שבת 30 במאי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
הכי מטוקבקות
    סלונים, השבוע. "אני עדיין מחזיק סודות רבים, אבל אותם אקח איתי לקבר" | צילום: יונתן בלום
    7 ימים • 20.02.2019
    פנקס שבי
    30 שנה פעל עו"ד אורי סלונים כשליח של מדינת ישראל במשימה מורטת עצבים: להחזיר הביתה את השבויים והנעדרים. בספרו החדש "בשליחות הלב", הוא חושף כיצד במקביל לעבודתו כעו"ד פלילי - שייצג למשל את האופנובנק - נפגש בחשאי עם שני אחיו של מוסטפא דיראני, האיש שחטף את רון ארד, במאמץ לשחרר את הנווט השבוי. באשר לגופות החללים הנמצאות עדיין בידי חמאס, הוא אומר: "צריך להפוך עולם כדי להחזיר אותם - וכמה שיותר מהר"
    רונן ברגמן | צילום: יונתן בלום

    הפגישה החמישית עם מוחמד, אחיו של מוסטפא דיראני, התקיימה בנובמבר 92' ונמשכה כשעה. "כמו תמיד, חלקה הראשון הוקדש למצב בריאותו הרעוע של מוחמד" – חושף לראשונה עו"ד אורי סלונים, שנשלח על ידי המוסד הישראלי כדי לגייס את מוחמד למאמצי השחרור של הנווט השבוי רון ארד. "מסרתי לו באמצעות הפרקליט 5,000 דולר במעטפה. אמרתי לו שהוא יכול לספור את הכסף. הוא אמר שאין צורך וסיפר שלא דיבר עם אחיו בטלפון, מסיבות ביטחוניות".

     

    סלונים הבהיר למוחמד שהמעטפה הזו היא רק ההתחלה. הוא פירט בפניו מה הוא מבקש שמוחמד יביא מאחיו, מוסטפא, בביקורו הבא בלבנון: "מכתב אישי בכתב ידו של רון ארד, כולל תמונה עדכנית עם עיתון מוכר, שרואים בו באופן ברור את תאריך כתיבת המכתב. רון יכתוב מכתב אישי בכתב ידו למשפחתו עם 'פרטים מיוחדים', שרק רון ומשפחתו יבינו על פיהם שמדובר בו. "אם לכל זה תתווסף קלטת וידיאו", אמר סלונים למוחמד, "נשלם למשפחה שלך מאה אלף דולר, לאחר שנאמת את הפרטים".

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה 

     

    היה זה שיאו של מבצע ארוך ומפותל, שיש המעריכים אותו כמסע החיפוש וההצלה הגדול ביותר שהתנהל אי־פעם אחרי אדם אחד - חלק מהניסיון לאתר ולהשיב הביתה את הנווט הנעדר, רון ארד. הסיפור המרתק הזה הוא אחד מיני רבים בספרו האוטוביוגרפי החדש של סלונים, "בשליחות הלב" (הוצאת "ידיעות ספרים"). זהו ספר מאלף המגלה רק טפח (ולא יותר – שכן סלונים, "עדיין מחזיק סודות רבים, אבל אותם אקח איתי לקבר") על אודות חלקו של עורך דין בכיר שפעל שנים בלב אחד מהמוקדים הרגישים ביותר של הציבוריות הישראלית.

     

    "ההחלטה לכתוב את הספר הייתה כרוכה בלבטים עצומים, ובמיוחד כשמדובר בחלקים הביטחוניים ובשנותיי בטיפול בשבויי ונעדרי צה"ל – לא רק מסיבות ביטחון וצנזורה, אלא בעיקר בשל הרגישות יוצאת הדופן של הנושא לאורך השנים וגם בימים אלה, כאשר אנו עדיין מצפים להשבת כל שבויינו, חטופינו ונעדרינו שעדיין לא נמצאים עם משפחותיהם", אומר סלונים. חוט השני בין רוב האירועים שבהם היה מעורב, הוא, לפי תיאורו, "הנושא הנוראי של חיים באי־ודאות". סלונים אף מצטט את מולייר שכתב ש"אי־הוודאות מציקה יותר מאשר האכזרית שבאמיתות".

     

    שנות החיפוש הארוכות אחרי רון ארד הולידו גם כמה רגעים מוזרים: משלוחים של קרם שיזוף, ביקור יוצא דופן בקרקס, פגישה מפתיעה בשדה תעופה נידח בקניה, מפגש בהול עם כומר אמריקאי ורעיה מודאגת, שאינה מבינה לאן נעלם בעלה שהיה אמור ללכת איתה להצגה בברודוויי. "כל אלה היו רק חלק קטן מן החוויות יוצאות הדופן שנקרו בדרכי במהלך המאמצים חובקי העולם לנסות להגיע בכל דרך – פרועה, מקורית והזויה ככל שתהיה – כדי להשיג ולו בדל של מידע על גורל השבויים והנעדרים", אומר סלונים. עם זאת, השורה התחתונה נותרה עגומה: רון ארד נעלם. ולמרות כל המאמצים, מדינת ישראל לא הצליחה להציל אותו או אפילו לברר מה עלה בגורלו. עבור שבויים אחרים נאלצה מדינת ישראל לשלם מחיר כבד מאוד, שהוליד ויכוח ציבורי חריף, הנמשך גם כיום. לגבי השבת גופותיהם של סגן הדר גולדין וסמ"ר אורון שאול, הנמצאות בידי חמאס, אומר סלונים: "צריך להפוך עולם כדי להחזיר אותם, וכמה שיותר מהר".

     

    מול כאב המשפחות

     

    סלונים נולד ב־1942 למשפחה שמקורה בחסידות חב"ד, אשר הגיעה לחברון מרוסיה הלבנה בהוראתו של מייסד חב"ד, הרב שניאור זלמן מלאדי. "כרבים במשפחה נקראתי גם אני על שמו של הרבי, שניאור. אבל השם היה מעט קשה להגיה והפך די מהר לשניאורי ואז לאורי, שנוסף באופן רשמי לתעודת הזהות לפני שהתגייסתי: שניאור אורי סלונים".

     

    סלונים שירת כמדריך צניחה בבית הספר לצניחה ואחר כך היה רס"ן ביחידה לאיתור נעדרים. הוא למד משפטים באוניברסיטה העברית והתמחה במשרדו של עו"ד יצחק אדרת. ב־1970 הקים משרד עצמאי בתל־אביב, שהתמחה בחוק המסחרי ובעבירות צווארון לבן. הוא היה נשיא ארגון וראייטי ישראל והעולמי, יו"ר ביה"ד לאתיקה של מועצת העיתונות, מרצה למשפטים ונשיא בית הדין העליון של הוועד האולימפי בישראל.

     

    כסנגור, סלונים ייצג בין השאר את האופנובנק, רוני ליבוביץ, לא לפני שדרש ממנו שיחזיר את כל הכספים שגנב. הוא ייצג גם שורה ארוכה של מוזהרים ונחקרים בוועדות החקירה המשפטיות החשובות שקמו בישראל; את האלוף עמוס ירון בוועדת כהן שחקרה את הטבח במחנות הפליטים בביירות, את תא"ל יצחק מרדכי מול עלילת הדם של רצח שני המחבלים בקו 300 ואת דרור יצחקי, ראש אגף האבטחה בשב"כ בוועדת החקירה שהוקמה אחרי רצח יצחק רבין.

     

    עם רוני ליבוביץ, ה"אופנובנק". ייצג אותו רק בתנאי שיחזיר את כל הכסף שגנב
    עם רוני ליבוביץ, ה"אופנובנק". ייצג אותו רק בתנאי שיחזיר את כל הכסף שגנב

     

    ב־1986 העלה הנשיא חיים הרצוג, שהכיר היטב את סלונים, את הרעיון למנות יועץ מיוחד לשר הביטחון בנושא טיפול בנעדרים, אחד שיבוא מתוך העולם האזרחי, וירכז בראש ובראשונה את הקשר עם המשפחות. עורכי הדין שמואל תמיר, אריה מרינסקי ואמנון זכרוני מונו בעבר לעסוק בנושא זה, אך המשימה, מול ארגוני הטרור, הפכה קשה יותר מעשור לעשור.

     

    סלונים התגייס למשימה. בתחילה כמינוי לא רשמי, אחר כך במינוי רשמי ששכרו בצידו – שקל בשנה. בתחילה לא ניתן לסלונים סיווג ביטחוני לגעת בחומר הסודי ולכן הוא תימצת את תפקידו, אז עדיין בלי תואר רשמי, כ־Door Knocker – כלומר, כמי שדואג להקיש על כל דלת ולהזכיר לעוסקים בנושא את החשיבות והדחיפות". בשנת 88' הוא קיבל תקן של יועץ שר הביטחון וסיווג ביטחוני גבוה, וזכה לשיתוף פעולה עמוק עם המוסד.

     

    מכאן למעשה מתחיל סיפור של שלושה עשורים, שבהם סלונים היה מעורב בכל הפרשיות של השבויים והנעדרים. עבור חלק מהמשפחות הוא היה משענת ופתח של תקווה, ולאחרות – מקור לאכזבה, ולעיתים אף שימש כשק חבטות. "היו לי הרבה עוגמות נפש ורגעים נוראיים", הוא מספר, "שמעתי דברים שקשה לשמוע. אבל אין ספק שהתחשלתי. הבנתי שהאכזבה והכעס לא מופנים נגדי, אלא מהמצב המתסכל ומאלה שתפקידם לפתור את הבעיה. לפעמים אני הייתי זה שחטף על הראש דברים שאמרו אחרים, שלא בדיוק היו מצויים בסוד העניינים. מקרים כאלה, והיו רבים, גרמו לי לעיתים לצאת ממפגש עם משפחה עם רצון לזרוק הכל, ללכת לעיסוקיי ולעשות רק לביתי. כשבן משפחה הטיח בי במהלך פגישה עימו דברים קשים כמו: 'אתה בצד שלי או בצד של הממשלה?' נפגעתי מאוד. מי שלא חווה מעמדים כאלה לא יוכל להבין כמה קשה היה העניין. היו רבים במערכת שלא פגשו ולו פעם אחת משפחות, ולאחדים הייתה ביקורת עליי שלפיה אסור לי, "גם להיות בקשר עם משפחות וגם להשתתף במבצעים או במפגשים, כי המעורבות הרגשית פוגעת בטיפול'".

     

    אז מה עושים כדי לעודד משפחה של שבוי או נעדר?

     

    "אין כל נוסחה לעידוד משפחה שחיה באי־ודאות מייסרת ומתמשכת. לפעמים סתם דיברנו על החיים, או אפילו ריכלנו. העידוד מבחינתן היה בעצם הידיעה שיש מישהו שמקדיש לנושא הזה את מרב זמנו, שיש בן־אדם שאפשר להרים אליו טלפון בכל שעה משעות היממה ולדבר איתו. הייתה לי דלת פתוחה כמעט בפני כל העוסקים בנושא. אם חשבתי שמילה טובה ממפקד מסוים שהכיר את הבן תעזור, התקשרתי לאותו מפקד וביקשתי ממנו שיקפוץ לאחל למשפחה שנה טובה. אם פגישה עם שר הביטחון נקבעה רק לעוד שלושה שבועות, ביקשתי להקדים אותה. לפעמים עסקתי אפילו בנושאים פרוזאיים; משפחה אחת התלוננה על נזילה בצינור מים. ביקשתי מראש העיר שיתקנו את הנזילה תוך שעה. בתוך ים הכאב שבו משפחה חיה, אם יש מישהו שמתקן את הצינור תוך שעה, מוזר ככל שזה יישמע – גם בזה יש נחמה".

     

    במגעיו עם גורמים שונים בחו"ל, סלונים הקפיד שלא להשתמש בכיסוי מזויף: "יצרתי קשרים אישיים – תמיד בשמי המלא ובלי 'כיסוי' – עם גורמים סוריים, איראניים ולבנוניים, כמו גם עם סוחרי עתיקות וסוחרי נשק, ובאחד המקרים גם עם איש מאפיה. הגעתי לגורמים בברית־המועצות, בגרמניה, באוסטריה, בבריטניה ובאפריקה, ביניהם גם גורמי טרור שהסכימו לפגוש אותי רק אחרי שבדקו שאיני 'סוכן', אלא עורך דין המסייע למשפחות להגיע למידע או להסכם השבה".

     

    בין הפרשות שסלונים טיפל בהן במשך השנים, הייתה השבת גופתו של החייל סמיר אסעד, שנחטף ב־1983 ומת בשבי המחבלים. גופתו הוחזרה לארץ ב־12 בספטמבר 1991 ובתמורה החזירה ישראל לשטחים את עלי עבדאללה אבו־הילאל, אחד מבכירי "החזית הדמוקרטית".

     

    עם מוחמד, אביו של החייל החטוף סמיר אסעד. תמורת גופתו שיחררה ישראל בכיר ב"החזית הדמוקרטית"
    עם מוחמד, אביו של החייל החטוף סמיר אסעד. תמורת גופתו שיחררה ישראל בכיר ב"החזית הדמוקרטית"

     

    פרשה כאובה אחרת, שבה סלונים היה מעורב עד כאב, הייתה של שלושת נעדרי הקרב בסולטן יעקוב, חיילי המילואים זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן, הנעדרים עד עצם היום הזה. במהלך השנים נפערה תהום של חוסר אמון, עד כדי איבה של ממש, בין מערכת הביטחון לבין שלוש המשפחות המיוסרות. ובמערבולת המים העכורים והגועשים הללו סלונים נדרש לפעול, ומספר שחטף אש משני הצדדים: "ליוויתי במשך שנים את שלוש המשפחות שיקיריהן לא שבו מהקרב, ואני שומר איתן על קשר גם היום. למרות כל הניסיונות לסיים את הפרשה, כולל כוונה של המערכת להכריז בשלב כלשהו על השלושה כחללים שמקום קבורתם לא נודע, כוונה שנהדפה בתוקף על ידי המשפחות".

     

    פרשה אחרת, שבה סלונים היה מעורב, החלה ב־17 בפברואר 1986. שני חיילי גבעתי, יוסף פינק ורחמים אלשייך, נשבו בקרב אחרי שמחבלי חזבאללה הניחו מארב לסיור של צה"ל. אחרי מבצע שכינויו "הקרפ"ר" שבראשו עמד "קאלאן" – הכינוי של יוסי כהן, אז מגייס ומפעיל סוכנים צעיר במוסד, לצד בכיר נוסף, יחיעם מרט – נקבע שהשניים כבר אינם בין החיים. אבל ידיעה מודיעינית, טובה ככל שתהיה, לא הספיקה לרב הצבאי כדי להכריז עליהם כחללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע. סלונים וחבריו סגרו - דרך מתווך מטעם האו"ם - עסקה לשחרור עצורים לבנוניים, בתמורה למעטפה שבה תצלומים של גופות השניים.

     

    העסקה שקרסה

     

    אבל הפרשה שלה סלונים הקדיש את המאמצים הרבים הייתה ללא ספק היעלמו של רון ארד. סלונים היה שותף למשא ומתן מרתוני, שנערך עם אורי לוברני ז"ל ועו"ד אמנון זכרוני ז"ל, מול סוחר המרגלים המזרח־גרמני הממולח עו"ד וולפגנג פוגל, לקראת חתימתה של עסקת החילופים הגדולה ביותר שתיערך אי־פעם, שבה כולם ישחררו את כולם, לרבות מרקוס קלינגברג, ג'ונתן פולארד ומרגלים נוספים של ארצות־הברית וברית־המועצות, כאשר האחרונה תוודא שאיראן תשחרר את רון ארד. הניסיון הזה כשל כשמסך הברזל קרס וברית־המועצות התפרקה.

    עם רבין ז"ל. "אמרתי לו שיש לי הצעה לפרוץ דרך בעניין רון ארד, אבל היא מעט יוצאת דופן. רבין הקשיב ואישר אותה"
    עם רבין ז"ל. "אמרתי לו שיש לי הצעה לפרוץ דרך בעניין רון ארד, אבל היא מעט יוצאת דופן. רבין הקשיב ואישר אותה"

     

    סלונים היה זה שיזם את הרעיון לניסיון לרתום את נשיא אוסטריה בעל העבר הנאצי, קורט ולדהיים, שיפעיל את השפעתו בטהרן, למען רון ארד. סלונים: "אמרתי לרבין שיש לי הצעה לנסות לפרוץ דרך בעניין רון ארד, אבל שהיא מעט יוצאת דופן. 'בוא ננסה לעשות משהו עם הנאצי הזה, קורט ולדהיים'". רבין אישר, ומבצע "הקצין" יצא לדרך.

     

    "נודע כי ולדהיים מקיים קשרים הדוקים עם איראן, וכי הוא עומד לנסוע בקרוב לטהרן לסדרת פגישות עם הנשיא רפסנג'אני. 'למשרד 'הרצוג־פוקס־נאמן', אמר לי רבין, 'יש קשר מהעבר עם ולדהיים. לך אל חיים הרצוג, תאם דרכו פגישה סודית, וסע אליו בלי שאף אחד יידע. בפגישה זו תרמוז לו שאם הוא יצליח להפעיל לחץ על רפסנג'אני ולהחזיר הביתה את רון ארד, אנחנו נעשה מאמץ לשיפור תדמיתו בקשר לעבר הנאצי שלו, נסייע לו לפתור את בעיותיו וניתן לו מעין תעודת יושר".

     

    ההצעה הייתה שאם ולדהיים יספק את המידע החשוב, רבין ייצא בהכרזה פומבית, שתינתן לה תהודה נרחבת ככל האפשר, שאין לו מושג מה עשה או לא עשה ולדהיים במלחמת העולם השנייה, אך בהווה הוא העניק סיוע להצלת חיי נווט ישראלי, וממשלת ישראל מודה לו מכל הלב ומחזירה את היחסים הדיפלומטיים עם אוסטריה לדרג הרגיל.

     

    סלונים יצא לווינה ובתיקו מכתב אישי מחיים הרצוג לוולדהיים, וכן מכתבים שכתבו משפחות נעדרי סולטן־יעקוב לרפסנג'אני. "זאת הייתה פגישה של כשעתיים", משחזר סלונים. "ולדהיים היה לבבי ומנומס מאוד. הוא קיבל אותי בכבוד מלכים. נראה היה כי פגישה עם שליח של העם הישראלי הייתה מאוד חשובה לו במצב הבינלאומי הבעייתי שבו היה שרוי. אמרתי לו: 'אדוני הנשיא, רוב האנשים בקבוצה הקטנה שידעה על הפגישה שלנו התנגדו לה בחריפות'. הוא טען שעושים לו עוול גדול. השבתי לו כי אפשר לתקן מעט את העוול הזה. הצגתי לו את ההצעה, שהוא יהיה זה שיפתור את בעיית נעדרי צה"ל ובתמורה יזכה להכרת תודה ולהערכה בקרב ישראלים ויהודים בעולם כולו – דבר שהוא היה זקוק לו מאוד, תדמיתית ומעשית, באותה עת.

     

    "ולדהיים הופתע, בלשון המעטה. היה ברור שהוא לא ציפה למשהו כזה ושמח מאוד על האפשרות לקבל את 'תעודת היושר'. הבאתי איתי כמה מסמכים הקשורים בנעדרים של סולטן יעקוב וברון ארד, וגם קצת מידע מולבן על ההקשר האיראני של הפרשה. כשנפרדנו חשבתי שהוא באמת מתכוון לעשות מאמץ רציני בעניין."

     

    ולדהיים נסע לטהרן ונפגש עם רפסנג'אני ביוני 1991, אך חזר בידיים ריקות. האיראנים אמרו לו את מה שאמרו לכל מי ששאל אותם לפניו ואחריו; שאינם יודעים מה עלה בגורלו של רון ארד.

     

    כדי לקדם את הנושא סלונים רתם את איש העסקים מארק ריץ', כדי לייצר עסקת ענק עם איראן, למכור במשותף את חברת קו צינור הנפט אילת אשקלון, הנמצאת בבעלות שתי המדינות, ותוך כדי כך לייצר אנרגיה שתביא לשחרור רון ארד. אבל למרות מאמצים חובקי עולם, העסקה לא יצאה אל הפועל.

     

    כל מי שפגש באותה תקופה את אורי סלונים ראה על פניו את אותות המתח והעייפות. אורי לוברני העדיף שלא לעמוד בקשר ישיר עם המשפחות, וסלונים נטל על עצמו את המשימה הקשה הזאת, שכללה לא רק עדכונים שוטפים וניסיונות הרגעה, אלא גם טיפול באינספור בקשות מצד המשפחות, שחלקן לא צפויות. "אני חייב להודות שהעיסוק בנושא הזה של שבויים ונעדרים הוא לא ממש בריא. אתה חי במתח עצום מעצם הנגיעה בפרשה. החבר'ה ממערכת הביטחון אמרו לי: 'אצלך מתערבב הרגש עם השכל. העובדה שאתה חוזר מאירופה והולך לפגוש משפחת נעדר או שבוי יוצרת לך ולנו בעיה'. אני אמרתי להם: 'חבר'ה, ההפך הוא הנכון. הפגישות האלה הן שנותנות לי את הכוח להמשיך'".

     

    אבל הבעיה האמיתית הייתה כמובן חוסר המידע סביב רון ארד. סלונים: "נדמה לי שאין מחקר, אין ספר, אין מאמר על היעלמותו של ראול ולנברג שלא קראתי. למדתי שני דברים. האחד, שבן־אדם יכול להיעלם; והשני, שאפשר למצוא אותו. פרשת ראול ולנברג ריחפה כל העת לנגד עיניי. חששתי שרון ארד ייהפך לראול ולנברג שלנו".

     

    חיים בצל המתח

     

    הטיפול בעניין רון ארד כלל גם הרבה מגע עם משפחת ארד, והביקורים התכופים אצל בתיה ארד נותרו כזיכרון חי בליבו של סלונים.

     

    "זה היה אתגר, כיוון שהיא ידעה כמעט בכל יום איפה אני נמצא ומתי אני נוסע לחו"ל. אחרי כל נסיעה היו לה, מטבע הדברים, שאלות. בתיה לא אהבה שמשחקים איתה במילים, ולא אהבה שבמקום לקבל תשובה מבלבלים לה את המוח. כיצד להשיב בנסיבות מורכבות ועדינות – זו אמנות בפני עצמה. לפעמים תירגלתי עם איתמר ברנע, ראש ענף נפגעים לשעבר, מילים ודרכי תגובה, ולא רק לצורך המפגשים עם בתיה ארד. לצערי, במקרה זה לא היו דיווחים שיכולתי למסור למשפחה. המעט שיכולתי להגיד היה: 'אין שום דבר בינתיים'. זו הדרך היחידה שלא להסתבך. נאמן לעקרונותיי ולדרכי, מעולם לא השתמשתי במילים שיכולות להפיח אשליה או תקווה מיותרת. לצערי, בכל השנים שבהן ליוויתי את משפחת ארד, לא היה לי מעולם שום דבר חדש לומר לבתיה".

     

    בינתיים, חייה של בתיה ארד התנהלו בצל מתח תמידי, עם הרבה לילות ללא שינה וכעס על המערכת שאינה הופכת עולמות כדי להחזיר את בנה. סלונים: "משפחה של נעדר אינה יכולה להתנחם בידיעה ש'נעשים מאמצים'. בלא תוצאה – אין כל נחמה. לפעמים סיפרה לי בתיה שחלמה על רון. היא הרבתה לחלום עליו. מעולם גם לא ניהלנו שיחות איפה רון נמצא ומה מצבו, ומיעטנו בכלל לדבר על רון עצמו. גם לי יש מנגנוני הגנה משלי. לא רציתי להתגעגע למי שאינני מכיר. רציתי להשיב אותו הביתה. נקודה".

     

    ערב אחד, עצוב במיוחד, התקשרה בתיה אל סלונים וסיפרה שחלתה בסרטן. "היא התייעצה איתי לגבי רופא. התעניינתי ומצאתי את המומחה הטוב ביותר עבורה. לקראת אשפוזה, ביקשה בתיה להיות בחדר שבו תהיה לה פרטיות, ככל האפשר, בבית חולים ציבורי. ביקשתי ממנהל בית החולים שידאג לכך. זה היה הדבר האחרון שעשיתי עבור בתיה ארד ז"ל".

     

    על תמי ארד סלונים מדבר בחום רב: "תפקיד האישה־של, אישה חשופה מאוד, שכל המדינה עוקבת אחר מעשיה והתנהגותה ורוצה להיכנס לה לקרביים, גוזל כמעט כל חלקה של חיים פרטיים. ההתמודדות של תמי עם התפקיד הזה ראויה לכל שבח. תמי היא אישה חזקה, דעתנית וחכמה, וכל התכונות הללו רק הועצמו במשך השנים בשל המצב שאליו נקלעה" (ר' מסגרת).

     

    "מכל אלה", אומר סלונים, "עולה הערך המקודש של פדיון שבויים באשר הם, ואפילו במחיר גבוה מאוד. מעבר לכך, גם אם בן־אדם נידון למאסר עולם, גם אם הוא הרוצח הכי נקלה שיש ואין ספק כי ראוי שיישב מאחורי סורג ובריח עד סוף ימי חייו, הרי שאם מול הצורך לבוא עימו חשבון ניתן להציל חייו של אדם אחר תמורת שחרורו – בעיניי, הדבר מוצדק. אין לי שום בעיה עם החזרת מחבלים לביתם. אפילו נכונה הטענה שמחבל שישב בכלא 20 שנה עוד עלול לחזור לטרור, ואינני בטוח בכך כלל, הרי שזו טענה שלא צריכה לעניין מדינה חזקה הנלחמת בטרור".

     

    חשיפה: כך נפגשתי עם האחים של מוסטפא דיראני

    המשימה הנחשפת לראשונה כאן ובספרו החדש של סלונים - היא הפגישה שלו עם מוחמד וסובחי דיראני, אחיו של מוסטפא דיראני, שנחשב למי שחטף את רון ארד וידע היכן הוא מוחזק.

    השניים התגוררו באירופה, אחד מהם במעמד של פליט, והיו במצב די אומלל. ראש מוקד אירופה במוסד, שמשון יצחקי, היה היוזם כמעט של כל פרט הקשור למבצע, בידיעת השירותים המקומיים. אלה, בתורם, לא הסכימו שאיש הביון הישראלי הוא שייצור קשר עימם, אלא אדם פרטי, בשליחות שתוגדר כהומניטרית ובפיקוח של השירותים הדניים.

     

    מוסטפא דיראני
    מוסטפא דיראני

     

    במוסד פנו לסלונים, שליווה כיועץ מיוחד לשר הביטחון את נושא השבויים והנעדרים, וביקשו ממנו להיפגש עם האחים דיראני כדי שיפנו לאחיהם בלבנון, ודרכו ינסו לסגור את העסקה שתוביל לשחרור רון ארד.

    הפגישה הראשונה עימם התקיימה ביולי 92'. "התחושות שלי היו מעורבות. מצד אחד עומד מולי בן משפחה שעוסקת בטרור, אחיו של מי שחטף את רון ארד, ומצד שני האיש הזה עשוי לעזור לי להשיג את המטרה שאנחנו עמלים למענה", מספר סלונים.

    השניים לחצו ידיים וסלונים הציג את עצמו: "מוחמד ידע שאני בא בשם קרן בינלאומית לסיוע למשפחות במצוקה, ומסרתי לידיו את כרטיס הביקור שלי. הסברתי לו על הקרן ומטרותיה. סיפרתי לו שהיא עוסקת רק בנושאים הומניטריים, בעזרה לאנשים שנפגעו מפעולות מלחמתיות וגם למשפחות שקרוביהן נעלמו. ניהלנו סמול־טוק. ביקשתי ממנו שיספר לי על מצבו ועל משפחתו. מוחמד סיפר שהוא עומד לצאת ללבנון, כיוון שאביו לקה בשבץ מוחי והוא חושש שזו תהיה הפעם האחרונה שיפגוש אותו. אמרתי לו שהקרן יכולה לעזור לו במימון הנסיעה וגם לסייע לאביו, במידת האפשר, להגיע לאירופה ולקבל טיפול שם.

     

    "הוא שאל אם אני מכיר גם את נושא האסירים הלבנוניים השיעים בכלא הישראלי. אמרתי לו שאני מכיר באופן כללי, ואם נתקדם אוכל לנסות לסייע גם בנושא הזה. אמרתי לו שאני גם מוכן למסור בשמו ד"ש לקרוב משפחתו בכלא, אבל בשלב זה הוא לא הגיב. כשרמזתי שאני והקרן יכולים לעזור למשפחתו מבחינה כלכלית, הוא אמר: 'אי־אפשר לכפר בכסף על דם האחים שלי שנשפך בלבנון'. 'בוא לא נדבר בהצהרות, אלא ברמה האנושית והמעשית', השבתי לו. 'אין טעם להשתמש בסיסמאות כששנינו רוצים לקדם את הנושאים החשובים לנו'. מוחמד שאל אותי אם אני חושב שמדינת ישראל תסכים לשחרר את כל האסירים השיעים בלבנון, כנגד שחרור של רון. השבתי לו שאני לא מנהל משא ומתן בפגישה, אבל ככל הידוע לי ישראל הצהירה שכנגד שחרור שבויים ונעדרים ובכללם רון ארד, היא תהיה מוכנה, לאחר משא ומתן, לשחרר אסירים שיעים".

     

    בסופו של דבר התקיימה סדרת פגישות. היא הובילה למספר נסיעות של מוחמד ללבנון ופגישות עם אחיו מוסטפא, בניסיון של סלונים לרתום את השניים כדי להביא לפריצת דרך בנושא שחרור רון ארד. לפני הנסיעה האחרונה בשליחותו של סלונים, הובטחו למוחמד הכספים האדירים, אם יחזור עם מכתב עדכני וצילום וידיאו של רון ארד, אלא שאחרי הנסיעה האחרונה מוחמד חזר מלבנון עצבני ומדוכא. ייתכן שהביטחון של חזבאללה עלה על העניין, ואולי מוסטפא עצמו חשד במשהו.

    "הוא סיפר לי על תלאותיו בלבנון, גם על כך שהחרימו שם את דרכונו למשך כמה ימים. מצבו הבריאותי הורע. כשפגש הפעם את אחיו מוסטפא בבעל־בק, תגובתו של האח הייתה קשה וחד־משמעית; הוא טען בפני אחיו שאין לו כל מידע על רון ארד ואין לו שום יכולת לעזור".

     

    רגע קומי נדיר במלון באירופה | תמי ארד

    אורי סלונים הופיע בחיי משפחתנו שנים אחדות אחרי נפילתו של רון בשבי. זו הייתה תקופה לא פשוטה. היינו למודי אכזבות, צברנו תסכולים, כבר הבנו דבר אחד או שניים בסיפורי מעשיות שבי ולא נפלנו בקלות לזרועותיהם של בעלי תפקידים חדשים, כל שכן כשנוכחנו איך הם באים והולכים – ורון לא חוזר.

     

    רון ארד. כל הניסיונות כשלו
    רון ארד. כל הניסיונות כשלו

     

    באחת השיחות אורי הזכיר לי, שלא הייתי נחמדה אליו בתחילת דרכנו המשותפת והאמת היא שלא הופתעתי, גם אם קשה לי להיזכר בפרטי הפרצופים החמוצים שספג ממני באהבה. הוא כנראה לא היה היחיד שזכה לטעום ממנות הכעס והתסכול שלי, אבל הוא לקח ללב.

     

    אבל דווקא אפיזודה אחת מפגישה שנערכה בחו"ל, בניצוחו של אורי סלונים, זכורה לי; לא משום חשיבותה, אלא בשל כמה רגעים קומיים, נדירים לאותם ימים. הפגישה נערכה באחת מבירות אירופה עם אחד מהסגנים של מזכיר האו"ם לענייני המזרח התיכון, ז'אנידומיניקו פיקו, שם עם ארומה שקשה לשכוח. אורי הצליח לגייס אותו לטובתנו, תקופה קצרה לפני שפרש מתפקידו הרשמי באו"ם, והתקווה הייתה שייאות להשתמש בקשריו הטובים עם האיראנים ועם גורמים אחרים במזרח התיכון כדי לברר מה עלה בגורלו של רון.

     

    עם תמי ארד ובתיה ארד ז"ל. "בתיה סיפרה לי בכל פעם שחלמה על רון"
    עם תמי ארד ובתיה ארד ז"ל. "בתיה סיפרה לי בכל פעם שחלמה על רון"

     

    הפגישה התקיימה בסוויטה בבית מלון, וכיאה לסוויטה, לצד כורסאות ושולחן אירוח, שכנה בשלווה מיטה זוגית גדולה. בתי יובל, שהייתה ילדה רכה בשנים ופעלתנית, חלצה את נעליה מיד כשהבחינה בטרמפולינה הענקית שנקרתה בדרכה. היא החלה לקפוץ על המזרן המשובח וציחקקה בקולות מתגלגלים עם כל קפיצה שנשאה אותה גבוה יותר לתקרת החדר, השמיים מבחינתה, כשהיא מגלגלת על לשונה את שמו של האורח, כאילו שיחקה בחרוז חדש. פניו של אורי, שישב על כורסה לצד המיטה, החווירו. הנחתי שמדובר בהתקף חרדה בלבד ולא בהתקף לב, משום שאורי לא הצליח להסתיר את חששותיו ממופע ההתעמלות של יובל. ביקשתי להרגיע אותו, אבל נדבקתי בצחוקה של יובל, כמו גם ליקי גיסתי, שהצטרפה אליי למרבית הנסיעות לחו"ל, ונגררנו שלושתנו להתקף צחוק, שהלחיץ את אורי עוד יותר.

     

    דקות לפני שפיקו הגיע, כשזיעתו של אורי כבר ניגרה על פניו, הצלחתי להשיב לפניי את הארשת הנכונה למעמדים כאלה. הסברתי לאורי, שיובל מתורגלת בפגישות רשמיות, וברגע שפיקו יגיע נשלוף את ערכת הציור והילדה תצייר לאורח בית עם גג אדום וסביבו תלבלב גינת פרחים, השמש תפציע על הנייר הלבן ופרפרים יתעופפו, ואם מר פיקו יהיה נחמד, אולי תתווסף לציור גם קשת צבעונית שתשתלב בחן בין קרני השמש. אבל אורי לא הצליח להירגע. הוא נותר קפוא וחשש שיובל לא תצליח לעמוד בפיתוי ובזמן הפגישה המעונבת תחלוץ את נעליה, תטפס על המזרן ותקפוץ.

     

    הפגישה, לפי זיכרוני, עמדה בסטנדרטים המקובלים. יובל שמרה על פאסון ילדותי ראוי להערכה וציירה ציור אביבי לאורח, כהוקרה להסכמתו לפגוש אותנו, ואני, ככל שהיה ביכולתי, התאמצתי לשכנע את מר פיקו להיענות לבקשתו של אורי.

    התוצאות, כידוע, אינן מלהיבות. אבל למדתי להעריך את המאמצים ובמיוחד את הרצון הטוב, של אנשים שהופיעו בחיינו. זרים וישראלים, מתנדבים ובעלי תפקידים.

     

    * מתוך הספר "בשליחות הלב"

     

    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     


    פרסום ראשון: 20.02.19 , 21:30