שני 16 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אסף שניידר
    חדשות • 16.02.2019
    עיתונאים, אל תלכו לפוליטיקה
    אסף שניידר

    עיתונאים, אל תלכו לפוליטיקה. יפתו אתכם במילים יפות. יגידו לכם שהרשימה חייבת אתכם, ורק אתכם, כדי שתנצצו בה כיהלום בערימת גללים. שאתם, ורק אתם, המזרחי או האישה או הדתי (או יותר טוב: האישה־הדתית־מזרחית), שבלעדיהם הרשימה - שיש להנדס בקפידה ששמורה בדרך כלל לליהוק בתוכניות ריאליטי - מדממת מצביעים פוטנציאליים.

     

    בהודעות לעיתונות, מהסוג של אלה שרק אתמול התמיינו אוטומטית לתיבת הספאם שלכם, יעטפו אתכם במחמאות שכמותן לא קיבלתם בשגרה היומיומית, הקשה והאפורה של המערכת. "הבכיר". "המוערכת". "נקי הכפיים, שכתיבתו תמיד הגונה". יספרו שהייתם "קול רענן", שכה היטבתם להשמיע את קולו של הדור הצעיר. והרי להשמיע את קולו של הדור הצעיר זה מה שהצעירים אוהבים היום, ככה אומרים.

     

    בפנים מבועתות וקפואות תשבו על הבמה לצידו של מנהיג המפלגה. הוא יתגאה בכם כמו שצייד מתגאה בפוחלץ של דוב, שעיניו חרוזים חלולי מבע, ואתם תהרהרו בתלוש המשכורת המצ'וקמק שלכם, באי־היציבות התמידית בעולם שבו "תנו לחיילצ'יק שלנו לייק מכל הלב" שווה יותר מתחקיר שטרחתם עליו חצי שנה, בתיעוב שאותם פוליטיקאים בדיוק גרמו לציבור לחוש כלפיכם וכלפי עמיתיכם, ובחיי הזוהר שמתחילים היום. אתם תהיו חייבים לו, והוא לא יזכור מי אתם דקה אחרי השעה 23:59 ב־9 באפריל.

     

    יפרכסו אתכם באיפור. יתחבו מצלמות מול פניכם. יגרמו לכם לדקלם קלישאות עציות, שרק אתמול העורכים שלכם היו חובטים בכם נמרצות אם הייתם מעזים לכתוב אותן. באתם מעולם של לספר סיפורים, והנה עתה תיאלצו לומר רק כלום וכלום ועוד כלום. באתם מעולם של רדיפה תמידית אחר הכותרת המדהימה האחת, שתקבע את סדר היום, ועכשיו ירדדו אתכם לסאונדבייט חלול שיתפוגג בו־ברגע אל תהומות הנשייה.

     

    עיתונאים, אל תלכו לפוליטיקה.

     

    הישארו בשגרה האפורה והקשה שלכם. עם הכיסאות החורקים של המערכת, והתלוש שמחוויר מול החברים מההיי־טק. אם הייתם עיתונאים ועודכם עיתונאים, אבל באמת־באמת עיתונאים, אתם לא יכולים לחצות את הכביש לעולם המסוקר. איך נהגו לומר פעם באיזשהו קמפיין פוליטית נשכח? "אנחנו כאן, הם שם".

     

    תראו שם, בצד השני, דברים שיגרמו לחוש העיתונאי שלכם לרטוט ולרתוח. ולא תוכלו לעשות דבר, כי תהיו חייבים למישהו. ועיתונאי, הרי הוא לא יכול להיות חייב למישהו - פרט ללקוחות שלו: קוראים, צופים, גולשי אינטרנט, מכורים לפושים בטלפון. עיתונאי יכול להיות - יש שיגידו חייב - פטריוט, אוהב ישראל, ממלכתי. אבל הוא לא יכול להיות מערכתי, ממסדי, מתיישר. זה לא בגנים שלנו, ואתם יודעים את זה.

     

    תהיו הגימיק שטעמו המתוק דועך מהר. ומה אחר כך? ג'וב? דירקטוריון? ישיבה בפאנלים של תוכניות בוקר? "אבל לא זו הנקודה" ו"אתה תיתן לי לסיים", לשם רציתם להגיע? עזבו אתכם: תתחרטו עכשיו, כשעדיין אפשר. חזרו הביתה. לכיסאות החורקים של המערכת. לספירת המילים, לעורך הזועף, לטוקבקים המגדפים, להשמצות של הפוליטיקאים. משורה ישחרר רק הדד־ליין. √

     


    פרסום ראשון: 16.02.19 , 22:44