הו, ניו־יורק. עשרות סרטים של וודי אלן וחקייניו הרגילו אותנו לראות את התפוח הגדול, וספציפית את עולם הסופרים והאינטלקטואלים שם, כגן עדן: מסיבות קוקטייל אלגנטיות, הליכות רומנטיות בסנטרל פארק. כבר על הסצינה הראשונה של "האם אי פעם תסלחי לי" הפנטזיה הזו מחוסלת: לי יזראל, סופרת יהודייה כושלת בגיל העמידה, שתיינית כרונית (מליסה מקארתי הנפלאה), חוזרת הביתה ב־5 בבוקר אחרי שפוטרה מעבודתה כמגיהה. היא חיה בכוך מסריח עם החתול שלה. ידידה היחיד הוא הומו מזדקן (ריצ'רד אי גרנט, מעולה גם הוא), פלייבוי תלותי שמחלטר בעסקאות קוקאין קטנות. הכי רחוק מ"סקס והעיר הגדולה".

זהו סיפורה האמיתי של סופרת ביוגרפיות, שבשנות ה־90 הגיעה למבוי סתום בקריירה, והתגלגלה למעשי זיוף בשוק אספנים מאוד ספציפי. יזראל זייפה מכתבים של גדולי הכותבים בשפה האנגלית (נואל קווארד, דורותי פארקר ועוד). היא חיקתה אותם בכתיבתה בצורה מושלמת, ומכרה אותם באלפי דולרים. "אני דורותי פרקר יותר טובה ממה שדורותי פרקר האמיתית אי פעם הייתה", אומרת הגיבורה הנרגנת באחד הרגעים השנונים בסרט, ויש הרבה כאלה.

"האם אי פעם תסלחי לי", הוא סרט קטן ומצוין. במרכזו סיפור קצר ודי צפוי, אך הוא מצליח להוציא אותו על הצד הטוב ביותר. יש בסרט אהבה עצומה למילה הכתובה, לעולם הבעייתי שהוא מתאר ובעיקר לדמויות שלו. הפרחים מגיעים לבמאית מריאל הלר, לתסריטאים, ובעיקר לצמד השחקנים, מקארתי וגרנט, שניהם מועמדים לאוסקרים מוצדקים. עולם הקולנוע מתפלא עכשיו כיצד מקארתי, שחקנית עממית וצעקנית שמוכרת מ"מסיבת רווקות", עושה תפקיד כה וטוב כשהיא עוברת לדרמה. אבל אני לא. היא תמיד הייתה מצויינת.