"אמא שלי ניסתה להטביע אותי. היא הייתה בקריז"

"אחרי שאבא שלי השתחרר מהכלא ראיתי אותו ברחוב, מקבץ נדבות", מספרת לימור חייל. היא הייתה אז בת 22, בחורה שחושלה באש ובמיץ של הזבל. סוחבת על הגב ביוגרפיה משפחתית מטורללת, מהסוג שלא משאיר הרבה סיכוי לחיים נורמליים. "אמא שהייתה זונה ונרקומנית, ואבא שמעסיק אותה בזנות והוא נרקומן ועבריין", היא אומרת. "מגיל 14 לא הייתי איתו בקשר ואז פתאום נתקלתי בו ברחוב".

ומה עשית?

"פשוט המשכתי ללכת. הוא לא ראה אותי".

הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

וואו.

"ידעתי שאין לי הרבה מה לעשות עם זה. הבנתי שזה או שאני עוצרת והורסת לעצמי את החיים, או ממשיכה ללכת".

למה?

"כי אם אני עוצרת, אני צריכה לעשות מעשה. וראיתי שהוא גמור. שהוא לא יחזיק עוד הרבה זמן. חצי שנה אחרי זה סיפרו לי שהוא נפטר".

בדיעבד, את לא מתחרטת שלא עצרת?

"זה עבר לי בראש רק כשהילדים שלי נולדו. ואז באמת עליתי לקבר שלו פעם ראשונה. כאילו השלמתי איתו. בשלוש השנים האחרונות אני בפעם הראשונה בחיים בכל מיני טיפולים. שם הבנתי שבחיים שלי אני לא עוצרת לחשוב. אני מתקתקת. וגם כשראיתי את אבא שלי ככה החלטתי לא לעצור, המשכתי ללכת. לא התעסקתי בזה".

וכשאת כן עוצרת וחושבת על זה?

"אז אולי היה משהו לא אנושי עד הסוף בהחלטה שלי. האנושיות קצת פחות עובדת בתוך מנגנון הישרדות. מה שבטוח הוא שזה מה שהייתי צריכה לעשות".

× × ×

בת 45, כבר שנים שהיא מאפרת ומעצבת שיער מהמוכרות בשואוביז. עם קילומטרז' מסחרר, שמתפרש מכאן ועד ניו־יורק. עבדה עם ז'אן פול גוטיה ודיאנה רוס, איפרה מאורות כסינדי קרופורד ונעמי קמפבל, ועבדה על סטים של הפקות אופנה נחשבות ושל תוכנית הטלוויזיה 'סטרדיי נייט לייב'. מאז שחזרה לארץ השיקה מגוון מיזמים בתחום, הנוכחי שביניהם הוא קוקטה, סלון האקספרס הראשון בארץ לאיפור ולשיער. על הנייר, היא אישה שעשתה את זה. ווינרית. אבל כשמגרדים קצת את המייק־אפ ומגלים מה היו נתוני הפתיחה שלה, ברור שזה לא עוד סיפור הצלחה. חייל היא לא פחות מנס.

עכשיו היא מביאה את האמביציה שלה לריאליטי החדש של קשת, '2025', המשודר ארבעה ימים בשבוע, ומאחוריו יורם זק. ניסוי היפר־קפיטליסטי שבמסגרתו מתחרים המתמודדים על הדבר היחיד שיש לו משמעות באלף השלישי: כסף. בקשת זיקקו את רוח התקופה לסט עתידני, אבל הבסיס הוא אותה דינמיקה אנושית עתיקה שהכרנו ואהבנו ב'האח הגדול': שימו אנשים עם אישיות מתפרצת במקום אחד, שסו אותם אחד בשני, ותגלו שהגיהינום הוא הזולת. ב־'2025' הכל עומד למכירה, והמודח יהיה מי שיסיים את השבוע הכי עני. כמו בחיים עצמם.

לתוך האקווריום הזה נכנסה חייל לפני כשבועיים תחת מעטה חשאיות, עם אפס מושג מה מחכה לה. אישה יפה ומרשימה לאללה. רהוטה. מצחיקה. מתארת חוויות איומות בבהירות קרה של חדר ניתוח. "אני מפנטזת על זה שהיכולות המקצועיות שלי יבואו לידי ביטוי", היא אומרת. "אני לא מרגישה שמישהו רואה אותי. תמיד אמרתי, גם אם אמות מחר אף אחד לא יידע. אחרי כמה זמן אולי מישהו ייזכר שהוא צריך איפור. או שבחדר המדרגות יהיה ריח.

"כולם ויתרו עליי בחיים האלה - אמא שלי, אבא, סבתא שלי, משפחות מאמצות לא רצו אותי. אחים שלי נכנסו לתמונה, יצאו מהתמונה - אף אחד לא נשאר. אמרתי, טוב, כנראה שקיבלתי מה שקיבלתי ועל זה אני צריכה להגיד תודה ולא לבקש מעבר לזה. היום אני מרגישה שיש לי את הזכות לחלום, לבקש, לרצות אהבה ולרצות שיראו אותי. והתוכנית היא לגמרי חלק מזה".

כשנולדה לשרה שרון ובני מליחי, אף אחד לא חיכה לה בחוץ עם מצלמות. "אמא הייתה נרקומנית אמיתית. הרואין. לווריד. זונה של הרחוב של שנות ה־70, רחוב הירקון. זאת הסצנה. ואבא הוא גם נרקומן, והוא זה שהכניס אותה לזה".

הרואין גם בהיריון?

"כן. כשנולדתי הייתי בקריז, לפי הסיפורים. הייתה לי גמילה בבית חולים. אני תמיד אומרת לחברות שלי שעושות כל מיני טיפולים והפריות שאמא שלי הייתה פאקינג נרקומנית וזונה, הצליחה להביא לעולם שמונה ילדים, שכולם גנטית בסדר. חלק מצליחים יותר, חלק פחות, אבל כולנו אנשים נורמלים. כולנו יצאנו בסדר. (צועקת) ולא ברור לי איך זה קרה. ממה היא הייתה עשויה? אני שמחה שלפחות הגנטיקה פה הייתה טובה".

מי שגידלה אותה היא סבתה מצד האב. "בגיל חצי שנה אמא שלי ניסתה לקבל אותי חזרה אחרי שהיא קצת התנקתה מסמים. היא הגיעה עם בחור חדש ואבא שלי לא אהב את הרעיון הזה. אז הוא רצח את המאהב שלה, הבחור שעוזר לה להשתקם. היא חזרה לזנות ולסמים כי זה מה שהיא הכירה. היא הייתה בת 17. ילדה בעצמה. ואבא שלי הלך למאסר עולם. אחרי זה אסרו על אמא שלי לראות אותי, וכשהיא הייתה נשברת, הייתה מגיעה".

צילום: ערן לוי

מה את זוכרת מהמפגשים איתה בילדות?

"כשהייתי בת שש היא הגיעה לבית של סבתא שלי, כנראה בסטלה מאוד עמוקה. התחילה לצרוח את השם שלי מבחוץ והתחננתי לדודים שלי שאני רוצה לראות אותה. אז היא התנצלה וסיפרה לי למה היא עזבה. למה היא לא יכולה לגדל אותי. שהיא אוהבת אותי, מסתכלת עליי מרחוק. שאני לא רק תימנייה אלא גם ספרדייה".

ומה ילדה בת שש קולטת מכל זה?

"שהיא מסכנה. שהיא כמו הדודים שלי, כי חייתי עם נרקומנים בבית, רק לא הבנתי למה לה אסור ולהם מותר".

שאלה מעניינת.

"כן. אני זוכרת שצועקים עליי, 'אמא שלך זונה ונרקומנית', ואני חושבת לעצמי, ומה אתם? לא הבנתי את זה. דודה שלי הייתה זונה ונרקומנית שגידלה אותנו. כל המשפחה של אבא שלי הייתה כזאת. לה היה אסור ולהם מותר".

תתארי לי את הבית הזה.

"זו הייתה מאורת סמים בכרם התימנים בתל־אביב. בית שכל היום מחממים כפיות, מזריקים, מסטולים. היינו מאוד עניים. לא הלכנו לבית ספר כמה שנים. מסבתא יש לי זיכרונות טובים. לא היה הרבה, אבל היה חום ואהבה. לא היה כסף, אוכל, בגדים - שום דבר! מקבלים אוכל משכנים או מהבית כנסת שאני עובדת בו בניקיון, או שסבתא שלי אוספת את העצמות שנותנים לכלבים בשוק ומביאה הביתה ועושה מזה תבשיל. וזה היה מהמם. מעדן. היא הייתה לוקחת את הרגליים של התרנגולת ומוציאה את הבשר ומלמדת אותנו לכרסם. סבתא הייתה מגינה עלינו. היו המון כניסות של גברים הביתה. המון קריז של סמים. המון סמים. אז היא הייתה מרחיקה אותנו מזה כמה שיכלה".

ומה את מבינה כילדה שאת צריכה לעשות כדי לשרוד בבית?

"שיהיו כמה שיותר מסטולים כדי שלי יהיה יותר טוב ושקט. ולברוח כשהם בקריז".

כי מה קורה אז?

"מכות. לא זוכרת את עצמי מרגישה אף פעם כמו ילדה. זוכרת את עצמי עם עיניים פתוחות שומרת על הגב, חושבת כל הזמן מה צריך לעשות כדי שהכל יהיה בסדר".

× × ×

בגיל עשר סבתה המבוגרת לא מסוגלת לטפל בה יותר. השנים שהגיעו אחרי ממצבות את חייל כגרסה הישראלית של אוליבר טוויסט, רק בכרם התימנים. "השירות הסוציאלי מתערב. מנסים למצוא משפחות אומנה. שום דבר לא צלח. אף אחד לא רצה אותי. כי הרקע שאני באה ממנו מאוד קשה. לא יודעים גם מבחינה גנטית מה יקרה איתי. וגם מבחינת המשפחה שלי, שיכולה לבוא ולחפש. אבא שלי רוצח, שרצח כביכול בשבילי, כדי שלא ייקחו אותי. אז לא רצו להתעסק איתי".

את זוכרת מפגשים עם משפחות פוטנציאליות?

"בוודאי. אף אחד לא בחר בי אף פעם".

הרגשת נטושה?

"אני לא חושבת שרציתי כל כך שייקחו אותי. העדפתי את המוכר והנוח. שזה היה הבית אצל סבתא. כשהוציאו אותי משם, זה לא היה טוב. חזרתי לשם מהר כי שום דבר לא צלח. עד גיל 12 ניסו להכניס אותי לכל מיני משפחות. גם היו איומים מצד אבא שלי שלא הסכים. מהכלא. הוא גם לא נתן אישור שאלך לפנימייה. עברתי ממשפחה אחת לשנייה. לא קלטו אותי בשום מקום עד הסוף".

במציאות המעורערת ההיא היה דבר אחד בטוח: הביקורים אחת לשבוע בבית הכלא שבו ריצה האב את עונשו. "חוויה מה־זה חיובית. בול", היא מסננת בציניות. "אנשים שגם לא נראים להיט, גם לא מדברים להיט, ואת מרגישה שאת בעזה פחות או יותר. וגם הייתי מעבירה לאבא שלי סמים, אז הייתי בתפקיד".

איך העברת אותם?

"על הגוף. צריך לתפקד. צריך לעבוד. בכלא ראיתי הרבה דברים שילדה לא אמורה לראות. דברים שקורים מתחת לשולחנות. והייתי חלק מאוד פעיל בזה, מה שדי עיכב אותי בהתבגרות המינית שלי אחר כך למשל".

תסבירי.

"אם הייתי מעבירה סמים נגיד בבית השחי או מתחת ללשון, אז מישהו היה צריך לקחת את זה משם. אחרי חוויה כזאת, להתנשק עם גבר זה לא משהו שאת רוצה. זה ישר מזכיר לך את החוויה ההיא. גם היום אני לא מתנשקת באופן כללי".

עדיין?

"אני בעבודה עם עצמי. מקווה שכיום אני אהיה מסוגלת להתנשק עם מישהו על גשר בפריז, אבל באופן עקרוני יש המון דברים בסגנון החיים שבו גדלתי שעיכבו אותי בהתפתחות הנשית ובביטחון העצמי כאישה. כי אישה אצלנו בבית היא זונה ונרקומנית והיא כלום ושום דבר. זה דיסוננס עצום, כי אני אישה מצליחה, אבל בראש מה שיש לי, הדמות לחיקוי היא אישה מאוד לא. אז זו מלחמה פנימית כל הזמן".

יש משהו שהבנת על אבא שלך, בדיעבד?

"שהוא מאוד אהב אותי".

אותך או את הסמים?

"אותי ואת הסמים. זה מעוות אבל הוא חשב שאם אני אגדל עם אמא שלי אני אצא כמוה. הוא לא חשב שהוא זה שעשה מאמא שלי זונה. יש שם עיוות. זה לא אנשים בריאים בנפש. בזכותו אף אחד לא נגע בי בילדות. פחדו ממנו. ובאחרות בבית כן נגעו. אני היחידה שדאגו שכן תאכל גם כשאחרים לא אכלו. היחידה שקיבלה בקבוק חלב בבית. דברים כאלה קטנים שידעתי שזה בזכותו. הוא אהב אותי בדרך שלו".

יום אחד, בגיל 13 המופלג חייל החליטה שנמאס לה. היא מצאה עצמה נודדת בין משפחות אומנה לפאנקיסטים של כיכר דיזנגוף והמשפחה הביולוגית, עד שבשלב מסוים בחרה לנתק כל קשר עם משפחתה. בזכות משפחות האומנה הלכה ללמוד בתיכון. "למדתי בגימנסיה הרצליה עם ילדים שיש להם - זה לא היה פשוט. הסתכלו על הנעליים שלי, על הבגדים. גם היו שולחים אותי הביתה מבית הספר, כי לא הייתה לי חולצת בית ספר תקנית - היה צריך עם כתפיות ובשוק הכרמל לא הכירו כתפיות - וזה מה יש! גם לא יקנו לי חולצה ביותר מחמישה שקלים וגם תגידי תודה, כי אולי דודה שלי שכבה עם מישהו מהשוק כדי להשיג לי את החולצה.

"אז פשוט חתכתי. הפסקתי ללכת לראות את אבא שלי. מגיל 13 אני לא בקשר עם אף אחד מהמשפחה. החלטתי שאני מתחילה את החיים שלי ורוצה לחיות אותם אחרת ולא מעניין אותי כלום. נמאס לי לראות את הגועל נפש הזה מול הפנים. התחלתי להתוודע לחיים נורמלים. ללכת לבתים נורמלים. הגיעה טלוויזיה, ראיתי סרטים אמריקאים (צוחקת), את רואה משפחה שיושבת ואוכלת ארוחת בוקר. או שמצחצחים שיניים. דברים שלא הכרתי בבית. התחלתי להבין שיש עוד משהו בחיים אבל לא ידעתי איך לקרוא לו. הבנתי שמה שיש לי זה עולם לא בריא. לא טוב. ושאני צריכה להתחיל דרך חדשה ולנתק את כל מה שיש לי מהעבר. זה מה שעשיתי".

אביה ניסה להיות איתה בקשר, חייט סירבה. אבל יום אחד, כבר בת 16, בהחלטה של רגע היא החליטה לחפש את אמא שלה. "ידעתי שהיא ברחוב הירקון. ומצאתי אותה. אני אומרת לה, 'אמא?' ואני לא משתמשת במילה הזאת אף פעם. זה היה מוזר. היא הסתובבה וישר זיהתה אותי. הייתה עם שיער שחור - היא ספרדייה - ועם פרח בצד. ישר אמרה, 'אני מתגעגעת אלייך, תמיד חושבת עלייך', הוציאה כסף מהגרב ונתנה לי ונעלמה. זו הסצנה".

ואת נשארת שם. מה עבר לך בראש?

"לקחתי את הכסף והלכתי", היא צוחקת.

פרקטית.

"נו מה? היא הלכה. חיכה לה מישהו בשיחים, אני יודעת".

די נו. ילדה בת 16 במצב כזה - את כועסת? עצובה? מתאכזבת?

"לא. ידעתי שהיא נרקומנית וזונה. ידעתי שאני אמצא משהו רקוב".

אז למה הלכת לחפש אותה?

"סקרנות".

היה לך פעם פחד שאולי תהיי כמוה כשתהיי גדולה?

"אמרו לי את זה כל הזמן במשפחה, אבל אני ידעתי שאני לא אהיה כזאת. אם כבר להיות זונה, אהיה נערת ליווי. אני אלך על קלאס. (צוחקת) אני יודעת שלכל אחד יש מחיר".

מה שהרג את האם בסוף הוא לא ההרואין. בינואר 1993, בגיל 37, גופתה נמצאה באזור התעשייה בחולון. היא נרצחה, הרקע הוכר כלאומני. חייל למדה על מותה מידיעה בעיתון. "אני רואה את זה ואומרת לחברים, זו אמא שלי. וצוחקת".

מה עוד אפשר להגיד. זה גם מנגנון הגנה.

"אני לא צוחקת כי אני צוחקת על המקרה. בואו. זה היא שהחיים שלה היו כל כך קשים, אבל היא גמרה אותם בצורה מכובדת. כל אחד מהילדים שלה חוץ ממני, כי הייתי בגירה, התחיל את החיים עם 300 אלף שקל שהמדינה נותנת לילדים של נפגעי איבה. עדיין, אני מקבלת כל שנה מביטוח לאומי משהו, ומקבלת הזמנה להגיע לטקס אזכרה ממלכתי של נפגעי פעולות האיבה. אז יש מקום שאתה יכול לבוא אליו פעם בשנה והיא לא האמא הזונה, הנוטשת, הנרקומנית - זו האמא שמתה למען המדינה".

והיה לך חשוב שיהיה אפשר להגיד עליה את זה?

"זה סיפור שאת יכולה לספר. כמו שאמרתי לאחד האחים שלי, 'תחשוב איך היא מתה! אנחנו לא צריכים בכלל להגיד שהיא הייתה זונה! ישאלו מה קרה לאמא שלך? תגיד, נרצחה רצח לאומני'. (צוחקת) היא סגרה לנו את הפינה".

מתי ראית אותה בפעם האחרונה?

"בגיל 21. פתאום יצרה קשר וביקשה שאעיד במשפט על ילדים שרוצים לקחת לה. ככה גם למדתי שיש לי עוד אחים. בפעם האחרונה הזו היא הייתה גמורה כבר מבחינת שיניים. הרזון של הנרקומנים. ואז היא סיפרה שיש עוד שני אחים שרוצים לקחת לה והיא כבר בסדר. לא מזריקה אלא רק מסניפה. ואני אמרתי לה שמבחינתי היא לא כשירה להיות הורה. שאני לא אעזור לה. היא לא קיבלה את זה יפה. ניסתה לשבת לי על המצפון. אבל אני בגיל 20 מצפון לא כל כך היה לי (צוחקת). קמתי והלכתי".

ואיפה ההלם מזה שיש לך עוד אחים שלא ידעת על קיומם?

"זה היה נראה לי סביר. כל הזמן היא הייתה בהיריון. הבנות שלקחו לה פתחו תיקי אימוץ אחרי שנים וכעסו עליי שלא באתי להעיד. כי בגללי לקחו אותן".

אתן בקשר?

"כיום לא. יש לי שבעה אחים שגיליתי ב־15 השנה האחרונות. כל אחד מהם פתח את תיק האימוץ. עם כל אחד מהם ניסיתי להיות בקשר. עם אף אחד זה לא צלח. הם בקשר כולם חוץ ממני. עושים לה אזכרות. אני לא מעורבת בדבר הזה".

למה לדעתך?

"אני הבכורה, אז תמיד באו אליי עם השאלות. כל פעם הייתי צריכה לעבור מחדש עם כל אחד מהם את הסיפור ואני לא בן־אדם נורא רגיש ועדין, אז אני אומרת דברים נורא קשים והם נכנסים להלם. אני מבחינתי, היא הייתה זונה. בסדר. לא כזה קשה. ואז הם יושבים מולי ובוכים. ודי, היא רק הייתה זונה, תירגע!"

× × ×

דווקא במקום שאין בו שום דבר יפה, חייל הצליחה ליצור עולם עם צבע. היא התבגרה ובנתה לעצמה שם בתחום האיפור ועיצוב השיער, וזה קרה לגמרי במקרה. "האמא באחת ממשפחות האומנה שהייתי בהן אמרה שאם אני רוצה להישאר אני חייבת לעבוד", היא נזכרת איך הגיעה לעסקי הביוטי. "הגעתי למספרה של ויטוריו (אחד מהספרים המוכרים בניינטיז, גב"ח) והוא לא רצה כי הייתי קטינה. ישבתי שם יומיים־שלושה רצוף עד שהוא אמר, 'תתחילי ונראה מה את יודעת לעשות'. עכשיו מה אני יודעת לעשות? ניקיתי בתי כנסת לפני כן. כולה הייתי בת 14. אבל מהר מאוד התקדמתי שם. אחרי שנה כבר עבדתי בהפקות אופנה מהגדולות בארץ".

זה הפתיע אותך שאת ממש טובה במשהו?

"מאוד. ולא רק שאני טובה, אלא בתחום שבחיים לא היה לי קשר אליו. בחיים לא שמתי ליפסטיק לפני כן. הייתי פאנקיסטית. מעמידה את השיער עם סבון ומורחת שחור מתחת לעיניים ומגרדת אותו. לא איזה משהו פיין. גם היום אני לא בן־אדם שיותר מדי מתאפר או עושה שיער או עולה על הנש מה שנקרא".

בגיל 22 זכתה בתחרות איפור בינלאומית ועברה לניו־יורק ועבדה בדברים שנעים מהפקות של 'ווג', תוכניות טלוויזיה ועד לפתיחה של הארד רוק קפה, שם הופקדה על האפידרמיס של הסופרמודלס של התקופה. ההלם הראשוני שלה היה מכמות הסמים שראתה במהלך העבודה: "את מגיעה לסט צילומים ומבינה שבתור מאפרת את צריכה להביא איתך גרם קוק במזוודת האיפור, אחרת הדוגמניות עושות לך פרצוף ולא בא להן להתאפר. סמים זה חלק מהעבודה".

נבהלת?

"הייתי בהלם. לא שסמים היו זרים לי, אבל זה היה ברמה אחרת שם. אני זוכרת את עצמי הולכת למסיבות ומקבלת בקבוקון קוק כזה לתלות על הצוואר ומחלקת לכולם, כי לא עשיתי סמים. לא בתקופה ההיא. באתי, עבדתי, הלכתי. את גם מגלה שאת לא כזאת משוגעת כמו שאת חושבת. פתאום עבדתי עם גוטיה, אדם שמסוגל באמצע סט ללכת לצד לעשות שורות ולעשות סקס עם אחד הדוגמנים. זה עולם אחר".

ואז?

"ואז את חוזרת לארץ לסט צילומים עם בורקסים".

היום את כן עושה סמים?

"קצת יותר נפתחתי. אני יותר בטוחה בעצמי. עדיין לא עשיתי כל מיני כדורים וסמים למיניהם שמעיפים את המוח כי זה לא מתאים לי כבן־אדם. אני בן־אדם שצריך להוריד טורים. לא להעלות. אז ג'וינטים".

בניו־יורק הספיקה גם להתחתן ולהפוך לאמא לשניים, היום בני 21 ו־16. "היינו יזיזים המון שנים", היא אומרת על בעלה לשעבר. "זו מילה של שנות ה־90, מסגירה את הגיל שלי. עברנו שתי הפלות, ובהיריון השלישי אמרתי לו, 'אני מביאה את הילדה'. כבר עשיתי כסף, היינו בניו־יורק, היה לי מקצוע, הרגשתי מוכנה. מתאים להביא ילדה בגיל 25־26. ואז הוא אמר שהוא לא רוצה להתחתן איתי אבל הוא רוצה שאני אהיה אמא של הילדים שלו. ואני חשבתי שזה הדבר הכי מקסים שאמרו לי אוור. אני עדיין חושבת ככה. והלכתי על זה. היינו נשואים עשור. כיום הוא גר בתל־אביב. הוא חבר ואבא. שותף".

ואיזה אמא את?

"אני חושבת שבסדר. תקתקנית. כשהם היו קטנים קראתי ועשיתי מה שכתוב בספרים. כי לא היה לי את מי לשאול. אחרי זה עבדתי מתוך אינסטינקט. לא עצרתי לרגע. ובגלל שאני קצת קורבנית ולא נותנת לעצמי להתגאות בדברים, כי אני לא עוצרת לחשוב, לא ראיתי שהם כבר גדלו והפירות כבר מול העיניים שלי - זה כבר לא 'נראה מה ייצא'. יש. יצא. זה כבר שם. יש לי ילדה בת 21 עם תואר ראשון בהנדסה. זה מדהים בעיניי".

וכשנהיית אמא בעצמך, איפה הסיפור שלך מהדהד? מה את מבינה על ההורים שלך?

"יותר הזדהיתי. הבנתי. כי לא כעסתי. אני לא ממורמרת על ההורים".

לא היה לך שלב שכעסת? שהתחשבנת? האשמת?

"כשהפכתי להיות הורה פתאום הייתה בי גם חמלה אליהם. התחלתי להשלים עם החיים שלי. לדבר איתם. ללכת לקבר. לשאול עליהם. לסגור את המעגל הזה".

ומה גילית?

"שאמא שלי הייתה אופטימית. כל פעם שפגשתי אותה היה לה חיוך שלא יורד. אני פגשתי אדם מחייך, שמנסה ללמד אותי ספרדית, שמנסה להסביר לי בכנות שהוא לא יכול לגדל אותי ושאם הוא היה נשאר, הוא היה הורג אותי, כי היא כבר ניסתה להטביע אותי - והכנות הזאת היא משהו שנורא דיבר אליי".

רגע. היא ניסתה להטביע אותך?!

"היא הייתה בקריז. ואני צרחתי ולא הפסקתי. אני, בלי להיות בקריז, כשהבת שלי צרחה ולא סתמה רציתי להטביע אותה! (צוחקת) יכולתי להבין מאיפה זה הגיע כשזו מישהי שעוד עוברת חיים כאלה ובאה מהרחוב".

מי הציל אותך? היא פתאום תפסה את עצמה?

"לא. שכנה שבדיוק נכנסה. והיא עוד אומרת לי, 'היית שמנה, היית חזקה, הוצאת את הראש, לא יכולתי'. זאת אומרת, הייתי כתינוקת חזקה עליה, מרוב שהיא הייתה כולה עלה נידף. אז כן, אני מרגישה אליה כיום חמלה".

בתל־אביב של תחילת המילניום חייל הייתה כוכבת. או במילים שלה, "מיקי בוגנים של התקופה". עם פנינה רוזנבלום נלחמה בניסיון לגרום לה לוותר על תוחם השפתיים המיתולוגי. "והיא הסבירה לי שזה משהו פנימי, שאם היא לא תהיה איתו היא תרגיש שהיא לא יפה. וזרמתי איתה. ראיתי איך זה מכבה אותה. זה היה כמו להוריד לה את העקבים. עם רונית אלקבץ רבתי שתוותר על העיניים המעושנות. עפתי על עצמי קצת. לקחתי את המזוודה והלכתי כי היא לא הסכימה. בסוף הצלם אמר, 'תני לה הזדמנות'. אחרי זה היא התקשרה להודות לי כי בעקבות זה היא קיבלה תפקיד ראשון בצרפת".

אבל הבשורה הגדולה שהביאה איתה מניו־יורק הייתה תספורות הערווה. זה היה בעקבות ההצלחה של 'סקס והעיר הגדולה', ונשות תל־אביב רצו בדיוק מה שראו על המסך. כלומר, ערווה בעיצוב של ברק. "זה היה טירוף. קיבלתי שער אחורי במעריב. התראיינתי בכל תוכנית בידור אפשרית. הייתי ב'ערב חדש'! הראו ואגינה ב'ערב חדש', את קולטת? את זה עם בצורת תות דווקא. תוכנית חדשות עם רפי רשף, עומדת בחורה עם תות במפשעה ואני מסבירה עליה את התספורת. תקלטי כמה נהיינו שמרנים. היום זה לא היה עובר".

את גם עשית לעצמך?

"אני לא עשיתי כי יש לי בעיה להבליט אותו. מי שעשו זה נשים בוגרות במערכות יחסים, לא צעירות שתוהות אם כן יאהב את זה או לא".

מה התספורת הכי מצחיקה שביקשו ממך?

"תאריך גירושים. מה שנקרא עשתה והלכה לחגוג".

גם היא חגגה לא מעט. "היו לי רומנים. בלי הרבה מחויבות. אבל אף אחד לא היה אצלי בבית. אף אחד לא חיבק אותי בלילה. אפילו לא לשעה. כבר 13 שנה אני לא בזוגיות. בחרתי בכוונה כאלה שאי־אפשר לפתח איתם שום דבר. רק בשנה האחרונה אני מרגישה שעכשיו אני מגיעה למקומות האלה ממקום יותר שלם ואוהב עם עצמי".

רצית בכלל להתאהב? או שלא היה לזה מקום?

"לא. לא עניין של מקום. פחד. פחד לאבד, פחד שאם אני אתאהב אני לא אטפל בילדים נכון, אולי אני אזניח אותם, שיקרה משהו, הוא יסתכל על הבת שלי. פחדים. המון פחדים. בעיקר פחדים. אז הייתי יוצאת עם כאלה שאני יודעת שזה לא זה. אנשים מקסימים, אבל לא הזכר אלפא שלי".

שמעתי שנשארו כמה כאלה אי שם.

"לא יודעת. בתל־אביב פחות. אמרתי או שאני אחפש בפריפריה או מעבר לים. זה ממש בעייתי".

מה הבעיה הכי גדולה של הגבר הישראלי?

התרבות שלנו. החינוך שלנו. הם פשוט לא ג'נטלמנים. לא יודעים לשאת אישה על כפיים, מה שנקרא. ואם הוא כן יודע להיות ג'נטלמן אז הוא פרימיטיבי. בגיל מסוים הם עם הכרס והקרחת ולא אכפת להם משום דבר. ויש הרבה מניאקים. אני רואה את החברות שלי. ותשמעי, כולם עובדים היום לרוחב! יש עוד משהו במשוואה: כולם הולכים היום עם טראנסיות. כלומר זה לא רק להיות בתחרות על גבר עם נשים אחרות".

ומה את יודעת על עצמך בזוגיות שלא ידעת פעם?

"שאני חייבת לשחרר. כשהיינו בטיפול לפני שהתגרשנו, אז הסקסולוג אמר, 'את לא נותנת לו להיות גבר! את לובשת את המכנסיים ואת החצאית. תני לו! תנסי!' ולא הייתי מסוגלת. כמו התרגיל הזה בדרמה שנותנים לך ליפול לאחור ומישהו אמור לתפוס אותך לפני שאת נופלת? אני לא מצליחה".

והיום?

"אני לפחות מנסה. בפעם הראשונה אני מחפשת אצל מישהו את השקע הזה לשים בו את הראש. ולנוח".

gabibarhaim79@gmail.com