מחוננת, מחוננת, מחוננת
למה הילדה שלי לא יכולה להיות מיוחדת, כלומר כמו כל הילדים האחרים? ומה זה אומר עליי כהורה?
נתחיל מזה שאין בכלל ספק שהילדה שלי מחוננת, וזה לא רק אני אומר; זה גם אמא שלה. ואמא של אמא שלה.
אנחנו יודעים את זה כבר מזמן, מאז שבגיל שלוש היא התחילה לחזור, מילה במילה, מהזיכרון, על סיפורים שלמים שהקראנו לה רק פעם־פעמיים; והמציאה עולמות שלמים שהיו עשירים בדמיון ורחוקים מהמציאות כל כך, עד שהם התנהלו שלא תחת שלטון הליכוד; וציירה צורות תלת־ממדיות מורכבות ממש אחרי שלימדתי אותה איך.
בקיצור, עזבו; כשהילדה שלך מחוננת, אתה לא צריך שיבשרו לך את זה. אתה פשוט יודע ממקום פנימי עמוק. אם לכם הייתה ילדה מחוננת, כמו לי, הייתם מבינים.
"ברור שיש בה משהו מיוחד", היינו אומרים זה לזו אחרי שהיא הייתה נרדמת בכוחות עצמנו. ואיכשהו, פשוט ידענו - גם מהאופן שבו התבטאה, רקדה, פיסלה בסליים שלא לגילה, אכלה ביף בורגיניון שלא בעונתו וצרחה עלינו משך שעה בגלל עניין כה פעוט, עד שהיא עצמה לא הצליחה למצוא אותו בבית - שהילדה הזאת מחוננת.
הצרה עם המחוננות שלה התחילה לפני קצת פחות משנה, כשהחלטנו שבדרך לאריקה לנדאו - המוסד לטיפוח הורים היודעים ממקום פנימי עמוק שילדיהם מחוננים - עוצרים בבית הספר לאמנויות, כי הילדה יצירתית כמו רועי כפרי מול בריף חדש של מילקי.
ניגשנו לביה"ס לאמנויות במלוא הביטחון, מצוידים במכלול יצירתה המוקדמת והמאוחרת של הילדה - כולל התקופה הכחולה, הצהובה, הגבינה, האימפרסיוניסטית והעבודות בטכניקת הטפטוף שפירסמו אותה באזור המחתלה בקניון - והיינו משוכנעים שהם יקבלו אותה בלי למצמץ.
הם באמת לא מיצמצו, או אפילו התעוררו, כשבישרו לנו שאין יותר מיונים לביה"ס לאמנויות, זה הכל עכשיו הגרלה של העירייה על בסיס מקום פנוי, כלומר שמור לאנשים מדרום העיר, לאחים של תלמידים קיימים ולמקרים הומניטריים דחופים, עדיף מרמת מבקשי מקלט מוכי עגבת ומטה.
לא התייאשנו. ידענו שהילדה מחוננת מספיק כדי לזכות בהגרלה.
זמן קצר אחר כך היא לא זכתה, אבל אני ידעתי שיהיה בסדר; אני פשוט אפעיל את קשריי בעירייה ובפוליטיקה והכל יבוא על מקומו בשלום. ובאמת הפעלתי, רק שמיד התברר ששוב שכבתי עם האנשים הלא־נכונים.
הילדה לא התקבלה. ההגרלה העלתה בחכתה את, בערך, כל הילדות של כל חברינו ומכרינו - בנותיהם ובניהם של עיתונאים, אמנים, מגישי טלוויזיה, קרוביהם, רחוקיהם ואינספור צורות חיים נוספות ממשפחת רכי־האגו - אבל דווקא הילדה הרגישה והיצירתית שלנו נשארה בחוץ.
בהתחלה לא האמנו, אבל בהמשך עברנו את מלוא חמשת שלבי האבל הקלאסיים - זעם, עוד זעם, עוד קצת זעם, זעם בלתי פוסק ולבסוף זעם בלתי מבוקר - ואז החלטנו לעשות מהלימון הזה ליים: "מילא", אמרנו, "אנחנו ניתן לה מספיק מסגרות פרטיות שאליהן היא תוכל לנתב את הכישרון והמחוננות שלה".
אמרנו, ומיד רשמנו את הילדה לאריקה לנדאו. בדרך להרשמה, הייתה אמנם הדרישה הקטנה הזאת למפגש אישי של הילדה עם מאבחנת מטעמם, אבל אנחנו לא דאגנו, כי הנחנו שהמאבחנת בוודאי מחוננת מספיק בעצמה כדי להיות מסוגלת לקיים דיאלוג ברמה של הילדה.
מה שקרה קצת אחר כך זה שקיבלנו מהם מכתב דחייה, וזה כל מה שאני זוכר, דוקטור.
כי בשלב הזה איבדתי הכרה ואמון במערכת.
באמת, אם הם לא מסוגלים לראות שהילדה שלי מחוננת, מה זה אומר לגבי מצב הדמוקרטיה הישראלית ושוויון ההזדמנויות? והאם ישנה דרך לצאת ממעגל האפליה והקיפוח הנצחי שתמיד ייתן זכות קדימה והעדפה מתקנת לילדי פריפריה ומצוקה, על חשבונם של ילדים נזקקים ממשפחות מבוססות מצפון תל־אביב?
אוקיי, אני אנסח את זה במילים קצת פחות אקדמיות: לעזאזל, למה הילדה שלי לא יכולה להיות מיוחדת כמו כל הילדים האחרים? כי באמת שאני מכיר כיום בסביבתי מעט מאוד ילדים - אם בכלל - שלא סומנו מתישהו כמחוננים, מצטיינים, אמנותיים בטירוף, זמרי־על, יוטיוברי־עד, שחקני־שיטה או לפחות בעלי כוח־על. זה מין עידן כזה, שבו ילדים אינם יכולים עוד להיות - לפחות מבחינת הוריהם - סתם ילדים סטנדרטיים; לא, כולם כבר "אותרו", או נמצאים בדרכם הבטוחה ל־8200, או לתלפיות, או לאן־בי־איי, או עובדים, בכיתה ה', על פרויקט הגמר הקולנועי שלהם שאליו כבר הצליחו ללהק את ליאם ניסן, ג'ורדי ג'ורדליש ודב הזהב.
כי כל הילדים מחוננים ומיוחדים עכשיו. כל הילדים מתקבלים למקומות. כולם אינדיווידואלים. כולם חדי־קרן בעידן שבו לאף אחד כבר אין עניין בסתם שתי קרניים תקינות. יוצאי הדופן הנדירים הם הילדים שלא הוכרזו כמחוננים. כלומר הילדה שלי. בינתיים.
ומה זה אומר עליי כהורה? מבחינתי, אני כישלון; אבא שפשוט לא הקדיש את הזמן ותשומת הלב הדרושים כדי להכין את הילדה כמו שצריך למבדקי ההכנה למסגרות, שבהן מכינים ילדים למחוננות. ופשוט הפקיר אותה מול ערוצי ילדים טלוויזיוניים, קנה לה את רוב מה שביקשה, אהב אותה ללא תנאי, הקריא לה סיפורים לפני השינה וצייר והשתולל איתה - וזהו; חשב שבזה מסתכם תפקידו.
ומתברר שלא. ממש לא. מתברר שביליתי יותר מדי זמן בעבודה במקום לקחת את הילדה למוזיאונים, מסעות ניווטים והקרנות בסינמטק, ולא לימדתי אותה חריזה לפי משקל, הנדסת חשמל, תכנות, אנימציה ומבוא לתולדות האמנות. לא הייתי האבא הזה.
כי למי יש זמן וכוח, נכון? ובכל זאת, אני מרגיש עכשיו כמו אבא בלתי מצטיין או מחונן בעצמי, די דומה לילד שהייתי; ההוא שתמיד כמעט הגיע. כמעט אובחן כמחונן - אבל בסוף לא. כמעט הצטיין בלימודים - אבל בסוף ויתר לעצמו. ההוא שהמשיך לחיים בוגרים זהירים ושקולים של כמעט הישגים, כמעט מצוינות. ההוא שמעולם לא זכה בפרס. ההוא שפשוט יצא בסדר. סטנדרטי. עוד אחד.
והנה אני מוריש את זה לילדיי. הנה, גם הם - בגילם המתקדם - טרם גילו את ייחודם ומצוינותם לעולם, ולכן העולם טרם הנפיק להם את תעודת החד־קרן ההכרחית (לי, כמובן. להם פחות אכפת מכל זה).
זו הסיבה שאני מתכוון להמשיך לדפוק בכל הכוח על כל הדלתות - בתי ספר ייחודיים, מסגרות למחוננים, חוגי העשרה למתקדמים, פקולטות למִנהל עסקים - עד שלפחות אחד מהם יקבל את הילדה שלי ויהפוך אותי למאושר באבות כשיגיד לי: 'כן, אתה צודק, היא באמת מיוחדת מאוד. לפחות כמו כולם'.
ואז אני ארגיש שעשיתי את שלי. ונכון שילדים לא אמורים להיתפס כהארכה של הוריהם אלא בזכות עצמם, אבל בואו; כשהילדה שלי תוכר כמחוננת ובהמשך תשלים שלושה תארים מהירים באסטרופיזיקה, אני אדע, סוף־סוף, שהצלחתי בחיים. ושלמרות כל מה שיגידו לכם - שזה לא משנה ההישגים, מה שחשוב זה שתהיה מאושרת, הנה מה שמשנה באמת: שאני אהיה אבא של מחוננת.
לפנייה לכתב/ת 
