוך, לא מרוכז. הייתי נכנס לאודישן ומתעסק בלהוכיח שאני לא רק פרצוף יפה. לא עשיתי אודישנים טובים. פחדתי להצליח. זוהר יעקובסון, הסוכנת שלי, אמרה לי פעם: אתה צריך להחליט מה אתה מביא איתך לחדר ומה אתה משאיר שם. לקח לי זמן להפסיק להתפזר. לפעמים אתה צריך שרק אדם אחד יאמין בך, ובמקרה שלי זה היה גל זייד (יוצר 'מלכות'). כלומר, אני עדיין עפיפון, אבל מאז שירי, יש לי בית, מקום לחזור אליו, וזה נתן לי הרבה שקט".

     

    בית – והיעדרו – הם מוטיב חוזר בשיחה עם מילר. הוא נולד לפני 39 שנה בגרמניה לאב גרמני ואם יהודייה. רומן קצר שהוליד ניסיון להקים משפחה. כשהיה בן שלוש וחצי עלה לארץ עם הוריו, אחיו ואחותו, אבל המעבר לא היה פשוט. "אני כמעט לא זוכר את אבא נוכח בילדות שלי. לא הייתה לנו שגרה משפחתית. לא זוכר כמעט רגעים שהיינו ביחד. הייתי ילד מאוד חולמני, פוזל, עם עין עצלה. מגיל שלוש עד גיל שש אמא הכריחה אותי ללכת עם פלסטר על העין החזקה, כדי שהחלשה תתחזק. כל הילדות שלי ראיתי את העולם דרך עין אחת".

     

    כשמילר עלה לכיתה ד', ניסו הוריו לאחד כוחות. "התקשרתי אליו לגרמניה, וביקשתי שיבוא לארץ כי אני מתגעגע. ההורים שלי מאוד התרגשו מהשיחה, והוחלט שננסה לחיות יחד בגרמניה. למדתי גרמנית ונסענו כולנו. כילד, לקחתי אחריות על הדבר הזה, הרגשתי שדברים זזו בגללי, ונורא רציתי שזה יצליח. אבל זאת הייתה תקופה מאוד עצובה. זה לא הסתדר ביניהם, וגם אני לא קיבלתי את האבא שרציתי. הוא עבד המון, ולאמא שלי היה קשה שם. הייתי מבלה הרבה לבד בקולנוע. התגעגעתי מאוד לחום ולחברים ולמשפחה שלי בארץ. באיזשהו שלב השארתי מכתב: 'אל תדאגו לי, אני אהיה בסדר', יצאתי מהבית והתחלתי לצעוד מרחק ארוך, עד שאבא שלי מצא אותי, וצעק עליי. אחרי שנה וחצי הבנו שזה לא מסתדר שם וחזרנו לישראל יחד עם אבא שלי. אבל אחרי כמה חודשים הוא עזב שוב. עברנו לחדרה ואמא שלי גידלה אותנו לבד, בלי עזרה".

     

    עם דניאל גל ב"מי מפחד מוירג’יניה וולף?"
    עם דניאל גל ב"מי מפחד מוירג’יניה וולף?"

     

    מה זה עושה לילד לגדול בלי אבא?

     

    "אני כותב עכשיו סרט על התקופה הזאת. זה לגדול בלי חיבוק שיעודד אותך, בלי מישהו מנוסה שמלווה אותך. זה להרגיש לבד בשבתות במשחקי הכדורגל כשכל האבות באים ודוחפים את הילדים שלהם, זה לחפש את דמות האב בכולם - בדוד, בשכן. לחפש מישהו להתחקות אחריו. לבנות עולם דמיוני בלעדיו ולקוות שיום אחד הוא יחזור. כלומר, להדחיק כל הזמן. להגיד, אני לא זקוק. אני לא חלש. אני לא צריך אבא".

     

    אפשר באמת להדחיק חוסר כל כך משמעותי?

     

    "שנים חשבתי שכנראה הוא לא רוצה אותי, אז אני לא ארצה אותו. פחדתי להיפגע שוב. אמא שלי גם גידלה אותנו לבד - אז הבנתי שאני חייב להיות שם בשבילה. לשים את הכאב שלי בצד ולהתבגר מהר".

     

    ההדחקה עבדה, אבל אז, 19 שנים אחרי שלא היו כלל בקשר, "ביום בהיר אחד בשבע בבוקר הוא דפק על הדלת, עם שיער ארוך עד התחת, סרט על השיער, היפי לחלוטין, ואמר: 'זה פאפא. אני כאן!'"

     

    הופתעת או כעסת?

     

    "גם וגם. באתי מאוד לוחמני וטעון למפגש הזה. לא הייתי מוכן שהוא יסבן אותי. מבחינתי, הוא היה צריך רק להשתפך ולהתנצל. שום דבר אחר לא עניין אותי".

     

    סליחה יכולה באמת לשנות משהו? יש בכלל דרך לתקן אחרי כל כך הרבה שנים?

     

    "בסוף עומד מולך בן אדם בשנות השישים המאוחרות שלו, שחסך כסף ובא במיוחד לישראל. ראיתי שמאוד קשה לו, אז הייתה לי הרבה חמלה אליו. לא יכולתי לסגור בפניו את הדלת. נפגשתי איתו יחד עם אחי ותיחקרנו אותו ארוכות. אחרי שהוא טס חזרה, הרגשתי שלא קיבלתי ממנו את כל התשובות, אז טסתי אליו להמשיך את השיחה בינינו. לקח לי זמן להבין שהצורך הזה, הרצון באבא, הוא משהו שתמיד ילווה אותי, אבל שאי־אפשר להוציא מים מסלע. הבנתי שהוא אבא שלי, ושהוא אדם מקסים שכיף לבלות איתו, אבל את הצרכים האמיתיים שלי הוא לא יוכל לספק לעולם".

     

    יש משהו משחרר בהבנה הזאת?

     

    "לגמרי. אתה לא יכול לצעוק על נכה: קום מהכיסא. קום ותלך. הוא לא יכול. אמרה לי פעם מטפלת, אני שמחה שהחלטת לחמול עליו, כי לאורך כל התקופה הזאת, אתה והוא הייתם בכלא. הוא היה האסיר שלך, ואתה הסוהר. הבעיה בלהיות סוהר, היא שגם אתה בכלא. אתה פשוט עומד מחוץ לסורגים".

     

    במבט לאחור הוא יודע לומר שגם ההתעקשות שלו לשרת בצבא כלוחם קשורה באביו, ובחסרונו. "התגייסתי לשייטת כדי להוכיח לעצמי את הגבריות שלי. להוכיח שאני מסוגל. הייתי מונע מהצורך הבלתי פוסק להראות שאני לא חלש".

     

    בשירות הצבאי הכיר את מי שהפכו לשניים מחבריו הקרובים עד היום: הזמר עידן רפאל חביב והשחקן יעקב זדה־דניאל ("פאודה"). הוא מדבר על התקופה הזאת בהתרגשות, אבל גם מודה שלקח לו זמן להתאושש מהדברים הלא פשוטים שעבר שם. חצי שנה לפני שהשתחרר, במהלך מבצע בשכם, נהרג חבר טוב שלו, ובהמשך איבד חמישה חברים במחזור שמתחתיו במהלך "חומת מגן". "היום אני מבין שלפוסט־טראומה יש הרבה צורות. השירות הצבאי שלי בשייטת היה תקופה מדהימה. קיבלתי שם המון כלים לחיים. אני, ללא ספק, בן אדם טוב יותר בזכות מה שלמדתי ועברתי שם. ועדיין, לקח לי זמן להמשיך הלאה. כשאתה בחוד החנית של צה"ל, אין מקום לרגשות. יש משימות לבצע, כל השאר לא מעניין. אתה לא יכול להכניס את הפחדים שלך. בכל פעם שנהרג חבר, היינו מסתכלים אחד על השני ואומרים: אין מה לעשות, צריך להמשיך הלאה. זה משפט שלוקח את כל הרגשות ונועל במגירה. לקח לי המון זמן להיפתח ולהיחשף בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. נתפסתי שם כגבר־גבר, מין לוחם ללא חת, לקח לי זמן להבין שכוח אמיתי הוא גם לדעת להיות חלש".

     

    שאלות על ילדים, הוא מרגיע את הדודות, רק נדחו לעת עתה. "הסרטן הקדים את ההיריון שתיכננו. תאר לך מה היה קורה אם היא הייתה נכנסת להיריון ואז היינו מגלים? אבל אני רוצה את המשפחה שלי, ואני אקבל אותה".

     

    בעקבות המחלה מילר ואשתו גם החליטו להינשא בטקס דתי. בליווי משפחה וחברים קרובים, בשישי בצהריים, החליפו לאחרונה שוב טבעות ולא מעט נדרים. "אחרי ששירי חלתה, החלטנו להתחתן ברבנות. הרגשנו שלבחירה זה בזה יש יותר משמעות הפעם. הרב שלנו אמר שרק ביהדות חובה על הבעל לאהוב את אשתו. אתה שואל את עצמך, מה זאת אומרת 'חובה'? או שאתה אוהב או שלא, אבל יש מצווה לשמר את האהבה. אתה צריך לעבוד בזה. זה טיפ מאוד טוב לזוגיות. הרגשנו שהשמיים פתוחים באותו יום. ביקשנו המון דברים. בריאות ואהבה. יש משפט בשייטת שאני מאוד אוהב: כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים. וזה מדהים כי בתקופת המחלה אתה מגלה את כל התמיכה: משפחה, חברים קרובים, ושירי שמתחזקת עוד יותר וגורמת לי לאהוב אותה עוד יותר. אני מבין כמה הבחירה שעשיתי הייתה טובה".

     

    אמרת שלא צריך לפחד מהמוות כדי להגשים חלומות. זה אומר שאחרי שתנצחו את הסרטן תטוסו לקוסטה־ריקה ותפתחו גסטהאוס?

     

    "כשאתה עובר תקופה כזאת, אתה בעיקר מבין שאתה לא יודע כלום. מה שאנחנו כן יודעים זה שאנחנו הולכים לחגוג את הניצחון על הסרטן. לא יודע לגבי גסטהאוס בקוסטה־ריקה, אבל את החיים שאנחנו רוצים לחיות אני יודע בוודאות שנחיה".

     

     

    5 עצות לחיים עם בן זוג חולה בסרטן

    1. למלא את היומן בדברים כיפיים חודש קדימה (הופעות, סרטים, מסעדות) כדי שיהיה למה לחכות.

    2. עם המחלה מגיע לפעמים רצון לשינויים (שינוי קריירה, מקום מגורים) להיות פתוח וסבלני לשינויים האלה.

    3. ללוות את מי שחולה לטיפולים ולביקורים אצל הרופא - בתי חולים הם לא מקום שכיף לבלות בו לבד.

    4. לצחוק הרבה על המצב ומהמצב. הומור שחור והומור עצמי מביאים איתם פרופורציות טובות.

    5. להגיד לבת הזוג שלך כל בוקר שהיא יפה (מומלץ גם ללא קשר למחלה).

     

     

    סטיילינג של התמונה הראשית: קרן נפתלי, בגדים: Cos ,H&M , דיסקוורק ב "פקטורי 54 ", שיער: בועז עוזרי, איפור: שירן שפלר ל"סולו".
    צולם במלון "לייט האוז", בן יהודה 1, תל אביב.

     

     


    פרסום ראשון: 13.02.19 , 18:40