ליווי זה הכי, אחי
הם הידיים, הרגליים, העיניים — וגם הכתף התומכת — של הפצועים הקשים ביותר במערכות ישראל. כמעט לא שומעים על המלווים של נכי צה"ל, אבל הם איתם 24 שעות ביממה, מאכילה ורחצה ועד תמיכה נפשית בשעות משבר. למרות זאת, הם מועסקים על ידי חברות קבלן. עכשיו, בתום מאבק, הושג הסכם היסטורי לשיפור תנאיהם. בראיון משותף עם המלווים שלהם מספרים בן שפיצר, מהפצועים הקשים ביותר ב"עופרת יצוקה", שי רוזיליו מנפגעי צלילות הקישון, ורוני בן־שמואל שנפגע מטיל בלבנון על הקשר המיוחד והחשוב הזה
עשר שנים עברו מאז המלחמה שהפכה מקצה לקצה את חייו של בן שפיצר. הוא היה בן 19 כשנכנס לעזה במבצע "עופרת יצוקה", ובזמן ששהה עם חבריו לחטיבת גולני באחד הבניינים נורתה לעברם בטעות אש מכוח שריון ישראלי. שפיצר נפצע קשה מאוד בראשו ובידו השמאלית, ואיבד את ידו הימנית. הוא הפך לאחד הפצועים הקשים ביותר במבצע. "התעוררתי אחרי שבועיים", הוא נזכר. "לא הבנתי מיד את גודל הפציעה. הייתי חייל סדיר שבעה חודשים, עברתי שנה בשיקום, אבל תהליך השיקום נמשך עד היום".
למאבק שלו בחזרה לחיים שותפים שלושה מלווים שנמצאים איתו 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. "אני נעזר במלווים שלי בכל דבר שאני לא יכול לעשות לבד".
בן סעדיה, אחד המלווים של שפיצר, לצידו כבר ארבע שנים. "נכנסתי לסדנה של מרכז התעסוקה בבת־ים", מספר סעדיה. "עבדתי שם שנתיים ובלי להתכוון התגלגלתי לליווי של נכי צה"ל. בן הוא הנכה הראשון שפגשתי. אנחנו 24/7. אין שום אפשרות להיות מלווה של נכה צה"ל ללא חברות עמוקה שנרקמת, ואני ובן זה ממש סיפור אהבה".
אתם עוזרים לפצועי צה"ל גם ברמה הנפשית?
"ודאי. אנחנו איתם בכל התחומים של חיי היומיום. יש דברים שאנחנו משתדלים שהם יעשו באופן עצמאי, אבל אנחנו תמיד שם. אנחנו הראש, הידיים, העיניים, וגם כתף תומכת ברגעי משבר".
ושפיצר מיד מוסיף: "לא הייתי יכול להסתדר בלי בן".
כבר לא שקופים
הסיפור של שפיצר וסעדיה הוא לא מהמקרים שבולטים בכותרות. בכל זאת, מדובר בתהליך ארוך, בקשר שנבנה עם השנים. אך עבורם, ועבור כל פצועי צה"ל ומלוויהם, זהו מסע יומיומי מאתגר. בישראל עובדים יותר מ־3,000 מלווים ומלוות של נכי צה"ל, שמועסקים על ידי חברות קבלן באמצעות מכרז של אגף השיקום במשרד הביטחון.
"מלווי הנכים הם סקטור מהחלשים ביותר במשק", אומר איתמר שרוני, סמנכ"ל אגף הגיוס של ההסתדרות הלאומית. "אלו עובדי קבלן, שמועסקים במסגרת מכרז למתן שירותים רפואיים ושירותי טיפול לנכי צה"ל וכוחות הביטחון. הם כמו מלאכים ששומרים על גיבורי ישראל לאחר שנפצעו במערכות ישראל או במהלך שירותם הצבאי".
לאחרונה, לאחר מאבק של חמש שנים על תנאיהם, הגיעו בהסתדרות הלאומית להסכם מחודש עבור המלווים. "ההסכם ההיסטורי שהשגנו בא לתקן עוול של עשרות שנים, בהן היו המלווים עובדים שקופים ממש. לא מיוצגים, לא מאוגדים, וקולם ממש נדם מול המערכת העוצמתית של משרד הביטחון".
ההסכם מחזיר את התקווה למלווים — וגם לפצועים. עשר שנים אחרי הפציעה הקשה שפיצר חולם לבנות בית, להקים משפחה. "להתנהל בצורה עצמאית ללא עזרה מאף אחד", הוא אומר. בימים אלו שפיצר מסיים קורס בפסיכולוגיה במכללת פרס, והוא כבר מתכנן את הקורס הבא.
"לבן יש שאיפות גבוהות ולשם אנחנו חותרים", סעדיה מוסיף. "אנחנו שלושה מלווים שצמודים אליו וחולקים את המשמרות. אנחנו ישנים איתו, ומובן שהחיבור איתו כולל את החיבור עם המשפחה שלו. זה הכרחי במקצוע שלנו, היכולת ליצור חיבור עם המשפחה".
איך היחסים שלך עם ההורים של בן?
"הקשר בינינו קרוב. אני רואה בהם את ההורים שלי, אנחנו נעזרים בהם והם נעזרים בנו בכל מה שצריך. העבודה עם בן היא לא רק פיזית, היא גם בפן הנפשי והחברתי. אנחנו באותו טווח גילאים, כך שיש לנו הרבה נושאי שיחה משותפים, אנחנו מדברים באותה השפה". במקרה של בן הצליח להתגבש סביבו צוות מלווים קבוע, משימה לא פשוטה משום שלרוב התחלופה מאוד גבוהה. "זאת עבודה שוחקת", מסביר סעדיה, "ולבן ולכל הנכים התחלופה הזאת מאוד קשה". משרות שוחקות ותנאים סוציאליים לא פשוטים הם עניין נפוץ בתחום העסקת הקבלן, וכך גם תחלופת העובדים הגבוהה. זה בדיוק מה שמקווים בהסתדרות הלאומית למנוע, באמצעות ההסכם החדש שהושג.
"זה מחלחל למטופל"
אבנר מלכה מלווה את רוני בן־שמואל כבר 18 שנים, מאז שיצא מבית לוינשטיין ב־2001. בן־שמואל, 39, נפצע בעת שירותו הצבאי בלבנון, בחיל המודיעין. "באחת ממשמרות הצהריים במוצב ירו טיל על העמדה שלנו", הוא מספר. "כתוצאה מהפיצוץ חבר טוב שלי שהיה איתי בצוות נהרג, ואני נפצעתי קשה". רסיס שחדר לראשו של בן־שמואל הפך אותו לנכה עם יותר מ־100 אחוזי נכות. "הייתי בתרדמת 67 ימים, כשהתעוררתי התגלו כל הקשיים. בהתחלה הייתי נופל כל הזמן, גם הזיכרון היה במצב קשה", הוא מספר. "איבדתי בעיקר זיכרונות ילדות, הייתי צריך ללמוד הכל מחדש, להכיר את כולם — משפחה, חברים. בהתחלה לא זיהיתי את ההורים שלי".
וואו.
"הם נראו לי מוכרים, אבל לא זכרתי שהם ההורים שלי".
בן־שמואל העביר שנה וחצי בשיקום. מאז שהשתחרר הוא מקבל ליווי צמוד של 24 שעות ביממה משלושה מלווים שגרים איתו. הוא מטופל כיום במרכז לשיקום נפגעי ראש ביפו. "אנחנו אלופי השיקום הפיזי והקוגניטיבי בישראל, כך שבהדרגה אני מתחיל לזכור יותר ויותר", מספר בן־שמואל. "אחרי 18 שנות שיקום אני מרגיש הרבה יותר עצמאי. יש לי יותר זיכרונות ואני מצליח לשלוף אותם".
"אנחנו דואגים להם בכל ימות השנה", אומר מלכה, שבנוסף להיותו המלווה של רוני, הוא גם יו"ר ועד העובדים. "אצלנו הם לא רק נכים בימי חול, הם נכים גם בשבתות ובחגים. יש ביניהם אנשים שאפילו לא מסוגלים לאכול לבד. אנחנו מלווים אותם ואת המשפחות שלהם, מתמודדים עם חברות כוח האדם וגם משרתים את משרד הביטחון. השגנו הישגים חשובים, ובהמשך נרצה להיאבק על השוואת תנאים בין דור א' לדור ב'. אנחנו עובדים עם בני אדם ולא ייתכן שאחד ירגיש טוב והשני ירגיש מקופח. בסופו של דבר, זה מחלחל גם למטופל".
שי רוזיליו, בן 53, גם הוא בעל יותר מ־100 אחוז נכות. "אני מנפגעי הצלילות בקישון", הוא מספר. "אני מרותק לכיסא גלגלים ויש לי ארבעה מלווים שעושים סבב". את הקשר שלו ושל המלווים מגדיר רוזיליו כ"מאוד מיוחד. יש לי תלות מלאה בהם". אחד ממלוויו של רוזיליו, אלי רונן, עובד בתחום כבר 18 שנים. במהלך השנים הוא ליווה אנשים רבים, את חלקם הוא סעד לצערו עד המוות. עם רוזיליו הוא החל לעבוד לפני כשנה. "אנחנו נמצאים עם המטופל בכל מקום", אומר רונן. "אני מסייע לו בבוקר להתלבש, מגיש אוכל, עוזר לו בכל מה שקשור לסדר היום, מסיע אותו לטיפולים, עוזר לו לנהל את היומן, יש לו לו"ז עמוס".
עם יד על הלב, זה לא מעייף לפעמים?
"התפקיד של המלווה נשמע כפוי טובה, אבל אנחנו מקבלים כל כך הרבה חום והכרה מהמטופלים ומהמשפחות. החזקתי למטופלים את היד בנשימות האחרונות שלהם. הבעיה היא מול משרד הביטחון וחברות כוח האדם. שי יכול היה להיות האח הגדול שלי, אני חי אצלו בבית, הוא מאוד נדיב כלפינו".
רונן מדגיש כמה חשוב שנכי צה"ל במיוחד יקבלו ליווי דווקא מעובדים ישראלים — שיכולים לשמש גם כתף תומכת וגיבוי מול הבירוקרטיה. "נכי צה"ל תרמו למדינה, לא צריך כל הזמן להסתכל על החור של הגרוש ולהביא עובדים זרים שהם זולים יותר. אלה אנשים שחשוב שישוקמו כמה שיותר, זה מגיע להם ומגיע לחברה שלנו, שהם יחזרו כמה שיותר מהר אלינו", הוא אומר, ושי מהנהן בהסכמה. "כשהמטפל ישראלי וגם הוא עשה צבא, הוא יודע מה אני עברתי. הוא יכול להכיל אותנו, להבין אותנו".
"ההסכם החדש סיפק לראשונה משכורת נאותה ומכבדת למלווים, תשלומים סוציאליים מיטיבים על מנת להבטיח את עתידם לאור הקושי הרב בתחום, ומניעת שחיקת שכרם לאורך שנים", מוסיף איתמר שרוני. "במהלך המאבק, לראשונה בהיסטוריה נכנסו נציגי המלווים בשערי משרד הביטחון, שסירב עד אז להכיר בקיומם ועמד מאחורי עמדתו הרשמית שמדובר בעובדים שאין לו עימם יחסי עובד־מעביד. לאחר סדרה ארוכה של פגישות והסכמה של הצדדים על מתווה חדש, פירסם משרד הביטחון שהוא גיבש מודל העסקה חדש והוסיף כ־300 מיליון שקלים לשיפור תנאי המלווים".
במסגרת התנאים החדשים הוצמד שכרם של המלווים לשכר המינימום, והם יזכו לתוספת ותק של 2 אחוזים מדי שנה. מלווה שמטפל בנכה קשה יקבל מענק בסך 1,872 שקלים מדי שנה, וכשמלווה יועבר מחברה קבלנית אחת לשנייה כפי שקורה לא פעם, יישמר הוותק המקצועי שלו, בניגוד למה שהיה מקובל עד כה.
"החלטנו להתאחד לפני חמש שנים", אומר סעדיה, "מתוך רצון שיפסיקו להעביר אותנו מחברת קבלן אחת לאחרת. התחושה הייתה שהיינו סוג של חפץ שעובר בין ידיים של קבלנים. בזכות ההסתדרות הלאומית זה הפך להיות ריאלי ופשוט".
לפנייה לכתב/ת 
