היה היה: השבוע לפני 42 ש נה

ה־17 בפברואר 1977 הוא היום שבנה את האתוס של מכבי ת"א בכדורסל. היום שבו היא הפכה מקבוצה קטנה בממדים אירופיים לאחת הגדולות ביבשת. וזה קרה בעיירה בלגית קטנה בשם וירטון, באולם של מתנ"ס עם 600 מקומות ישיבה, שהצליח להכיל איכשהו 1,000 אוהדים ישראלים נלהבים.

השנה היא כאמור 1977. ברית המועצות בראשות ברז'נייב וקוסיגין מנהלת מלחמת חורמה נגד המערב, ובתוך כך גם ישראל. נתן שרנסקי ויולי אדלשטיין מסורבי עלייה, וליהודים אסור ללמוד עברית. ובתוך כל זה, צסק"א מוסקבה צריכה לשחק נגד מכבי ת"א בבית חצי הגמר של גביע אירופה לאלופות. הרוסים מסרבים להגיע לישראל וסופגים הפסד טכני. את משחק הבית שלהם הם מקיימים בווירטון. מדינה שלמה הייתה מרותקת למסך הטלוויזיה, והרחובות ריקים מאדם. מכבי ת"א מנצחת 79:91 – והשאר היסטוריה.

המשחק הזה הוליד שלושה משפטים אלמותיים. טל ברודי אמר לאלכס גלעדי (כשזה היה עדיין לגיטימי לדבר למיקרופון שלו): "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה. לא רק בספורט, בהכל". אורי זוהר, רגע לפני שהוא עובר לישיבת "אור שמח", ניצח על המקהלה ששאגה בכיכר מלכי ישראל: "הו־הא מה קרה, צסק"א אכלה אותה". ואלכסנדר גומלסקי, המאמן היהודי של צסק"א, נקרא לבירור אצל השלטונות הסובייטיים וסיפק את ההסבר להפסד: "קבוצה מאסיה עם שחקנים מאמריקה זוכה באליפות אירופה". שום דבר לא השתנה מאז, אולי חוץ מהקטע של הזכייה באליפות אירופה, שנראית כרגע רחוקה מאוד.