בסדנה של השטן

פחד // בוב וודוורד - מאנגלית: עמנואל לוטם - ידיעות ספרים - 328 עמ'

קראו פרק מהספר 

כש'פחד' ראה אור בארצות־הברית בספטמבר האחרון, כמה גילויים מתוכו טיפסו מיד לכותרות הראשיות. הם נגעו לשני עניינים עיקריים. הראשון הוא דעתם הגרועה של נושאי תפקידים בממשל על הבוס (מזכיר המדינה לשעבר רקס טילרסון: "הוא מפגר מזוין", ראש הסגל לשעבר ג'ון קלי: "הוא אידיוט". היועץ הכלכלי הבכיר לשעבר גארי כהן: "הוא שקרן מקצועי"). השני, כפועל יוצא, הוא ההרגל שטיפחו, להחביא מפניו מסמכים שסברו כי חתימתו עליהם תזיק לביטחון הלאומי.

המקרה המדובר ביותר, שגם פותח את הספר, הוא מסמך המודיע על סיומו של הסכם הסחר בין ארצות־הברית לדרום־קוריאה (קורו"ס), הסכם שמאפשר לארצות־הברית להציב בדרום־קוריאה מערכות ריגול והתרעה החולשות על שכנתה מצפון. בתקופה של מתיחות עם האחרונה, סברו הבכירים, היפרעות ממנו תהיה בגדר התאבדות. מנגד, השיקול של טראמפ, אם אפשר לקרוא לזה כך, היה חוסר השלמה ילדותי עם העובדה שארצות־הברית מייבאת מדרום־קוריאה בסכומים גדולים יותר משהיא מייצאת אליה, וגם מממנת מערכות הגנה המוצבות על אדמתה. טראמפ סירב להבין שמדובר באינטרס אמריקאי, מה גם שהסכמי הסחר ממילא משקפים תמיד את ההעדפות של ארצות־הברית. בסופו של דבר, כהן ומזכיר הסגל רוברט פורטר פשוט העלימו את המסמך שהונח על שולחנו של טראמפ, והסכם הסחר ניצל. עד לקרקס הבא.

לא פעם נטען שאחד הנזקים הגדולים שיוצר הממשל האמריקאי הנוכחי הוא הנורמליזציה של תופעות שרק אתמול נראו בלתי מתקבלות על הדעת. החודשים שעברו מאז פרסום 'פחד' ממחישים זאת היטב. כל המגמות שהתגלמו בסיפור קורו"ס, ובספר בכלל - תהליכי קבלת החלטות כאוטיים, הנשיא כילד מגודל שלא מסוגל לקרוא מסמך - הפכו לחלק מה־Common knowledge אודות ממשל טראמפ. ומרגע שזה מעמדן, התפיסה הציבורית היא שזה פשוט מה שזה, ואין מה לעשות.

במרוץ הזה לתחתית, תמיד צפויים שיאים חדשים, משום שזהו מבנה האישיות של טראמפ. הוא ניזון מכאוס. באחד הרגעים החינניים הבודדים ב'פחד' מסופר שערך "ניתוח" של ציוציו וגילה שהשערורייתיים ביותר הם גם הפופולריים ביותר. את הממצא הזה, כפי שאפשר להתרשם, טראמפ הפנים היטב - לחרדתם של עובדיו, שחוששים פעם אחר פעם מציוץ שיהפוך את המדיניות המוסכמת על פיה ("הסדנה של השטן", קורא ראש הסגל לשעבר ריינס פריבס לחדר השינה הנשיאותי, שממנו נוהג טראמפ לצייץ בבקרים, לפני שהוא מופיע לעבודה בסביבות 11).

בוב וודוורד, מחבר הספר, הוא עיתונאי ה'וושינגטון פוסט' המיתולוגי שחשף יחד עם קרל ברנסטיין את פרשת ווטרגייט. בעשורים האחרונים הוא כתב ספרים על כל הנשיאוּיוֹת שסיקר. הנוכחי מרתק וקולח, ונבלס בתוך כמה שעות. וודוורד הוא פנומן באיסוף חומרים (בין השאר מצוטטות בהרחבה שיחות בין טראמפ לעורך דינו הפרטי ג'ון דאוד, חרף החיסיון); סגנונו תמציתי ורזה, חף כמעט לגמרי מתיאורים; והוא אינו גולש לניתוחים, ודאי שלא לפסיכולוגיזם. ועם זאת, ב'ניו יורקר', למשל, נכתב ש'פחד' ראוי להימצא על אותו המדף עם 'אני, קלאודיוס'. עד כדי כך היצרים הגועשים בממשל טראמפ מדברים בעד עצמם: מספיק רק להגיש אותם בטמפרטורת החדר, ומתקבל רומן בסוגת "המלך המשוגע".

החיסרון של גישת הזבוב על הקיר הוודוורדית הוא היעדרה של קומה נוספת מעל העובדות - רובד פרשני שימקם את הדברים בתוך הקשר, בתוך היסטוריה מסוימת. מאחד המומחים הגדולים לבית הלבן, זו בהחלט ציפייה ריאלית. אבל זה וודוורד, לטוב ולרע: ההתעקשות שלו להימנע מכך הפכה לסימנו המסחרי. לעיתים, עם זאת, היא מתגלה כסתם בוקיות נודניקית, למשל כשהוא משליך לקדֵרה עוד ועוד נתונים על הגירעון המסחרי של ארה"ב שנאמרים מפי מרואיינו, אבל מסרב להתערב בדבריהם ולעשות קצת סדר.

מתוך צילום המצב הזה - אמנם כותרת המשנה היא 'טראמפ בבית הלבן', אבל מדובר בסך הכל בשנה ומשהו בחדר הסגלגל - מזדקרים שני קווי אופי בולטים של הנשיא המושמץ. שניהם לא ממש חדשים, אבל המסה הקריטית של העובדות והציטוטים מאירה אותם באור בוהק; וממילא חשוב כאמור למרוד בנורמליזציה. הראשון הוא עובדת היותו של טראמפ, בפשטות, מניאק. זה עשוי להישמע כהתלהמות, אבל האין זה הביטוי הקולע ביותר לתאר אדם שבמוקדם או במאוחר דופק את כל מי שעובד איתו, כולל הנאמנים לו ביותר, מתנער מסיכומים, מלכלך בפני עובדים על הממונים עליהם, ומבקש לשמוע מכל אדם טינופת על הקולגות שלו, משום שהוא שואב הנאה מליבוי היצרים?

יש שיאמרו כי כאזרח, אתה אמור לרצות שראש המדינה שלך יהיה כזה, שכן המניאקיות שלו תופנה נגד יריבים ותסייע להגיע להישגים. אם להתעלם לרגע מההיבט המוסרי, כאן נכנס לפעולה קו האופי השני של טראמפ - השטחיות שלו - שמקעקע את החוכמה הזאת. מדובר, אחרי הכל, בנשיא שסירב למנות בתחילת הקדנציה את ג'ון בולטון ליועץ לביטחון לאומי רק משום שיש לו שפם.

אם כן, כל זמן שרמות הריכוז וההתעמקות של טראמפ מזכירות "ילד בכיתה ה'", כפי שכינה אותו פריבס, קשה להעלות על הדעת שישיג הישג משמעותי. במילים אחרות, הוא יכול היה לחרב הרבה יותר מכפי שעשה. טראמפ אמנם מבליח שוב ושוב עם אותן דרישות, שמשקפות הבנה שטחית וסטריאוטיפית של יחסי הכוחות בעולם - לרוב דרך החור שבגרוש - אבל פיזור הדעת שלו מאפשר לסובבים לפנצ'ר אותן. וחוזר חלילה. ממש כמו בסרט 'לקום אתמול בבוקר', כותב וודוורד. זה אפוא הסרט שבו אנחנו חיים בימים אלה. •