חמישי 26 בנובמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אלי עמיר. "היום הפוליטיקאים מעדיפים לנהל מתקפה על אנשי התרבות. איזו דוגמה הם נותנים לדור הצעיר שגם ככה לא מרבה לקרוא?" צילום: יונתן בלום
    7 ימים • 13.02.2019
    הסופר והצללים
    שישה שבועות אחרי מותו של עמוס עוז, תמונתו עדיין מונחת על שולחן הכתיבה של אלי עמיר. אם יש משהו שמכאיב לו במיוחד, זו העובדה שעוז לא זכה לקבל עותק של ספרו החדש, "נער האופניים" ("מאז שנפטר חיברתי לו חמישים הקדשות במוחי, עד שהגעתי לנוסח הנכון"). עכשיו הוא מסביר למה המוזיקה המזרחית היא חיקוי כושל לדבר האמיתי, פותח את פצעי העבר שנצרבו בו כילד עולה מעיראק ומזהיר: אנחנו חוזרים בדיוק על אותן טעויות עם העולים מאתיופיה
    שרי מקובר-בליקוב | צילום: יונתן בלום

    על שולחן העבודה של אלי עמיר, סמוך לטיוטת ספרו החדש, "נער האופניים", מונחים עדיין גיליונות העיתונים שבישרו על מות ידידו הקרוב עמוס עוז. דיוקן הסופר המנוח פרוש לרוחב השולחן, מכסה ברישול מחברות, עפרונות וצלוחית אגוזים ותמרים. רוח ירושלמית מרפרפת בו.

     

    "אין לי כוח נפשי לסלק את התמונה שלו", מתנצל עמיר. "אהבתי את עמוס אהבת נפש. הכרנו אחרי 'תרנגול כפרות'. המזכירה של הוצאת 'עם עובד' התקשרה ואמרה, 'עמוס עוז כתב לך מכתב, לאן לשלוח אותו'? ולא האמנתי. כמה שנים קודם לכן ראיתי אותו נואם באספה, יפה כמו אל, דובר עברית רהוטה בלי שום היסוס וגמגום. ואיך ייתכן שהצבר האולטימטיבי הזה כותב לי מכתב? מיד לקחתי את האוטו וטסתי מירושלים להוצאה בתל־אביב. המזכירה אמרה, 'משוגע, למה באת במיוחד?' אבל אני לקחתי את המכתב לחדר צדדי וקראתי בו ביד רועדת. הייתי בן 44 והתרגשתי כמו ילד. עמוס כתב לי על ילדותו כמהגר, ועל הקשיים שנתקל בהם כאילו הוא עצמו תרנגול כפרות. זה היה חידוש, כי אז עוד לא יצא 'סיפור על אהבה וחושך' ועמוס עוז לא הרבה לספר על עצמו".

      

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    נפגשת איתו?

     

    "בעקבות המכתב הוזמנתי אליו לקיבוץ חולדה. בדרך חשבתי, על מה כבר יש לו לדבר איתי, רק אפריע לו בכתיבה. מרוב מתח, כמעט עשיתי תאונה. ירדתי לשולי הכביש, מזיע כולי, ואמרתי לעצמי: כמעט נהרגת עכשיו, ומחר יהיה כתוב בעיתון: תרנגול כפרות מת בדרכו לפגישה עם עמוס עוז. והוא, בחור טוב, ישמע ויבוא להלוויה שלי, הרי מתתי בדרך אליו. ויתחיל לחפש את חלקת העיראקים בבית הקברות, וישמע תפילות במבטא ערבי שאי־אפשר להבין אותן, ההלוויה תהיה ארוכה, ההספדים משמימים והלך לו יום עבודה. אמרתי לעצמי, לא עדיף שאסע לחולדה, אשב איתו חצי שעה ושלום על ישראל?"

     

    שלוש שעות ארכה הפגישה הראשונה. "יצאנו חבוקים", דומע עמיר. "ומאז נפגשנו הרבה. עמוס היה מכין לי ארוחת ערב והיינו מדברים על יהדות עיראק. הוא התחנן שאכתוב עליה, ואני אמרתי, מה קרה לך, עזבתי בגיל 12 וחצי, ואיך אוכל להרים את הדף האחרון של 2,500 שנות גלות, והרי אני ריק ומרוקן אחרי 'תרנגול כפרות'. ועמוס אמר, אל תדאג, אחרי שמפרסמים ספר הבאר תמיד ריקה, ואחר כך היא מתמלאת מחדש. הוא מצד אחד, יצחק נבון ולובה אליאב מצד שני, מנדנדים לי, משביעים אותי שאם לא אכתוב, איש לא יכתוב. וככה יצא 'מפריח היונים'. וכשעמוס קיבל אותו, הוא רקד מאושר. אבל לא הספיק לו. אמר לי, עכשיו תמשיך. אז כתבתי את 'נער האופניים'. שמונה שנים עבדתי עליו, והוא חלק מהצוואה של עמוס".

     

    עוז. "היה מכין לי ארוחת ערב"
    עוז. "היה מכין לי ארוחת ערב"

     

    עוז הספיק לקרוא את הטיוטה?

     

    "לא, כי כבר היה חולה. בפגישתנו האחרונה אמרתי לו, בספר החדש אני מזכיר אותך ואנחנו משחקים פינג פונג. ועמוס חייך. הוא לא הראה כאב. אמר שהוא מקווה להתגבר על המחלה ושהוא בידיים טובות. ראיתי את הנסיגה. שאלתי מי הרופא שלו, כי אחד מחבריי סבל מאותו סוג הגידול ושרד לאורך זמן. אמרתי לעמוס: 'תזכור שהחבר שלי היה מבוגר ממך והחזיק מעמד עד גיל 92’. ועמוס אמר, יש לי רופא מצוין. אני בהשגחה טובה. ראיתי שהוא מנסה לגרש מעט ממה שהרגיש".

     

    זה היה לפני חמישה חודשים. "עמוס סיפר לי שלפעמים הוא קורא למתים לאיזו שיחה קצרה ומשלח אותם לדרכם. מאז שנפטר חיברתי לו חמישים הקדשות במוחי, ולא נחה דעתי עד שהגעתי לנוסח הנכון. עכשיו אני מתכוון לקרוא לו מבין המתים לשיחה קצרה, למסור לו את הספר החדש עם ההקדשה ולשלוח אותו לדרכו".

     

    הכל אמת

     

    מימין אבק בנייה, משמאל הכביש, אבל בחלונות בית משפחת עמיר רכסי הרים ונוף קדומים פראי. באוויר הבשום, החריף הזה, גידל הסופר עם רעייתו לילי את שלושת ילדיו, יעל, הראל והלל, ולכאן באים גם ארבעת הנכדים, אריאל ואלונה, ענבר ועמיאל. השנה מלאו לו 81, והוא פעיל ונמרץ, מעורב ודעתן כבעבר. רוחו העליזה חורגת מגבולות גילו. ספרו החדש "נער האופניים" (הוצאת עם עובד) הוא אוטוביוגרפיה מרתקת, גרסה משודרגת, חושפנית ונרחבת בהרבה ל”תרנגול כפרות”, אם כי עמיר מתקשה להודות שכולה אמת. "הביוגרפיה היא היצול של העגלה", הוא מחייך בשובבות, "אבל הסוסים, הכרכרה והכיסוי מפני הגשם הם המעשה הספרותי".

     

    למה הכתיבה ארכה כל כך הרבה זמן?

     

    "כי הספר סחט את הנשמה. יש בו חשבון נפש והמון כאב וגם קצת פחד מלחשוף הכל. אפילו את העובדה שגרנו בכפר העיוורים סיפרתי רק עכשיו, כי אם הייתי מגלה מוקדם יותר, המשפחה הייתה הורגת אותי. הם נורא התביישו. רק היום, כשהצלחנו, קל יותר לספר. גם המיליונרים באמריקה אוהבים לספר שהתחילו כנערי מעלית רק אחרי שהצליחו".

     

    מה ההבדל בין "נער האופניים" ו"תרנגול כפרות"?

     

    "שם הנחתי מראה על העולים, על הדור הנקלט, והפעם רציתי להפנות מבט לחברה הקולטת, אנשי הקיבוץ והעיר שקבעו את קוד החיים שלנו. לא היה להם מושג מי אנחנו. גם הטובים שבהם שרצו לעזור לא הבינו איזו אחריות אדירה הייתה מוטלת על הילדים שייצגו את משפחות העולים, כמה הם היו צריכים לסחוב, כמה קשה היה המטען. אני מטבעי מרבה לחייך, אבל בתמונות הילדות שלי בירושלים רואים נער עצוב, קשה יום, עובד בשדה ועל האופניים, לומד בבית ספר ערב. הראל בני אמר לי פעם, 'אבא, קראתי את הספרים שלך ובכיתי כי החיים שלך היו כל כך קשים'. הפעם אני כותב על הדור שקיבל אותנו בהתנשאות, שלא הבין מה עובר על הילד מעיראק, שאמו קוראת לו כופר שמביא את תורת הגויים ומוציא את האחים והאחיות לתרבות רעה. על המהגרים האשכנזים שָׂמו פְּלומבה שהם מערביים וחאלס. בשטעטל המעופש שלהם ניגנו רק מוצרט ובאך, ולא קראו פחות משייקספיר. אנחנו היינו זן אחר. וההתנשאות כלפינו הייתה נוכחת גם כשאנשים טובים ניסו לעזור. זו הייתה התנשאות לא מכוונת, התנשאות אוטומטית".

     

    ההתנשאות הזו קיימת גם היום?

     

    "כן. גם היום יש התנשאות כלפינו ודעות קדומות. זה טבוע בנו כחברת מהגרים. כל מהגר רוכב על המהגרים שבאו אחריו כי הוא רוצה להבליט את עצמו ולהראות את יתרונותיו. הזעקות של מירי רגב לא מופרכות. אני תומך בכוונות שלה לקדם את הפריפריה. אני חושב שזה חיוני וחשוב, רק שרגב וחבריה עושים את זה בדרך פוליטית. הליכוד בשלטון כבר עשרות שנים, אבל הוא מתנהג כאילו הוא לא בשלטון, כאילו רודפים אותו. ראש הממשלה הכל יכול של אללה ומלכות השמיים והעולם הבא, זה שבינתיים לא חושב להתחלף, מתנהג כאדם רדוף וגורם לכל מי שמרגיש רדוף ומקופח להזדהות איתו. גאונות.

     

    רגב. " אני תומך בכוונות שלה לקדם את הפריפריה"
    רגב. " אני תומך בכוונות שלה לקדם את הפריפריה"

     

    "משהו פה מעוות. במקום להגיד לאנשים, 'אחרים הצליחו, גם אתם יכולים להצליח', מטפחים בהם את תחושת הקיפוח ממקום של התנשאות. אני זוכר שכשהייתי מנכ"ל עליית הנוער הלכתי לבקר את העלייה האתיופית במרכז הקליטה. באתי אליהם כמו אפנדי, עם אוטו ונהג צמוד. מנהל המקום המתין לי עם פמליה, אבל אני ביקשתי לראות את הילדים ולשבת איתם במעגל. סיפרתי להם על הילדות שלי, על העוני, על הקשיים, על הספר הזה, והייתי מצביע עליהם ואומר, פה יושבת מנכ"לית עליית הנוער לעתיד, ופה יושב מי שיכתוב לימים את 'מפריח היונים'. והם קפצו עליי, חיבקו ונישקו אותי, כי בא אליהם אפנדי ומספר להם שהתחיל מאפס, כמוהם".

     

    אין כבוד

     

    כמו רבים מחבריו הסופרים, מרבה עמיר לפעול ולהתבטא בתחומי חברה ומדינה. אך בעוד שבעבר נחשבו הסופרים לאנשי רוח העומדים בראש המחנה, עמיר חש שלאחרונה חל פיחות במעמדם הציבורי. "אני חושב שזה נובע במידה רבה מהיחס של השלטון", הוא טוען. "היום הפוליטיקאים מעדיפים לנהל מתקפה על אנשי התרבות, שעושה שמות בתוך החברה הישראלית ותורמת את חלקה לעובדה שמעט אנשים קוראים. זה היחס של המדינה לסופרים שלה? איזו דוגמה הם נותנים לדור הצעיר, שגם ככה לא מרבה לקרוא? המנהיגים הפסיקו להתייחס אלינו בכבוד. לא שמעתי שנתניהו זימן אליו לאחרונה סופרים לשיחה. יצחק רבין עשה את זה לא פעם. שמעון פרס הזמין אותנו הרבה. גם לבן־גוריון ולגולדה הייתה אוזן קשובה לסופרים.

     

    פרס. "כש'תרנגול כפרות' יצא, הוא הזמין לכל חברי הסיעה את הספר"
    פרס. "כש'תרנגול כפרות' יצא, הוא הזמין לכל חברי הסיעה את הספר"

     

    ביטן. "מעיד  על עצמו שלא  פתח ספר כבר עשר שנים"
    ביטן. "מעיד על עצמו שלא פתח ספר כבר עשר שנים"

     

    "כש'תרנגול כפרות' יצא לאור, פרס הזמין לכל חברי הסיעה את הספר וקרא לי לבוא ולדבר בפניהם. באתי, כתבתי להם הקדשות, ופרס ומשה שחל התחרו ביניהם מי יגיד יותר דברי שבח והלל עליי. גם רבין הזמין אותי עם עוד כמה סופרים אליו הביתה. הצעתי לו לבקר בברית־המועצות. אמרתי לו, 'סע לגעת ביהודים שם, זה יעודד עלייה'. הוא הופתע אבל קיבל את עצתי ונסע לשם, והזמין אותי להצטרף לפמליה שלו. היום הליכוד היה מסוגל לשבת שעתיים בחברת סופר ולדבר על ספר שהוציא? היום דוד ביטן מעיד על עצמו שלא פתח ספר כבר עשר שנים. היום אין שר אחד בממשלה שיטרח להזמין סופרים ולשאול אותם מה הם חושבים על המדינה ועל הדרך".

     

    רבין. "הוא קיבל את עצתי ונסע לפגוש יהודים בברית המועצות"
    רבין. "הוא קיבל את עצתי ונסע לפגוש יהודים בברית המועצות"

     

    ואם היו שואלים, מה היית משיב?

     

    "הייתי מתחיל במילים טובות. ראש הממשלה הוא איש מוכשר ומרשים. הבעיה הגדולה של נתניהו היא, שעמוק בתוכו הוא מרגיש עד היום דחוי, אאוטסיידר. הוא ירש את התכונה הזו מאביו שהרגיש דחוי בתנועת החרות. וגם באמריקה הרגיש נחות. למד אמנם אנגלית, שינה את שמו לניתאי, אבל היה גם שם נטע זר. ועם הרגשות האלה ביבי מגיע למפלגה ולכנסת, ונוטע אותם בקרב הקהל שלו. וגם הקהל, בחלקו הגדול, מרגיש דחוי בחברה הישראלית. ככה הם מתחברים. נתניהו פיצל את העם והחזיר אותו לגלות. הוא איננו דמות אב. דמות אב מנסה לבנות, ללכד, לאחד. היא לא מסיתה, לא מחרחרת ריב ומדון. היא לא יוצרת לעצמה אויבים אמיתיים או מדומים".

     

    נתניהו. "הבעיה הגדולה שלו היא שעמוק בתוכו הוא מרגיש דחוי"
    נתניהו. "הבעיה הגדולה שלו היא שעמוק בתוכו הוא מרגיש דחוי"

     

    איך התרשמת מיו"ר העבודה אבי גבאי?

     

    "גבאי קיבל מתנה משמיים, מפלגה של 24 מנדטים. היה מצופה ממנו לעמוד בפני הציבור, להגדיר את הדרך, להתערות ולהשתלב, במקום להוסיף את החברים שלו לוועידה או להוציא חברי כנסת שלא נשמעים לו. מה אתה, מנהל מפעל? העבודה זה לא בזק. אז ניהלת את בזק פעם. כמה זמן אפשר לחיות על זה? תיעבתי את מה שעשה לציפי לבני. אני חושב שהוא פגע פגיעה אנושה הן במפלגה והן במה שנחשב בעבר 'המחנה הציוני'. ככה לא מתנהגים. אתה לא רוצה אותה? שב איתה בארבע עיניים, תסגור על פרידה, ובפומבי תחמיא לה ותודיע שהגעתם להחלטה משותפת על סיום דרכה".

     

    בעבר חשבת להצטרף למפלגת העבודה.

     

    "פעם הייתי חבר במוסדותיה, היום אין לי חשק ללכת לשם. במצבה הנוכחי ממש לא בא לי".

     

    גנץ?

     

    "איש טוב, הלוואי שישרוד, הלוואי שיצליח".

     

    גנץ. "איש טוב, הלוואי שישרוד, הלוואי שיצליח"
    גנץ. "איש טוב, הלוואי שישרוד, הלוואי שיצליח"

     

    ולפיד?

     

    "הוא פרזנטור יוצא מן הכלל. יש לו חבורה מצוינת במפלגה, אבל המסרים שלו לא באים מספיק לידי ביטוי".

     

    המפלגות הערביות?

     

    "ישראל חוטאת חטא גדול לערביי ישראל. מצבם הוא הכי טוב בהשוואה לאחיהם בארצות ערב. יש להם אינטרס להישאר כאן כי הם נהנים ממשטר דמוקרטי, מבית משפט גבוה לצדק, מחופש הביטוי וכל שאר ההטבות של מדינה סוציאלית. פעם, כשאביגדור ליברמן איים להחזיר את המשולש לפלסטינים, ישבתי באחד הכפרים לקפה עם מנהל של עסק גדול שלמד איתי באוניברסיטה. חמישים איש ישבו איתי ושאלו, באמת תשלחו אותנו חזרה? הם היו מבועתים. אמרתי להם, מה קרה לכם, אתם אזרחים שווי זכויות, מישהו יכול לקום יום אחד ולהתנער מכם? יש בתי משפט, יש צדק ויש אללה. והייתה אנחת רווחה גדולה. הערבים הם הון אנושי אדיר. אנחנו לא עושים מספיק כדי לתת להם הרגשה שישראל היא הבית שלהם".

     

    במי אתה תבחר?

     

    "עדיין לא החלטתי. אני מאמין שבמערכת הבחירות הנוכחית כל ההכנות והפרסומות לא באמת ישפיעו. הבחירות יוכרעו בדקה שבה אנשים יגיעו אל הקלפי. היד מכירה אותך יותר טוב ממה שאתה מכיר את עצמך, והיא תפתיע אותך".

     

    אתה מאמין שהפעם יתחולל שינוי?

     

    "יש אמרה בערבית, 'הגאולה באה אחרי הקושי'. אנשים אומרים, אין תחליף לביבי. זה שטויות במיץ עגבניות. לכל איש יש תחליף. גם לבן־גוריון הענק חשבו שלא יהיה תחליף. נכון, אנחנו קצת במלכוד כי ביבי בכישרונו חיסל כל פוטנציאל בתוך מפלגתו ומחוץ למפלגתו. והיו בליכוד כמה טובים, כמו בני בגין ודן מרידור, ז'בוטינסקאים אמיתיים כמו הנשיא רובי ריבלין, שלא נשאר להם מקום במפלגה. ביבי ניקה את הליכוד ממתחרים ושם את אורן חזן, שיהיה לנו לפחות איזה שעשוע בכנסת, שירוץ לעשות סלפי עם טראמפ כאילו היה מהשכונה שלו. ולכן כביכול אנחנו רואים שממה. אבל זה לא נכון. קראתי עכשיו סיפור בערבית שאללה התעייף והחליט להתפטר מתפקידו. ומה קרה? גם לאללה מצאו תחליף".

     

    נגד אפליה

     

    הגזענות והאפליה, במיוחד נגד הקהילה האתיופית, מעסיקות את עמיר וטורדות את מנוחתו. "הביאו את הקהילה האתיופית ליישובים חלשים, שבעצמם סוחבים קטר של עוני ומצוקה", אומר עמיר בזעם. "ואני הלכתי לשרי הקליטה וזעקתי, מה אתם עושים, אתם צריכים לשלוח אותם ליישובים מבוססים, חזקים. רק ככה יצליחו להשתלב".

     

    גם את הרוסים שלחו למקומות נחשלים.

     

    "אבל הרוסים הגיעו עם השכלה, עם מוזיקה, רפואה, הנדסה. לרוסים יש את דוסטויבסקי וטולסטוי, הם הגיעו מהאימפריה מס' 2 בעולם, מי אנחנו לעומתם? הרוסים מתנשאים גם עלינו, ובצדק. כי הם הביאו נדוניה תרבותית גדולה, מוזיקה קלאסית וריקודי בלט לפריפריה. הם העלייה הכי מבורכת, הנס הכי גדול שקרה לנו. האתיופים הגיעו עם נכס אחד — יהדותם, וגזלו מהם גם את מקור גאוותם היחיד. שיסו בהם רבנים שדיקדקו איתם על גיור לחומרא וגיור לקולא. בשעתו הלכתי לרב אליהו ולרב עובדיה יוסף, שניהם עיראקים, אז אני מדבר איתם 'מאמע לושן'. אמרתי, מה חטאו הנערים האתיופים שרוצים להתחתן ולא נותנים להם — עד שיתגיירו? ושניהם נתנו לי שמות של רבנים שאפשר לדבר איתם, שיעזרו ויקלו על התהליך".

     

    והרבנות האשכנזית?

     

    "היא לא יצאה נגד הגזענות וההתנשאות. גם היום היא לא עושה כלום. במגזר החרדי יש הכי הרבה גזענות. והגרועה ביותר היא מפלגת ש"ס, שמנופפת ברבנים המזרחים אבל רואה ביהדות האשכנזית את מאורות עולם. אין לה גאווה בעצמה. ראשיה מתרפסים בפני האשכנזים ושולחים את הילדים שלהם ללמוד אצלם. היהדות הספרדית האמיתית, לא הפוליטיקה של דרעי, היא ליברלית, היא הרב עובדיה יוסף, היא רבני מרוקו והרב הראשי בעיראק חכם ששון כדורי, שאמר על הקומוניסטים, 'כולם היו בניי' למרות שהיו יהודים מתבוללים. הפוליטיקה של היהדות מנציחה את הגלות".

     

    אכן, בספרו החדש כופר עמיר בהנחה המשמעותית ביותר של הציונות — שלילת הגולה. לטענתו לא התגרשנו מהגלות. לא יכולנו לשלול אותה, לא הצלחנו להניח אותה מאחורינו. "הגולה נמצאת פה", הוא קובע "המוזיקה המזרחית, למשל, היא ניסיון כושל לקחת את נכסי הגולה ולהפוך אותם למשהו עכשווי. היא לא שווה כלום, זו מוזיקה ירודה, נחותה, של קצב ונענוע. מי שרוצה להישען על מוזיקה ערבית קלאסית חייב לשמוע את אום כולתום, שהמלחינים שלה הם באך ובטהובן של העולם הערבי. מעשה החיקוי הוא המעשה הגלותי. כשיש לך תרבות מארץ המוצא, יש לה משקל. לך עליה. לא על חיקוי עלוב ופופולרי שמבזה אותה ולא מצליח לייצר משהו חדש בעל ערך".

     

    בימים אלו יוצאים ספריו של עמיר לראשונה בעיראק, בתרגום לערבית. והוא מאושר כילד. "קיבלתי מייל לפני שנה, דוקטור לערבית מעיראק מספר לי שהוא מתחיל לתרגם את 'מפריח היונים'. אמר לי, 'אני בן 45 ועדיין לא פגשתי יהודי בעיראק. תוכל לעזור לי להכיר את הרקע של היהודים שם בתקופת הספר?' אמרתי לו, תשאל ואל תהסס".

     

    "מפריח היונים" בערבית כבר נמצא בחנויות בגדד, והדוקטור עובד על נוספים של עמיר. "אני מרגיש כמו בסיפור אגדה. תחשבי לרגע: העיראקים בעטו בנו בישבן וסילקו אותנו מהמדינה, והיום אני חוזר אליה בדרך הראשית, כי בעיראק, סופר הוא חצי אלוהים, הוא השכינה בכבודה ובעצמה, וכל רוחות הרפאים של אבות אבותיי וקהילתי נכנסים איתי בגאון, מסתובבים איתי כתרנגול כפרות בכל רחבי עיראק".

     

    בשנה שעברה נבחר להדליק משואה. כשהתקשרו לבשר לו, הופתע. אמר להם, השתגעתם, אני סופר שמאלן, קחו לכם מישהו ימני, אם תרצו אפילו אמליץ על מישהו. "ועוד אמרתי, יש ועדת שרים לענייני טקסים וסמלים ומירי רגב יושבת בראשה, נראה לכם שהיא תאשר סופר מהשמאל? ואמרו לי, תתפלא, אבל מירי רגב קפצה משמחה כששמעה על הבחירה בך".

     

    עמיר. "אני מתייחס לעבודת הסופר כמו לעבודה במשרד. כשאני רוצה לצאת ליום חופש,  אני מבקש רשות"
    עמיר. "אני מתייחס לעבודת הסופר כמו לעבודה במשרד. כשאני רוצה לצאת ליום חופש, אני מבקש רשות"

     

    סדר יומו קבוע וקפדן. "בלילה לפני השינה אני מכין לעצמי בננה ותמרים, טחינה גולמית, צלחת ומזלג", הוא מחייך. "עולה למיטה ואומר, 'יא חביבי, מעדנים מחכים לך בבוקר'. קם בבוקר, שותה קפה, אוכל, נכנס לחדר העבודה וכותב עד הצהריים. אוכל, ישן שעה וחצי, מתרחץ וחוזר לעבודה עד שבע. רק אחר כך אני נושם אוויר. קורא. צופה בחדשות, נפגש עם המשפחה והחברים, מתכונן להרצאות ולמפגשים. אני מתייחס לעבודת הסופר כמו לעבודה במשרד. אין הנחות. אפילו כשאני רוצה לצאת ליום חופש, אני מבקש רשות".

     

    בשבועות שקדמו ליציאת "נער האופניים", נתקף פתאום פחד מהמוות. "חששתי שאלך לעולמי לפני שהספר יראה אור", הוא אומר בגילוי לב. "כי אבי נפטר בגיל שבו אני היום, והדבר הכי טבעי הוא להשוות את עצמך לגיל המוות של הוריך. מתקרב המועד שאבי נפטר, ויש לי דיאלוג עם עצמי שאני עלול למות בגיל של אבא שלי לפני שהספר ייצא לאור. אמנם הספר כבר היה ערוך, אבל מגיהה אחת יצאה לחופש, ומגיהה שנייה יצאה לטיול עם החבר, ואני רוצה להספיק לראות אותו הכי מהר שאפשר כי אני עומד למות. "עד שיום אחד כתבתי למנכ"לית הוצאת עם עובד, חניטל סויסה: 'חניטל יקרה, אני מציע לך לפרסם את המודעה הבאה: עם עובד מודיע בצער על מותו של הסופר אלי עמיר שספרו "נער האופניים" יצא זה עתה לאור. רוצו לחנויות'. חניטל נבהלה. טילפנה אליי מיד. כתבתי כך גם לעורך וגם הוא נבהל. אמרתי להם, הפחד מהמוות קיים כל הזמן, הוא מקנן בשקט אבל בתאריכים נבחרים שולח את השדים החוצה. ורק כשאחבק את הספר עם העטיפה והכריכה וריח הדפוס הטרי, אמצא מרגוע לנפשי".

     

    אלי עמיר מציג: 5 ספרים ששינו את חיי

    "הוא הלך בשדות", משה שמיר

    "קינאת העולה החדש בצבר המיתולוגי; אורי ומיקה, הנוגעת ללב, בשדות משמר העמק

    שבה גדלתי”.

     

    "מלחמה ושלום", לב טולסטוי

    "הרומן כפרקים רחבי יריעה בהיסטוריה: נפוליאון, קוטוזוב, פייר, אנדרי ונטאשה הבלתי נשכחים".

     

    "עונת הנדידה אל הצפון", אל־טייב צאלח

    "קריעה תרבותית טרגית של בן כפר סודני שמגיע ללונדון. כאבתי והזדהיתי חרף הסוף".

     

    "סיפור על אהבה וחושך", עמוס עוז

    "סוחט לב; עמוס עוז כפי שלא נחשף מעולם".

     

    "בית בקהיר", נג'יב מחפוז

    "קהיר המדהימה, משפחה שמיטלטלת בשינויים ההיסטוריים, עליונות הגבר בחברה פטריארכלית".

     


    פרסום ראשון: 13.02.19 , 21:19