{ }
שישי 06 בדצמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    איור: גיא חרל"פ
    7 ימים • 20.02.2019
    כאן גרים בכיף – משפחת קדמוני
    עד לאחרונה האמינו ארכיאולוגים שהמושג "בית" הוא המצאה מודרנית, אבל מחקרים עדכניים מציגים עדויות חדשות לכך שבבתים הראשונים ישבו כבר בני האדם הקדומים, הניאנדרטלים. ממצאים נוספים ומפתיעים מגלים שהאדם הקדמון הזה רחוק למדי מתדמית הפרא הגס והאכזרי ונהנָה לבלות בבית, לעסוק במלאכת יד, לבשל, להזמין חברים לארוחה - וגם לרכל מסביב למדורה
    לאורה ספיני, ניו–סיינטיסט | איור: גיא חרל"פ

    קחו את ד"ר מת'יו פופ לעמק פראי שנראה כאילו רגל אדם לא דרכה בו מעולם, והוא יצביע לכם בדיוק על המיקום שבו האדם הקדמון היה בוחר לבנות את ביתו. "בערך בשליש הדרך במעלה המדרון, במיקום עם שדה ראייה פתוח ותמיכת סלע איתנה", הוא מסביר. ואכן, כל אחד שמתמצא בקמפינג יוכל לזהות את המאפיינים הללו: זה בדיוק המקום שבו תרצה לבנות את האוהל שלך כשאתה מגיע לאזור לא מוכר בשעת דמדומים. זה גם המקום שאנשים שאפתנים יבנו בו את בית החלומות שלהם. במילים אחרות, זאת הנקודה שמושכת אותנו בחבלי קסם לבנות שם בית, זמני או קבוע.

     

    ההנחה המקובלת עד היום הייתה ש"בית" היא תפיסה שימיה כימי האנושות. אבל פופ, ארכיאולוג מאוניברסיטת קולג' בלונדון, אינו תומך בה. "אנחנו מקבלים כמובן מאליו את ההנחה שלבני־האדם בראשית ימי האנושות היה בית, אבל זה לא היה כך תמיד", הוא אומר. "הבית הוא למעשה רעיון שהתפתח עם השנים". ההמצאה של בית, טוען פופ, סימלה נקודת ציון קריטית במסע הארוך של האדם לעבר הציוויליזציה. ולצד היותה רעיון מעשי מאוד, היא הייתה גם זינוק תפיסתי אדיר שעיצב את אופן החשיבה ודרכי שיתוף הפעולה של אבות־אבותינו ומשפיע עלינו עד היום.

    יש דברים שלא משתנים: גם אצל הניאנדרטלים, כמו היום, המטבח הוא מרכז הבית
    יש דברים שלא משתנים: גם אצל הניאנדרטלים, כמו היום, המטבח הוא מרכז הבית

     

    יתרה מזאת, מחקרים עדכניים מציגים לאחרונה עדויות חדשות לכך שהבית לא היה המצאה של ההומו־ספיאנס המודרני יותר שחי לפני כ־200 אלף שנה. למעשה, יושבי הבית המקוריים היו ככל הנראה הניאנדרטלים, שחיו לפני 400 אלף שנה. יתרה מזאת, התמונה שמצטיירת על חיי היום־יום שלהם הייתה נחשבת לבלתי מתקבלת על הדעת רק לפני שנים אחדות; ממחקרים עדכניים מתברר למשל שהם היו רחוקים מאוד מתדמית הפרא הגס והאכזרי, נהנו מאוד לבלות בתוך הבית פנימה, לעסוק במלאכת יד ליד אש חמימה ואפילו להזמין חברים לארוחת ערב.

     

    אין כמעט עדויות על נוכחות אנושית במערות או במסתורי סלע לאורך רוב תקופת הפרה־היסטוריה. בני־האדם בתקופה זו ישבו, ככל הנראה, במעונות ארעיים יותר, ובגלל האופי המתכלה של החומרים האורגניים ששימשו למגורים, אין תיעוד ארכיאולוגי של המיקומים המדויקים.

     

     

    אבל אז, לפני כ־400 אלף שנה, משהו השתנה; "זה משהו שהתפשט על פני כל העולם ההומיניני (ההומינינים הם תת־שבט הכולל את האדם ואת קרוביו הנכחדים), מסביר הארכיאולוג קלייב גאמבל מאוניברסיטת סאות'המפטון שבבריטניה. "בכל מקרה מדובר ברעיון שהתפשט כמו וירוס ששינה ואירגן מחדש כל מקום אליו הגיע". מכיוון שזה גם היה הזמן שבו החלו להופיע מגורים קבועים יותר, הארכיאולוג פופ סבור ש"המשהו" הזה היה "בית".

     

    קשה לומר איזה זן של הומינין חשב על הרעיון הזה. וכמו כל הרעיונות המופשטים, גם הרעיון של "בית" היה זקוק לזמן כדי להתעצב. אבל אין ספק שבאירופה השינוי הזה החל הרבה לפני שהגיע אליה האדם המודרני מאפריקה, לפני 45 אלף שנה. וכל הממצאים מעידים שהיחידים שיכלו להיות אחראיים לתהליך הדרמטי היו דווקא הניאנדרטלים.

     

    סכנות פרה־היסטוריות

     

    המינים הראשונים מסוג ה"אדם" (Homo) הופיעו באפריקה לפני 2 עד 2.8 מיליון שנה. לקדומים שבהם, כמו הומו־הביליס (Homo habilis, האדם המיומן), מייחסים את ראשית הסיתות והשימוש הנרחב בכלי אבן. מאובני האדם הקדומים ביותר, המסווגים על ידי חוקרים מסוימים למין האנושי הומו־ספיאנס (Homo sapiens), התגלו החל מתקופה של כחצי מיליון שנה לפני זמננו באפריקה, אירופה ואסיה. נראה שלפני כ־400 אלף עד 200 אלף שנה התפתחה אוכלוסייה זו במקביל לאדם הניאנדרטלי באירופה ובמערב־אסיה, ולאדם המודרני באפריקה.

     

    כמו המצאות רבות אחרות, גם "הבית" נולדה מכורח המציאות. אירופה של הניאנדרטלים הייתה קרה וצחיחה הרבה יותר מאירופה של היום. לפני 180 אלף שנה היא התקררה עוד יותר, והטמפרטורות צנחו למינוס 20 ולא עלו מעל 12 מעלות אפילו בקיץ. אבל רעיון הבית היה ללא ספק יותר מאשר פתרון הישרדות. אחרי הכל, ההומינינים התחילו לייצר כלים לפני יותר משלושה מיליון שנים. דורות שלמים של הומינינים נהגו לצוד ולחלק את הבשר לקבוצות המשפחה שלהם, אבל הרחיקו את אתרי הטיפול בבשר ממקומות המגורים שלהם, כי הלכלוך והסרחון משכו למקום טורפים ואוכלי נבלות שהיוו סכנה לחיי הקדמונים. מערה או מקלט בסלעים יכולים היו למנוע את פיזור הריחות ולאפשר לדיירים לפקח על פתח הכניסה ולשמור על ביטחונם, אז למה הם לא עשו שימוש בפתרון הזה?

     

    הארכיאולוג פופ טוען שהמפתח לתשובה הוא האש. קשה מאוד לדעת אם הקהילה הפרה־היסטורית ידעה להדליק אש, הוא אומר. על פי התיעוד הארכיאולוגי היה זה הומו־אירקטוס שהתחיל להשתמש באש לפני למעלה ממיליון שנים, אבל רק לפני 500 אלף שנה הצליחו אבות אבותינו לשלוט בה. באתרים ארכיאולוגיים מימי הניאנדרטלים נמצאו שרידי מדורות שבחלקם היו עצמות שרופות. ורק כשהניאנדרטלים מצאו עצמם חמושים באמצעי שסיפק להם אור ודרך לסלק חיות מסוכנות, הם יכלו לרכז את הפעילויות של חלוקת המזון והשינה במקום אחד. והמקום הזה הפך בהדרגה למה שאנחנו מכנים היום בית.

     

    איך בדיוק זה קרה? כל המחקרים מצביעים על כך שהניאנדרטלים דחו את האפשרות ליצור חללי מגורים בעומק המערות, והעדיפו להישאר קרוב לפתח. שם האור היה רב יותר, אבל גם הרוחות. בטור־פאראג', אתר ארכיאולוגי בן 70 אלף השנים בדרום ירדן, ערמו הקדמונים אבנים ועצים בפתח המערה כדי ליצור מחסה מפני הרוח. מאוחר יותר הם התחילו לבנות מחסים דומים בשטח הפתוח, כשהם משתמשים בענפים ואפילו בעצמות של ממותות. בלה פולי – אתר ארכיאולוגי בן 60 אלף שנים הסמוך לעיר פואטייר שבצרפת – נמצאו שקעים באדמה, מחוזקים בבוץ וטין, המצביעים על כך שעמד שם מבנה עץ עגול, שהיה אולי מכוסה בעורות או בשיחים.

     

    אין ספק שלניאנדרטלים היו כישורים טכניים לעצב מרחב מגורים. הם התמחו בשילוב של חומרים שונים, כשהם קושרים אבנים מחודדות לידיות עץ בעזרת גידים של בעלי חיים או סיבי צמחים ובכך יוצרים רמחים, למשל. את החיבורים הם אטמו בעזרת שרף או זפת. הם ידעו להשתמש גם בעורות בעלי חיים, לעבד ולתפור אותם זה לזה באמצעות רצועות עור ארוכות, כך שהם בהחלט יכלו לייצר אוהלים פשוטים. הדלקת אש בתוך האוהל הייתה מאפשרת להם להעלות את הטמפרטורה ממינוס 20 לפלוס 20. שימוש כזה בהנדסת סביבה, יכול היה לאפשר להם לשרוד את לילות החורף הקרים. "בכל מאות הקילומטרים באזור אי־אפשר היה למצוא ולו גם בועה אחת של אוויר חם שמאפשר הישרדות, פרט לאותם מקומות שהניאנדרטלים הצליחו ליצור עבור עצמם", אומר פופ.

     

    אבל מלבד היותם נוחים וחמימים, היו לבתים הניאנדרטליים מאפיינים נוספים שמוכרים לנו. "מרחבי המגורים הראשונים היו מחולקים לאזורי פעילות שונים כבר מההתחלה", אומר פופ.

     

    אבנים ועצמות בעלי חיים שימשו לסימון הגבולות של החדרים הראשונים, ואף שחומרים אורגניים כמו עץ או עור לא שרדו בדרך כלל, מערך האבנים ששרד בהחלט מצביע על אפשרות שהוא שימש לתמיכה במחיצות העשויות מן החומרים הללו. אבל מה שעיצב את החלל יותר מכל היה מיקומה של האש. ואת זה אפשר לראות בבירור באתר הניאנדרטלי אבריק רומאני, הנמצא בסלעים ליד ברצלונה שבספרד.

     

    המקום נפרש במדרון מעל לעמק שיכול היה להיות עשיר בצמחייה ובאבנים, מהסוג ששימש את הניאנדרטלים ליצירת כלים. העמק שימש כנראה גם כמעבר לגזע שוורים מסוג "אורוק", שכבר נכחד בינתיים, כמו גם לעדרי צבאים וסוסים שנדדו מאזור החוף אל תוך היבשת – מה שהפך את המקום לכר נפלא לציד. הוא היה מיושב לסירוגין במשך לפחות 70 אלף שנה, עד לפני 40 אלף שנה בערך, על ידי קבוצות של משפחות שמנו בין עשרה ל־20 איש.

     

    האתר נשמר במצב טוב מאוד, בעיקר בזכות שטפונות עונתיים שהותירו אחריהם מרבצי מינרלים, שהקלו על תארוך שכבות החול, שבהן נמצאו עדויות על נוכחות אנושית. מאז החלו החפירות ב־1983, הגיעו הארכיאולוגים לעומק של למעלה מעשרה מטרים, וחשפו 17 מפלסים המייצגים תקופות שונות של אכלוס. כדי להבין איך אירגנו הניאנדרטלים את חללי המגורים שלהם, חשפו מריה גמה צ'אקון ועמיתיה מהמכון הקטלאני ל"פליאו־אקולוגיה והתפתחות חברתית של המין האנושי", מטרגונה שבספרד, את רוב שטחי המפלסים, המתפרשים על שטח של כ־300 מ"ר כל אחד. באחד המפלסים – בן 58 אלף שנה, נמצאו יותר מ־40 מדורות – המספר הגדול ביותר שנמצא במפלס כלשהו. "הסטודנטים שלי יורדים לשם וחוזרים נדהמים", אומרת צ'אקון. "הם אומרים שאפשר עדיין להריח שם את ניחוחות האיילים הצלויים".

     

    מה שמעניין במיוחד הוא שבכל אחד מהשלבים, סידור המדורות דומה מאוד. "במעגלים החיצוניים הקרובים לכניסה יש מדורות קטנות שקוטרן אינו עולה על 50 ס"מ. האחרות, בחלקים המרכזיים, גדולות הרבה יותר", היא אומרת. המדורות הקטנות ממוקמות במרחק של בין מטר לשני מטרים מהקירות, ודיירי המקום ישנו, ככל הנראה, ברווח שבינם לבין הקיר. הקבוצה של צ'אקון מצאה צמחים מאובנים, כנראה שיירים של שיחים שהם הביאו למקום ככלי מיטה. המדורות הגדולות יותר שימשו כנראה לפעילויות בשעות היום, כמו בניית כלי עבודה, בישול ועיבוד שלל הציד, והן עוצבו במיוחד כדי לשמש לתפקידים השונים. סוג אחד היה מוקף באבנים, למשל. בסוג אחר האבנים הונחו מתחת לחומר דליק כדי לייצר יותר עשן – אולי כדי לעשן בשר. מדורה שלישית נבנתה מעל גומה קטנה בקרקע, שאותה אפשר היה לרפד באבנים, למלא במים ולהשתמש בה לבישול, או לייצור אדים. נראה שהניאנדרטלים היו בשלנים מתוחכמים למדי. עדויות שהתגלו בחפירות מרמזות שהם הרתיחו עצמות כדי לסחוט מהן חומרים מזינים, תיבלו את הבשר שלהם עם צמחי תבלין כמו אכיליאה, ואפילו אימצו דיאטות צמחוניות מדי פעם.

     

    המדורה, שסביבה נבנה בסופו של דבר הבית כולו, השפיעה מאוד על האינטראקציה החברתית. האנתרופולוגית פולי ווייסנר מאוניברסיטת יוטה, בדקה איך אש עוזרת לעצב את חיי החברה של אנשי שבט "סאן" בדרום יבשת אפריקה, וציינה הקבלות לבני־האדם הקדמונים. היא מצאה שבמהלך היום עסקו השיחות בקרב חברי השבט בעיקר ברכילויות, תלונות וחילופי דברים מעשיים כמו, 'מה אוכלים לארוחת ערב?' אבל אחרי שירד הערב, התאספו האנשים סביב המדורה המרכזית, והשיחה עברה לפסים מיסטיים ולסיפורים. "הם מנצלים את הזמן הנוסף שהאש מאפשרת כדי לשוחח על דברים שבאמת חשובים לבני־אדם, הדברים שקושרים אותנו רגשית זה לזה", אומר גאמבל. האש מספקת גם הזדמנויות לתקשורת לא־מילולית, כמו שירה וריקודים, והיא כנראה סיפקה דברים דומים גם לניאנדרטלים, הוא אומר. באתר "ארביק רומאני", יש אפילו רמזים לכך שהם הזמינו אורחים לארוחה. כמות עצמות בעלי החיים שנמצאו סביב כמה מהמדורות, אומרת צ'אקון, מרמזת על כך שישבה שם קבוצה גדולה של בני־אדם.

     

    גם משככי כאבים

     

    אבל בית יכול להשפיע על אינטראקציות חברתיות גם בדרכים אחרות. יש נטייה לדמיין את העבר כאילו היה מאוכלס בגברים בוגרים ובריאים, אומרת הארכיאולוגית פני ספיקינס מאוניברסיטת יורק שבבריטניה. אבל בקבוצות בוודאי היו גם פעוטות, נשים הרות, אנשים מבוגרים יותר ואנשים חולים. העיסוק בציד, שדרש קרבה גדולה לבעלי חיים מסוכנים, גבה בוודאי מחיר גבוה של פציעות. הניאנדרטלים דאגו לחולים ולפצועים שלהם וסייעו בלידות. הם ככל הנראה חבשו פצעים – אולי עם עורות למינג, כפי שעשו האסקימוסים בני שבט האינואיט – וחיטאו אותם עם חומרים אנטיספטיים. ארון התרופות שלהם כלל משככי כאבים וגם פניצילין. כל זה מרמז על כך שהיה להם מקום שבו הם יכלו לשהות ללא תנועה ובביטחון במשך תקופות זמן ארוכות. וזה היה הבית. "גם אז בית היה מקום אינטימי שבו אתה יכול לחוש תמיכה ונינוחות, ולדעת שמישהו משגיח עליך", אומרת ספיקינס.

     

    הניאנדרטלים קברו את מתיהם מתחת לרצפת המערות או למקומות המחסה – משהו שההומו־ספיאנס עדיין עשו הרבה יותר מאוחר, בתקופה הניאוליטית. שתי הקבוצות גם עסקו בקניבליזם, אולי מסיבות טקסיות יותר מאשר מסיבות תזונתיות. "זאת הייתה כנראה הפגנת האהבה והאכפתיות האולטימטיבית", אומר גאמבל. שלא כמו בני־האדם בני זמנם, הניאנדרטלים כנראה לא קברו את מתיהם בשטח הפתוח - אולי עוד אינדיקציה לחשיבות שהם ייחסו לבית.

     

    איננו יודעים אם הניאנדרטלים היו עקרי הבית הראשונים. יש עדויות רבות לכך שההומו־ספיאנס הקימו בתי מחסה דומים והשתכנו במבני סלע בערך באותו זמן. המחנות שלהם תחת כיפת השמיים נתנו מהר מאוד תחושה של משהו חצי־קבוע, שלא כמו הבתים של הניאנדרטלים, שהמשיכו לנדוד עם עונות השנה, אבל חזרו לעיתים תכופות למערות החביבות עליהם, ומרגע שהגיעו למקום, הדליקו אש והכינו מיטות לשינה במקומות הקבועים שלהם. גאמבל דימה את ההתנהגות הזאת לדברים שכולנו עושים כשחוזרים הביתה – הדלקת אורות, סגירת הווילונות וכו'. "יש כאן זיכרון בפעולה", הוא אומר. "ההתנהגות הזאת, שחוזרת על עצמה, מאוד דומה לזו שלנו".

     

    דבר אחד שעדיין נותר לנו למצוא בבתי הניאנדרטלים הוא אמנות, בדומה למה שנמצא אצל בני דורם ההומו־ספיאנס. רמזים לאמנות ניתן לראות בסידורים מסתוריים של סטלגמיטים שבורים התגלו לפני שנתיים במעמקים החשוכים של מערת ברוניקל שבדרום־מערב צרפת. אף שנוצרה בידי ניאנדרטלים, היא לא נראית כמו מתחם מגורים. חברי קבוצתו של פופ מצאו ערימה גדולה של עצמות ממותה במערה בשם "לה קוט דה סנט ברלאד", בבית ניאנדרטלי באי ג'רזי שבאיי התעלה. אבל פופ לא ממהר להעניק לה את התואר "אמנות", למרות שכמה מהאבנים סודרו בצורה ייחודית כל כך, שהיא מעוררת פיתוי לחפש משמעויות נוספות במבנה שלהן.

     

    פשוט בני־אדם

     

    כל זה לא אומר שהניאנדרטלים לא היו מסוגלים לחשוב בצורה סימבולית. ב־2018, החוקר ז'ואאו זיליאו מאוניבסיטת ברצלונה גילה שקדמונים שחיו בחצי האי האיברי השאירו אחריהם ציורי מערות, בני 65 אלף שנה לפחות, וציורים של איברי גוף בני 115 אלף שנה. אולי הם לא חשו צורך להכריז על הסימבוליזם שלהם כמו האדם המודרני, או אולי היו לציורים האלה מטרות אחרות. גאמבל סבור שייתכן שהסטלגמיטים בברוניקל יוצרים למשל מעין קסילופון פרה־היסטורי שעליו ניגנו הניאנדרטלים.

     

    זיליאו רואה את הביתיות של הניאנדרטלים כסיום החגיגי של ההיערכות שלהם מחדש וההגדרה העצמית החדשה שלהם. הם אולי נראו שונים, הוא אומר, אבל הם היו "פשוט בני־אדם" שחיו בזמן שבו השונות האנטומית בין קבוצות בני־אדם הייתה גדולה יותר מאשר היום. ספיקינס מסכימה איתו. החשיבה מחדש החלה בעקבות רמזים על כך שהם קוברים את מתיהם, אבל קו פרשת המים היה הגילוי שלפיו בני־האדם המודרניים התערבבו בניאנדרטלים, היא אומרת. "פתאום זה היה מקובל הרבה יותר לראות את התכונות היותר אנושיות שלהם".

     

    כל זה מבטל את הרעיון שהניאנדרטלים היו פראיים ואכזריים. "ייתכן ששחזור מדויק אפשר למצוא בסדרה המצוירת משפחת קדמוני", אומר בחיוך הארכיאולוג פופ.

     

    5 עובדות על האדם הניאנרדטלי

    1. המונח "ניאנדרטל" (Neandertal) נטבע על שמו של עמק ניאנדר שבנורדריין־וסטפאליה, גרמניה, שבו התגלו המאובנים הניאנדרטליים הראשונים.

    2. הניאנדרטלים היו נמוכי־קומה אך חסונים מאוד והתהלכו זקופים. הגולגולת שלהם מעידה על מוח שהיה בגודל זהה לזה של אדם בן ימינו. גם קרבתם לקופי אדם הייתה דומה לזו של האדם המודרני.

    3. במאה ה־ 20 התברר שניאנדרטלים היו נפוצים גם במזרח התיכון. ואכן, כמה מהאתרים הידועים והחשובים ביותר שבהם נתגלו שרידי האדם הניאנדרטלי נמצאים בישראל; בהם מערת התנור, מערת כבארה ומערת עמוד.

    4.  ב־ 1997 הצליח לראשונה צוות למצות די־אן־איי מגולגולת ניאנדרטלית. הצוות מיפה את הרצף של מקטע זעיר והוכיח שהוא שונה מזה של בני־אדם בני ימינו.

    5. בתחילת המאה ה־ 20 , שוחזר שלד הניאדנדרטלים בטעות באופן פרימיטיבי מאוד. אך בשנים האחרונות, פליאו־אנתרופולוגים טוענים שניאנדרטל לבוש בבגדים רגילים לא היה מעורר תשומת לב מיוחדת אילו הופיע כיום במקום ציבורי. 

     

    תרגום: לילית וגנר

     


    פרסום ראשון: 20.02.19 , 22:12
    ידיעות אחרונות