המורה שלי בכיתה א' הייתה אמא של יורם קניוק, ואחרי שקראה חיבורים שלי כבר אמרה לאמי: הילדה הזו תהיה סופרת. זה לא סימן, מפני שהגננת שלי הייתה אשתו של ברנר, חיה ברוידא, והיא אמרה לאמי: הילדה הזאת תהיה מתמטיקאית. ואני לא בטוחה עד היום שאני שולטת בלוח הכפל כהלכה. על כל פנים, אני הייתי תולעת ספרים, ילדה שקראה המון. תסלחו לי אם זה נשמע כהתרברבות, אבל בכיתה ג' נהגו המורים להזמין אותי לחדר המורים והיו מכתיבים לי משפטים, כדי להראות אחד לשני איך אני מאייתת בעברית בלי שגיאות. הייתי קוראת הכל, אפילו את העיתונים שהיו עוטפים בהם את הדגים לקונים. ובאחד העיתונים האלה קראתי סיפור על אישה שגילתה את ההרפתקאות של בעלה במיטה. והרבה זמן חשבתי, איך אפשר להכניס הר של פתקאות לתוך מיטה. יש להניח שהרבה מן הדברים שקראתי כילדה לא יכולתי להבין, כמובן, אבל קראתי המון.

"ובכן, רשמו אותי לספרייה של ההסתדרות, אך כעבור זמן לא רב נגמרו שם הספרים עבורי, ואז רשמו אותי לספרייה של אקסלרוד שהייתה אז בתל־אביב. הוא קרא לי 'משפך', כי כל יום הייתי מסיימת ספר ומגיעה להחליף אותו. יום אחד הוא הזמין את הוריי ואמר: הילדה הזאת היא שקרנית, היא לא קוראת את הספרים. אך נכשל כאשר בחן אותי בנוכחותם על המסופר בהם. החוויה האישית הזו נכנסה לאחד הסיפורים שלי".

אני מניח שלא היה לך קל לבחור מבין כל הסיפורים שלך את אלו שייכנסו לקובץ 'פגישה, חצי פגישה', שהופיע לאחרונה.

"לא אני בחרתי את הסיפורים לקובץ הזה, אלא מנחם פרי. הוא זה שיזם את הקובץ, בחר את הסיפורים, קבע את סדר הצבתם וגם בחר לקובץ את השם 'סיפורי אהבה'. לי נודע על כך רק כאשר העבירו אליי את ההגהות. עם מבחר הסיפורים כבר לא יכולתי להתווכח בשלב ההגהות, אך הספקתי עדיין להציע לקובץ את הכותר שלי - 'פגישה, חצי פגישה', שאותו לקחתי משיר של המשוררת רחל - ואחרי ויכוח נוסף נכנע פרי גם לדרישתי והדפיס בית מאותו שיר בפתחו של הקובץ. כמו כן הספקתי לבטל את הציור שבחר לעטיפה, קטע מציור של לוסיאן פרויד, ולהחליפו בציור של מאטיס.

"אבל הייתה בעיה נוספת. כשהתחלתי לעבור על ההגהות, התברר לי שמנחם החליט שהסגנון שלי קשה מדי, והכניס שינויים בטקסט כדי לעשותו קריא יותר. מבחינתי זה לא בא בכלל בחשבון, ואני מחקתי כמה שיכולתי את השינויים הללו. כך, למשל, נכתב במקור בסיפור 'נעימה ששון כותבת שירים' שנעימה יורדת מהאוטובוס והמורה יחזקאל נשאר יושב. מנחם שינה וכתב 'והמורה יחזקאל נשאר לשבת'. במהלך הוויכוח שהיה בינינו ויתר מנחם על התיקון, אך אחרי שהקובץ נדפס גיליתי שהשאיר את 'לשבת' שלו. זה מאוד מפריע לי. כל הספרים הם ילדיי, ואני לא רוצה שיהיה ספר שאני לא אוהב. למה אני מספרת את זה? כי אם יגידו לכם שעמליה כהנא־כרמון היא אישה איומה, אז מבחינת מו"לים היא אישה איומה, מה לעשות".

זה מזכיר לי את סיפור הופעת הקובץ הראשון שלך, 'בכפיפה אחת' מ־1966, שמחלוקת בינך ובין עורכו עיכבה את הדפסתו יותר משנתיים.

"הא, כן. גם אז היה לי ויכוח עם העורך. את הסיפור הראשון שלי פירסם שלונסקי בשנתון שייסד אז, 'אורלוגין', והוא זה שהמליץ על הכתיבה שלי ל'ספרית פועלים'. נחתם חוזה ביני ובין ההוצאה שבו היה כתוב שחור על גבי לבן כי 'לא יהיו שינויי נוסח ולא תהיה כל עריכה'. אבל העורך עזריאל אוכמני, חבר קיבוץ עין שמר, אפילו לא קרא את החוזה והכניס אינסוף שינויים בכתב היד שלי. אם אני כתבתי 'שפן', אז הוא כתב 'ארנבת'.

"פניתי לשלונסקי ואמרתי לו: תראה, אני נתתי ספר מסוים ואני מקבלת משהו אחר. אז הוא אמר לי, אמנם זה בניגוד לחוזה, אבל הספר כבר נדפס, ואי־אפשר לעשות שום דבר. אמרתי: אני לא מקבלת את זה. פניתי אל משה שמיר, שהיה מקורב ל'ספרית פועלים', והוא אמר לי: עמליה, לא כדאי לך שהביוגרפיה שלך תכלול את זה שהספר הראשון שלך היה מלווה בסקנדל. תבלעי את זה. ואני לא רציתי לבלוע. בעלי ואני פנינו לעורך דין, וכך הגיע הנושא לבית המשפט. אני עוד צעקתי שם: 'אבל ללא עריכה!' ובעלי אמר לי: 'לא צועקים בבית המשפט'. כבר השלמתי עם זה שלא יהיה ספר. אבל עורך הדין היה יקה, והבין שחוזה זה חוזה. וכך, אחרי ויכוח עם ההוצאה שנמשך שלוש שנים, אכן הופיע 'בכפיפה אחת' כפי שאני כתבתי אותו.

"לימים נכנסה החוויה הקשה הזאת לסיפור שלי, 'ברחוב', ושם ישנה דמות בשם מר דובדבניות. אוכמני זה מר דובדבניות. הלא כל הכתיבה היא הנצחה של אירועים, של רגעים חווייתיים שעברו עליך. אז גם הוויכוח עם אוכמני זכה להיות מונצח".

בין המבקרים התגבשה ההשקפה שכבר בסיפורייך המוקדמים עסקת במצבן של הנשים.

"תחסוך לי את זה. בזמנו הייתי חלוצת הנושא, ומאוחר יותר, כשהעניקו לי את פרס ביאליק ב־1993, יחד עם דוד אבידן, גם קיבלתי הוכחה שהייתה לכך הצדקה. עד שהגיע תורי לקבל את הפרס, עיינתי בתוכנייה ולהפתעתי גיליתי שבמשך כל עשרות השנים שבהן חילקו את פרס ביאליק הייתה רק סופרת אחת שקיבלה את הפרס לפניי, והיא דבורה בארון. כל יתר הזוכים היו גברים. אז היה הזמן הנכון להגיב על כך, אבל היום, שנים אחרי אותו מעמד, מוטב למתן את הדיבור על מעמד האישה בספרות העברית".

את מציעה להפסיק לדון בנושא בשיח הציבורי?

"לא בשיח הציבורי, אלא בדיונים על הספרות העברית. אסביר את דבריי. הסופר העברי עסק בעבר בעיקר במפעל הציוני ובחוויה הציונית, בבירור השאלה 'מה זה להיות בארץ הזאת?' אבל הספרות עסקה בחוויה הזאת לגבי הגבר, איך הוא חי את החוויה של המעשה שלנו כאן בארץ הזאת. לחוויה של האישה לא ניתן בכלל ביטוי, כאילו לא הייתה קיימת. ואז עלה על דעתי - זה כמו בבית הכנסת. הן יושבות שם באופן פסיבי בעזרת הנשים, וצופות משם בפעילות של גברים המנהלים את התפילה באולם. וכך גם בספרות: הם המדברים, הם הכותבים, וכן הלאה. ואז, אחרי הטקס שבו קיבלתי את פרס ביאליק, כתבתי שבעה מאמרים על איך זה להיות אישה כותבת בספרות העברית.

"לימים כל הנושא הזה של מעמד האישה, מקום האישה, בחברה ובספרות עבר כל כך הרבה גלגולים, שהיום אני כבר לא רואה את עצמי חלק של זה. זאת אומרת, זה הגיע לעמדה כזאת שאני בהחלט לא שותפה לה. לא כל כך לעצם העמדה, כמו לטון ולגישה. היום אני כבר מתרחקת מהנושא, כי כבר נוצרו ביחס אליו מעין הצהרה או נייר־עמדה, שכתובים בצורה כזאת שאני לא מזדהה איתה".

את יכולה לנסות להסביר מהי הכתיבה עבורך? מהי ספרות בעינייך?

"אגיד קודם כל מה שספרות היא לא בעיניי. לפני חודשים אחדים השתתפתי בפאנל שהתקיים באוניברסיטת תל־אביב יחד עם הפילוסופית ז'וליה קריסטבה שעברה לכתוב גם סיפורת. באותה הזדמנות הודיעה שהרומן הבא שלה יהיה ספר מתח. למה ספר מתח? כי זה יאפשר לה להציג את התזה כלפי הרוע המוחלט. היא יוצאת לכתוב ספר מתוך איזושהי תזה שהיא רוצה למסור בצורת סיפור. אני חלקתי עליה, כי כשאני יושבת לכתוב סיפור, אין לי שום תזה. הסיפור מבחינתי זאת התלקטות של מקרים. סיפור בנוי על רגעים של התפעמות, רגעים של התעוררות חווייתית לגבי משהו.

"ללאה גולדברג יש שורה שאני מאוד אוהבת, 'הירוק היום ירוק מאוד'. היה רגע של התפעמות חווייתית שאיפשר לה לכתוב את השורה הזו. לכל אחד מאיתנו יש רגעים של התפעמות חווייתית, והם כנראה לא נשכחים, אלא מונחים באיזה תיבת דואר, כמו מכתבים ששלחת לעצמך, ואם אתה סופר, המכתבים האלה מתחילים פתאום להגיע אליך יום אחד ומתגבשים בסיפור".

הרגעים האלה שאת מתארת, רגעים של התעוררות, של "התפעמות חווייתית" - פעם דימית אותם להתעלות דתית.

"אני רוצה לומר משהו לגבי המילה 'דתית', ואולי להסביר את המשמעות של המונח הזה במקרים שאני משתמשת בו. אבי היה מאנשי העלייה השנייה והיה מראשוני קבוצת כנרת וממקימי קיבוץ עין חרוד, הקיבוץ שבו נפגשו הוריי. לימים נולד להם בן, והבן, כשעוד היה תינוק, חלה באיזה מחלת מעיים, ואז להביא רופא מחיפה זה היה כמו להביא היום מומחה מארצות־הברית, כי הקיבוץ לא יכול היה להרשות לעצמו. אמי רצתה לראות את הילד החולה ולהיות על ידו, אך החברות הוותיקות, שהיו המטפלות בחדר ילדים, אמרו לה: את עובדת בגן הירק, אנחנו עובדות פה, את לא תפריעי לנו. אז בלילה היא הייתה שוכבת מתחת לחלון ששם הייתה המיטה שלו, לשמוע איך הוא נושם. בקיצור, הילד נפטר, ואמי, שהייתה שבורה מזה, לא הייתה מסוגלת להשתתף בלוויה. אחרי ימים היא רצתה לראות את הקבר. החברים אמרו לה: באותו יום היה כנס בקיבוץ, אנחנו לא יודעים איפה קברנו אותו. וככה זה עד היום, לא ידוע איפה קברו את הילד.

"לימים נולדתי אני, וחליתי באותה מחלת קיבה. ואז אמי אמרה לאבי: אני לא מוכנה לעבור עוד פעם פרשה כזו. ביום בהיר אחד היא חטפה אותי והחליטה שהיא נוסעת לרופא בחיפה. כשאבי הגיע היא אמרה לו: אני לעין חרוד לא חוזרת. ואני כבר גדלתי בתל־אביב ובה חייתי את רוב שנותיי. הסיפור הזה חושף שמבחינת הרקע שלי אני משתייכת למקומות שהמילה 'דתית' הייתה כמעט מילת גנאי בהם, אף על פי שאבי הוא מצאצאי הבעל שם טוב.

"ואם לחזור לשאלה הקודמת שלך: פעם שמעתי את יהודה עמיחי אומר שהוא כותב על מלחמה ואהבה. אם תשאלו אותי על מה אני כותבת, אשיב לכם, אני כותבת על מוות בחיים והתעוררות לחיים. זהו תחום ההתפעמויות שלי וזהו שדה הפעולה שלי. אני לא יודעת אם עניתי, אבל ניסיתי". •