פרופ' רות בן־ישראל, כלת פרס ישראל למשפט, בת 88, אלמנה:

"אני שומעת את הדיונים במערכת הבחירות על ביבי או בוגי, גנץ או אשכנזי - ומתפלצת. יום אחד אתם כולכם תהיו זקנים כמוני. עכשיו תסתכלו לי בעיניים ותגידו אם קיום בכבוד להורים, למייסדים, לקשישים בישראל חשוב פחות משלום ומביטחון.

"אנחנו שקופים, מנוצלים. כל החיים שילמנו כדי שבסופו של יום מישהו אחר ייהנה מהפירות. קצבת הזקנה עלובה, משפילה, מינימלית. אף אדם לא מסוגל לחיות ממנה בכבוד. כשהעלו לחברי הכנסת והשרים את המשכורת באלפי שקלים, לקשישים הוסיפו שישה שקלים לקצבה. שישה שקלים! פעם הזקן היה צריך לבחור בין תרופה לפרוסה. היום הקצבאות לא מספיקות לא לפרוסה ולא לתרופה.

"בישראל, כמו בכל העולם, תוחלת החיים עלתה וגם איכותם. מי שמגיע לגיל מאה כבר לא נחשב חריג. נוסף דור חדש, הגיל הרביעי, בין 80 ל־100, אבל המדינה לא התאימה את עצמה למצב החדש. היום, כשאנשים פורשים לפנסיה, יש לפניהם שלושים שנות חיים תלויים על בלימה בלי שילוב חברתי, בלי תעסוקה, בלי ביטחון כלכלי, עתיד או כבוד. פעם לפחות הפנסיה הייתה עוגן. היום שינו את שיטת החישוב ואני לא בטוחה שבעוד עשרים שנה יהיה במה לשלם לגמלאים החדשים.

"המנהיגים עסוקים בהישרדות. נוח להם לשכוח ולהפקיר אותנו. והציבור רואה ועושה כמוהם. כשאנחנו רוצים להתקבל לעבודה בגיל מבוגר, אפילו לא מזמינים אותנו לראיון. ובבתי קפה אומרים לנו, אתם יכולים לשבת פה בבוקר, בערב אנחנו רוצים שיבואו צעירים.

"פעם הקשישים היו החכמים, זקני השבט, המנבאים בשער. המנהיגים באו לשאול בעצתם. היום נבחרי הציבור מתייחסים לזקנים בבוז. בוחנים אותנו רק מהפריזמה הכלכלית. שולחים אותנו להפוך לזומבי של טלוויזיה. מפקירים אותנו במסדרונות בלי שום פרטיות. מצפים שנחיה בלי חיים, בבדידות ובבושה. כבר היה יותר טוב לעשות כמו האסקימוסים ולשלוח אותנו אל הקרח. כך לפחות היו גומרים עם זה מהר.

"רוצים את הקול שלי? תפסיקו לראות בנו אזרחים פגי תוקף. תנו לנו להמשיך להתקיים כשווים בחברה רב־גילית".