בשנת 1984 הצליח להיכנס מאיר כהנא לכנסת במסגרת כך. הוא נתקל בקיר הברזל של הדמוקרטיה הישראלית. באוקטובר 1985 נאם בפני כנסת ריקה והציע הצעת אי־אמון. אף חבר כנסת לא ניאות להיכנס, לבד משני חברים בש"ס. חודש לאחר מכן, גם ש"ס הצטרפה לסיעות הבית בחרם.

יו"ר הכנסת ניסה למנוע מכהנא להציע הצעות חוק גזעניות. אחת מהן עסקה בשלילת האזרחות מכל מי שאיננו יהודי, מניעת אפשרות היבחרו לכל תפקיד, גירושם מירושלים של לא־יהודים ולבסוף הטלת חובת עבדות על הערבים ושאר הלא־יהודים. הצעת חוק אחרת אסרה על קיום מגע בין יהודים לערבים, איסור קיום יחסי אישות, חופי ים נפרדים, איסור מגורים בשכונות של יהודים ופירוק כפוי של כל נישואי התבוללות. ח"כ מיכאל איתן מהליכוד הישווה בין החוקים האלה לחוקי נירנברג הנאציים - והייתה התאמה. רשות השידור הודיעה שלא יינתן לכהנא סיקור תקשורתי רחב בשל עמדותיו הגזעניות. הוא עתר לבג"ץ, והשופט ברק קיבל את עתירתו. למרות ההגנה על חופש הביטוי שסיפק בג"ץ, כהנא היה מוקצה מחמת מיאוס על המערכת הפוליטית בשל עמדותיו, ובגלל עוד עניין: הוא היה דמגוג מוצלח. אידיאולוגיית השנאה שלו זכתה לתמיכה נרחבת. עד כדי כך, שסקר מאוגוסט 1985 הראה שבבחירות חדשות, סיעתו הייתה זוכה ל־11 מנדטים, בעיקר על חשבון הליכוד.

כהנא הציג איום עקרוני ופוליטי על הממסד הישראלי: ראשית, הוא ניסה להציג את הציונות עצמה כגזענות, ולהפוך אותה למדינת אפרטהייד פורמלית. בכך, תדמיתית, הוא שירת את המרים שבשונאי ישראל. פוליטית, הסיעה של כהנא איימה לחסל את הימין הממוסד והליברלי של הליכוד. חוק יסוד: הכנסת עבר שינוי, כך שמי שפועל להרס הדמוקרטיה הישראלית, או לשלילת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, או להסתה לגזענות, לא יוכל להתמודד לכנסת. כך נפסלה כך לקראת בחירות 1988.

הכהניזם לא מת עם כהנא. תלמידיו ומעריציו מסתובבים בינינו. עוד לא קראנו את הריאיון הרחב שבו התכחשו והצטערו על עמדות אדונם, גרוטסקה של לורד וולדרמורט המטיף על טהורי הדם. מיכאל בן ארי, ח"כ לשעבר שרץ במסגרת האיחוד הלאומי, הגדיר עצמו לפי ynet ב־2009 כ"ממשיך דרכו של כהנא". יש סרטון שלו מהפגנה ב־2012, שבו הוא צועק על "כל השמאלנים הבוגדים" ואומר ש"אין חפים מפשע ברצועת עזה". כמחמאה למערכת הפוליטית הישראלית, צריך לומר שאלה התבטאויות, שאכן נחשבות מחוץ לגדר עבור הרוב המוחלט בכנסת, כולל הימין. אבל זה הולך ומשתנה; הדה־לגיטימציה לשמאל מגיעה בימים אלה היישר מרחוב בלפור, ואת הדה־הומניזציה לערבים מבצעים גם שרים, ולא רק חברי כנסת שנפלטו.

בשבועות האחרונים עמל ראש הממשלה על איחוד בימין, ובמיוחד הוא מפעיל לחץ שהמפלגה של תלמידי כהנא תהיה חלק ממנו, למורת רוחם של הפוליטיקאים במפלגות האלה. מסורתית, בציונות הדתית ובגוש אמונים דחו את הרטוריקה הכהניסטית, אבל לנתניהו זה כבר לא משנה. הוא חושש מהמנדטים שייאבדו. מובילי דעת קהל בימין הקשה פתאום משתבחים באומץ ליבם, בנכונותם לקבל, בכך שהם כבר לא "מתביישים" בכהנא, והם "התבגרו" ועכשיו "לא יפחידו אותם" עם דיבורים על גזענות, ובעצם מה רע בכלל בכהנא. למה הדבר דומה? לאנשי מפלגת העבודה, שפתאום יודיעו שהם לא חוששים עוד מברית מוכרזת עם חמאס האנטישמי או עזמי בשארה הבוגד; ועוד יתפארו שזו "התבגרות". בשני המקרים (זה שמתרחש, וזה שלא) זו לא התבגרות, אלא התנוונות רעיונית, הממיטה אות קין ערכי. הדמוקרטיה מאפשרת לתלמידי כהנא לרוץ, בתנאים מסוימים, אבל איננה מחייבת את החרפה של ראש הממשלה במדינה היהודית שמשמש להם כשתדלן. √

נדב איל הוא עורך חדשות החוץ בחדשות 13