האולם בקיבוץ שפיים היה מפוצץ. בכניסה קיבל כל אחד דגל מדינה ומקל לד – הדגל לנופף בו באור, המקל לנופף בו בחושך. צעירי "יש עתיד" היכו בתופים בכל הכוח, ברעש שהלם זכייה בגביע, לא הצגה של רשימת מועמדים שמדגדגת את העשירייה השנייה. רעש התופים הזכיר לי את המצעדים שחואן פרון, שליט ארגנטינה, ארגן לעצמו בתקופת שלטונו. גם שלטי הבחירות. שבע שנים לאחר שקמה, יש עתיד היא עדיין מפלגה של איש אחד.
אבל ההתלהבות הייתה אמיתית: ללפיד יש את זה. למפלגה שלו יש אולי תקרת זכוכית שהיא לא מצליחה להבקיע, אבל מתחת לתקרה היא מתכנסת סביב מנהיג אחד וסדר יום אחד. זה מה שאין כרגע לגנץ, לגבאי, לכחלון, לדרעי. על הבמה עמדו כמה אנשים שכעסו על מקומם ברשימה ונאבקו עד הרגע האחרון על מעמדם. חברת הכנסת עליזה לביא, למשל. אחדים שהתאכזבו עזבו, אבל מי שנשאר בלע את עלבונו ונשבע אמונים למנהיג.
הנבחרת שלפיד מציג דומה מאוד לנבחרת שהציג בבחירות הקודמות. כמה אנשים קודמו, כמה הוסגו לאחור, במגבלות הגודל. אורנה ברביבאי הוצנחה פנימה. זאת נבחרת טובה בסך הכל, מורכבת מאנשים שעשו קריירה נאה במערכת הביטחון או בשלטון המקומי. "אנחנו המפלגה היחידה שיודעת לנהל מדינה", אמר לפיד. "רק תנו לנו את המפתחות". הוא הגזים בפראות בשבחי הרשימה שלו, אבל הפעם הוא לא היה חריג. גבאי הגזים לפניו. גנץ יגזים הערב, ונתניהו הגזים ראשון. זה מה שעושים בבחירות.
העניין באירוע ההשקה של יש עתיד ראוי לציון בעיקר בגלל דבר אחד – זאת הייתה ההתקפה הישירה הראשונה של לפיד על גנץ. הוא האשים את גנץ בעמימות ערכית ואידיאולוגית: "רצינו תשובות – מגנץ לא קיבלנו אותן. הכל דיבורים של יהיה בסדר. יהיה בסדר זו לא תשובה. יש עתיד היא לא מריצה שמעמיסים עליה מנדטים. יש לנו דרך, יש לנו השקפת עולם".
הטענה שלו כלפי מפלגתו של גנץ כפולה – אין לה מדיניות ואין לה רוח לחימה. נדמה לי שבטענה הזאת יש לא מעט אמת; רק קצת משונה לשמוע אותה מפי לפיד, שדרכו אל המרכז התאפיינה גם היא במה שמכונה עמימות קונסטרוקטיבית. אני לא חושב שיש כרגע הבדל של ממש בין האג'נדה הפוליטית של רוב האנשים שחברו ללפיד לאג'נדה של רוב האנשים שחברו לגנץ. גנץ מאמין שעמימות תשפר את סיכוייו להביא קולות מימין; ייתכן שהוא משלה את עצמו; ייתכן שלא. לפיד, מכל מקום, איבד את הפריבילגיה הזאת.
אילו השניים היו מגיעים להסכמה בשאלה מי יהיה מספר אחת שאלת העמימות הייתה נפתרת תוך דקה. אבל זה לא קרה, והסיכויים שזה יקרה ביממה הקרובה לא גדולים. בהנחה שלא ילכו יחד, המבחן האמיתי יהיה ביכולת שלהם ושל תומכיהם להימנע מלהיכנס לקרבות מיותרים. נכון, המלחמה היא על אותם בוחרים, אבל הקזת דם ביניהם תרחיק את הבוחרים משניהם ותקשה עליהם לתאם עמדות ביום שאחרי. הוא הדין לגבי מפלגת העבודה. הבוחרים של המרכז והשמאל מאוחדים בדבר אחד – ברצון שלהם לראות ממשלה ללא נתניהו. ספק אם יש להם עניין במלחמה בין גנץ ללפיד.
נתניהו שחרר את עצמו במערכת הבחירות הזאת מכל המעצורים. אתמול הוא הוציא סרטון שמאשים את גנץ בקנוניה עם הנשיא אובמה להחזרת רוב שטחי הגדה וכינון מדינה פלסטינית. הטיעון הזה כל כך מופרך, שכל הסבר יישמע אידיוטי. גנץ היה רמטכ"ל. בהנחיית נתניהו הוא הקים צוות שעבד עם גנרל אמריקאי על תוכנית ביטחונית שתלווה את ההסכם. נתניהו נאם את נאום בר־אילן, שהביע תמיכה בשתי מדינות, לא גנץ. זאת גם ההבטחה שהוא נותן למנהיגים זרים, כולל טראמפ, בימים אלה. אם נתניהו חשד בגנץ בבגידה מדוע ביקש ממנו להאריך את כהונתו.
פוליטיקאים מהאופוזיציה טוענים שמאז נאומו של פרקליט המדינה שי ניצן, שבישר על כתב האישום שבדרך, נתניהו "איבד את זה", ברמז עבה לתחום הנפש. אולי. הבעיה היא שאין במערכת הפוליטית מי שיעצור אותו. להיפך: אובדן הברקסים מדבק.
הסיפור הפולני הוא דוגמה טובה: נתניהו הגיע להסכם מגונה עם ממשלתה הלאומנית של פולין. הוא שילם בשואה וקיבל בתמורה תמיכה של חברה באיחוד האירופי. כבוד לא היה בזה; תועלת הייתה. פליטת הפה שלו בוורשה הקטינה את התועלת. בא ישראל כץ, ביום הראשון לכהונתו במשרד החוץ, ובעט במעט התועלת שנותרה.
אכלנו את הדגים, חטפנו את המכות ובדרך הזאת גם נגורש מהעיר. כמו שאומר נתניהו, ליגה אחרת.
