רן גואטה, המנכ"ל הטרי של תיאטרון הקאמרי, זוכר עדיין את היום הראשון שלו בבית הספר לאמנויות בתל־אביב. ילד בן עשר מיפו ד', במעיל עור שחור, שרשרת זהב וצמיד גורמט, שהגיע בשני אוטובוסים ללב ההוויה התל־אביבית. "עמדתי שם, בחצר, ילד מבוהל, שלעיניו נגלה עולם שהוא לא מכיר והרגשתי זרות גדולה", הוא נזכר היום. "הייתי עסוק בלשרוד מבחינה חברתית וקיומית. כל מה שעמד לנגד עיניי אז היה לבנות חומות וליצור לעצמי איזשהו ביטחון".
מה היית אומר לו, לילד המבוהל הזה, היום?
"לא להתייאש וללכת בעקבות החלומות שלו".
מה זה סוציאליזם?
החלומות של גואטה (44) לקחו אותו רחוק. לפני כעשרה חודשים הם הובילו אותו לכיסא מנכ"ל התיאטרון שפינה שמוליק יפרח, שהודיע על פרישה מסיבות משפחתיות, עוד בטרם מלאה שנה למינויו. לפניו, שימש בתפקיד, במשך 25 שנים, מי שנחשב למנכ"ל המיתולוגי של הקאמרי, נעם סמל. הבחירה להפקיד את מעוז האליטות התל־אביבי בידי גבר צעיר ממוצא מזרחי ‑ נתפסה כהתגשמות כל חלומותיה של שרת התרבות, מירי רגב. היא מצידה, מיהרה לברך בחום על המינוי. "אני מאחלת לרן גואטה הצלחה רבה", אמרה, "וסבורה שאין מתאים וראוי ממנו להוביל את התיאטרון הקאמרי בזכות כישוריו הרבים וניסיונו".
גואטה מצידו, מתנער בתוקף מהשיוך למהפכה שניסתה רגב להוביל בעולם התרבות הישראלי. "בלשון המעטה, אין קשר בין המינוי שלי לקו שמובילה מירי רגב. מאז שנכנסתי לתפקיד אין גם קשר בין משרד התרבות לקאמרי. אני לא ראיתי אותה ולא דיברתי איתה במשך שבעה חודשים. היא אמנם בירכה אותי על המינוי, אבל כשכתבתי לה תודה בתגובה וביקשתי שניפגש, לא קיבלתי תשובה. יש פה שקט מוחלט מהכיוון שלה".
גואטה גם השתתף בהפגנה שנערכה בסינמטק תל־אביב נגד חוק הנאמנות בתרבות ‑ פרויקט הדגל של השרה, שלא יצא לפועל בסופו של דבר. "יש לי בעיה עם החוק הזה", הוא מצהיר, "אני יכול להגיד לכם שכבר היום יוצרים 'אובר נזהרים' בכל התבטאות שקשורה בערבים או בנושאים שנויים במחלוקת. בפגישות עבודה, אמנים כבר אומרים לי מראש: 'בוא ונוריד את זה, כדי לא להסתבך'. הצנזורה העצמית הזו מפחידה אותי יותר מהכל. זו התחלה של תהליך מסוכן. תיאטרון לא יכול להימנע מעיסוק בכיבוש, בפלסטינים, בלהט"בים, בסוגיות של דת ומדינה, אחרת הוא הופך להיות תיאטרון מגויס".
אפרופו תיאטרון מגויס, איפה אתה ממוקם פוליטית?
"אבא ואמא שלי היו שייכים כל השנים לדור 'הנעולים', אלה שהצביעו ביבי ויצביעו ביבי ולא משנה מה. אני עם הזמן התחלתי לחשוב אחרת בנושאים חברתיים ופוליטיים, וכן, אני איש מחנה השלום. אני חושב שצריך לעשות הכל על מנת למצוא את הדרך לשלום - למעננו ולמען הילדים שלנו. ובעניין השסעים בחברה, צריך לדבר, צריך לגעת, גם התיאטרון הרי נוגע, אבל לא לשסות".
הוא נולד ביפו ד', לאב מוסכניק ואם שעבדה במספרה (“היא עבדה מגיל מאוד צעיר, וחנה רובינא הייתה קליינטית קבועה במספרה הראשונה שבה הועסקה”). בן שני מתוך ארבעה אחים. "ההורים שלי עבדו מאוד קשה כדי לתת לנו כל מה שיכלו. לא סבלנו מחסור, אבל לא היה בבית חוסן כלכלי. אני זוכר שמגיל מאוד צעיר רציתי לעשות כסף, כדי לא ליפול על הוריי לנטל ולמעמסה. במהלך הילדות שלי מכרתי כמעט כל דבר אפשרי. הייתי קונה ופלים ממולאים, 'גליליות', ומוכר מדלת לדלת. אני זוכר שהייתי נוסע באוטובוס למפעל של 'רולדין', ממלא תיקים בסחורה, וחוזר באוטובוס. הנהג היה אומר לי לפעמים: 'אתה לא יכול לעלות עם כל החבילות האלה, זה כבר הובלה', והייתי מבקש: 'תעלה אותי, אין לי לאן ללכת'. הייתי חוזר בשני אוטובוסים הביתה. אחר כך הייתי דופק על הדלתות ומשכנע: 'שלום, גברתי. תקומי בבוקר, תשתי נס קפה, לא תרצי משהו מתוק ליד? זה כמו מה שמוכרים בסופר, רק יותר זול'. ככה עשיתי כסף וגם את התרגילים הראשונים במשחק. אני והאחים שלי היינו ילדים מאוד עצמאיים, והצלחנו. אחי הוא פסיכולוג קליני, אחותי עורכת דין. זה קרה גם בגלל שההורים שמרו על משמעת ברזל בבית, כדי להגן עלינו מהסביבה הקשוחה שארבה לנו בחוץ".
עד כמה קשוחה?
"כפסע היה בינינו לבין עולם הפשע. אני זוכר שמישהו הכה אותי פעם ואחי התערב, ודקרו אותו בבטן בסכין. עד היום יש לו צלקת. זאת הייתה האווירה בשכונה. יש לי חברי ילדות שנתקעו שם ועברו מסלול של סמים וכלא. אבל ההורים שלי תמיד החזיקו אותנו קצר בסביבה הקשה הזו ושמרו עלינו".
ואיך הגעת לבית ספר לאמנויות?
"בזכות המורה שלי, עדינה סטרוגו. ההורים שלי לא היו חשופים בכלל לתיאטרון, אני חושב שההצגה הראשונה שהם ראו הייתה 'ציד המכשפות' ששיחקתי בה בבית הספר. זה היה בית טריפוליטאי עם הרבה חום והרבה אוכל, אבל אמנות, איך נגיד, לא הייתה בדיוק חלק מנושאי השיחה בבית. המורה עדינה ניגשה אליי יום אחד ואמרה לי, 'נפתח בית ספר חדש לאמנויות ואתה תלך ללמוד שם'. היא גם הגיעה אליי הביתה ושיכנעה את ההורים שלי, ובזכותה ניגשתי לכל האודישנים והתקבלתי".
שם היה המפגש הראשון שלך עם האליטות בתל־אביב?
"אני לא כל כך אוהב את השימוש במונחים האלה: אליטות והיפוך האליטות, אבל זה היה כמו לגלות את העולם מחדש. פתאום נחשפתי לתרבות אחרת, לקוד לבוש אחר. אני זוכר שהחבר'ה היו הולכים עם דנה דבורין, שהייתה במחזור שלי, לאכול במסעדת 206 בצהלה. זה בכלל לא היה על סדר היום שלי, לא משהו שיכולתי להרשות לעצמי לחלום עליו אפילו. זו עובדה, הייתי שונה. לי לא הקריאו ספרים לפני השינה. פעם אגב שאלתי את אבא שלי למה, והוא אמר לי: 'הייתי מגיע הרוג מהעבודה ומושיב אותך על הספה מול הטלוויזיה, למי היה כוח לספר סיפורים?'"
לחסכים האלה היה מחיר. "אני זוכר שישבתי בשיעורי היסטוריה בכיתה ד' בביה"ס לאמנויות, ולא הבנתי חצי מהמושגים. המורה ביקשה מאיתנו פעם להכין עבודה על סוציאליזם, אז פתחתי אנציקלופדיה, לקרוא מה זה בכלל. זה היה תהליך, לכבוש את השפה החדשה, לכבוש את התרבות. בכל חופש גדול הייתי נשאר לשיעורי חיזוק בבית הספר. בכיתה ט' עברתי לתלמה ילין, ששם הדרישות היו עוד יותר גבוהות, ונשברתי. בחופש הגדול ניגשתי למורה לאנגלית, שנתנה לי 54, ואמרתי לה בדמעות שאני לא יכול יותר, שאני מיואש, שאני אעשה משהו לעצמי, והיא העבירה אותי. בציון 55. לפני שנה נפגשנו, חיבקתי אותה ואמרתי תודה. המזל שלי בחיים היה שלכל אורך הדרך נתקלתי באנשים בעלי שיעור קומה שידעו לתת לי דחיפה קטנה. הדרך הזאת, שעשיתי באוטובוסים מיפו ד' לבית הספר לאמנויות, ואז לתלמה ילין ואז לניסן נתיב ‑ יצרה בי גם את הדחף המאוד חזק בגיל מאוד צעיר להטביע חותם. זה גם חיספס אותי וחיזק אותי, ונתן לי גם הרבה כלים לניהול טוב יותר".
הכלים הללו שימשו אותו כשהבין, אחרי שסיים את לימודי המשחק בסטודיו של ניסן נתיב, שלא יהיה שחקן גדול. הוא חצה את הבמה, עבר לאחורי הקלעים, וניהל בהצלחה לא מבוטלת את תיאטרון הפרינג' של בית ציוני אמריקה, תיאטרון גבעתיים, ותיאטרון אורנה פורת. "אחת הבעיות הראשונות שנתקלתי בהן בקאמרי, הייתה שעובדי הבמה לא היו מוכנים לעבוד בשבתות", הוא אומר. "אני זוכר שעמדתי מול 15 גברים חסונים וחזקים, ואחד מהם אמר לי: 'הייתי צלף בגולני, סחבתי כל היום על הגב M14'. אמרתי לו, 'אני יודע בדיוק על מה אתה מדבר ומכיר את ריח הזיעה הזה, אני הייתי קשר־מ"מ בגבעתי וסחבתי מ"ק 77 עם גליל'. הוא הסתכל עליי ואמר, הופה, אנחנו מדברים באותה שפה".
ניצול בדיעבד
אבל גם הניסיון הקרבי לא עזר לו בסערה שפרצה סביב המחזה החדש של מאור זגורי, "זה אני", שמלווה בשיריו של אייל גולן, והעיבה על כניסתו של גואטה לתפקיד המנכ"ל. במסיבת העיתונאים הראשונה שכינס התיאטרון בתקופת כהונתו, הוצג גם המחזמר השנוי במחלוקת כחלק מהרפרטואר לעונה הקרובה, והמחאות לא איחרו להגיע. לא רק ארגון יוצרות התיאטרון זעמו על ההחלטה, גם שחקן הקאמרי דרור קרן שלח מכתב חריף להנהלת התיאטרון שבו טען כי "העלאת מחזמר משיריו של אייל גולן זוהי יריקה בפרצוף הקורבנות שלו והתעלמות מעוול ומשפל מוסרי". בתגובה טען המפיק, דורון מור, שהמתנגדים מונעים משיקולים אחרים. "אייל גולן לא קשור לזה. זה אשכנזים שלא רוצים מזרחים בתיאטרון", הצהיר בראיון למאקו.
למרות הלחצים הגדולים והזעם בתוך התיאטרון ‑ הוחלט בקאמרי להעלות את ההצגה כמתוכנן, באפריל הקרוב, והחזרות עליה החלו בימים אלה. בהפקה ישתתפו בין השאר זמרת הלדינו הבינלאומית יסמין לוי, ספיר סבן זוכת "דה וויס", ונופר סלמאן ("הכוכב הבא לאירוויזיון").
"אייל גולן לא הואשם מעולם בבית המשפט", מצהיר גואטה. "המחזה הוא מחזה טוב, השירים הם שירים שגולן ביצע בעבר, ולא כתב אותם, ואייל גולן גם מושמע היום בגלגלצ, ובפריים־טיים של ערוץ 2. אנחנו בקאמרי מאמינים בחופש הביטוי והיצירה. יכולנו לעשות יו־טרן, ולהגיד לא לעבודה שאנחנו חושבים שהיא יצירה טובה, אבל החלטנו שאנחנו דבקים בה. בשורה התחתונה: מאור זגורי כתב מחזה טוב ומרגש".
ובכל זאת, רבים טענו שיש חוסר רגישות בהתעקשות לשלב את אייל גולן ברפורטואר של תיאטרון ציבורי, בגלל הפרשה.
"העלילה לא נכתבה על פי השירים של אייל גולן, והשירים רק משרתים את הסיטואציות בעלילה. כותבי השירים האלה נמנים על טובי הכותבים בארץ - דורון מדלי, ארקדי דוכין ועוזי חיטמן".
מאור זגורי אמר, ש"כיסאות התיאטרון הישראלי צמאים לישבנים טריים של קהל חדש". המטרה היא באמת להביא קהל שלא מגיע בדרך כלל לתיאטרון?
"אני רוצה יותר קהל בתיאטרון, אבל לא אעלה מחזמר עם השירים של אייל גולן, אם הוא לא מחזה טוב, שמבוסס על דרמה חזקה, עם הפקה מושקעת. כשהמחזה הגיע אלינו, שקלנו אותו ברמה המקצועית. רק אחרי שהבנו שהוא טוב אמרנו, אוקיי, זה גם יביא לנו קהל נוסף, קהל אחר, שאולי לא מגיע בדרך כלל לתיאטרון, שזה סבבה. זה לא אומר שמעכשיו נעשה מחזמר בנושא מסוים רק כדי להשיג קהל כזה או אחר".
הקשר של גואטה לקמפיין MeToo, מתחיל מזמן. אחד ממוריו ב"תלמה ילין" היה השחקן יובל זמיר המנוח, שהורשע בביצוע מעשי סדום ומעשים מגונים בתלמידים, ונידון לארבע שנות מאסר. גם לגואטה היה מפגש טעון איתו כתלמיד. "הייתי אחד מהנפגעים של יובל זמיר, אבל הבנתי שהוא חצה איתנו את הגבול רק בדיעבד, כשהכתבות עליו התפרסמו. למדתי אז בכיתה י"א בתלמה ילין ועשינו חזרות להצגה 'חתונת הדמים' של לורקה. אני שיחקתי את חוטב העצים. יובל לקח אותי ועוד שני תלמידים לחדר בבית ספר בתל־אביב, סגר את הדלת, כיבה את האורות ואמר לנו: 'תרוצו בחלל, תתחברו לטבע'. ואז הוא דרש: 'תחשפו את עצמכם', עד שבאיזשהו שלב הוא אמר, 'תחזרו להיות תינוקות, תביכו את עצמכם'. הוא הוביל אותנו לכך שהיינו צריכים להתפשט. בסופו של דבר התרוצצנו בחדר עירומים לידו. לא הגענו לרמה של אקטים מיניים קשים, הוא גם לא נגע בנו. רק מאוחר יותר, הבנתי שניצלו אותי מינית".
מתי ירד לך האסימון?
"רק בדיעבד קלטתי שעבדו עליי, שרימו אותי ושמישהו ניצל אותי. לא קודם. עצם העובדה שהיינו גברים והוא היה גבר, והוא גם לא נגע בנו, גרמה לנו להרגיש פחות נורא. נתקלתי בו כמה פעמים עד מותו ולא יכולתי להסתכל לו בעיניים. אני כל כך כועס על המקום הזה, שבו גבר מבוגר ניצל אותי".
גואטה גם מודה שרווח לו כשהבמאי מיקי גורביץ' ‑ ששלוש תלמידות לשעבר הגישו נגדו תלונות למשטרה שבהן פורטו הטרדות מיניות ופגיעות מיניות ‑ הודיע שיפרוש מבימוי ההצגה "אניהו" בקאמרי. "במשך שנים ריחפו מעל ראשו של מיקי האשמות כאלה ואחרות", אומר גואטה, "אבל זה לא הגיע לכדי תלונה במשטרה. כשהחשדות נגדו פורסמו, ניהלנו איתו דיאלוג. מיקי, גם כדי להגן על עצמו, אמר 'אני נסוג'".
זה הקל עליך?
"באיזשהו מקום כן. במיוחד כשכמה ימים אחר כך הוגשו נגדו גם תלונות במשטרה. אבל אם זה לא היה קורה, הייתי צריך להתמודד עם הפרשה הזאת בעצמי, ומפסיק את ההתקשרות איתו. חד־משמעית".
החריימה של אבא
אנחנו נפגשים בביתו בצפון תל־אביב. אשתו, הדוגמנית גליה מלטסטה, מכינה עוגת פרג, התינוק רפאל ישן בעריסה. האידיליה הזו מסתירה שנה מטלטלת, שבה הבשורות הטובות והקשות התערבבו זו בזו. את ההודעה על המינוי כמנכ"ל, בעקבות פרישתו המפתיעה של שמוליק יפרח, קיבל במהלך ירח הדבש בפיליפינים עם גליה, שהייתה כבר בהיריון. באותה חופשה רומנטית נודע לו גם שאביו על ערש דווי.
"המוות של אבא היה מאוד מפתיע, כי הוא היה אדם בריא, לא עישן, לא שתה, כלום", הוא מספר. "בוקר אחד הוא פשוט התמוטט. אני וגליה היינו בדיוק בהפלגה, עשינו רפטינג וצלילות וכשחזרנו, ראיתי עשרות שיחות שלא נענו מהבית. בדיוק התפרסמה גם כתבה ב'הארץ' עם הכותרת: 'מסתמן שרן גואטה המנכ"ל הבא של הקאמרי', כך שקיבלתי הרבה איחולי מזל טוב. הייתי בקטע טוב, שמח. ואז אני יורד מההפלגה ואומרים לי: אבא שלך במצב קריטי, אתה צריך לחזור הביתה. לא הייתי מסוגל לעכל בכלל את הדברים. גליה לקחה את העניינים לידיים והתחילה לארגן את כל הדרך בחזרה".
גואטה התעקש לשמור על אופטימיות. "לפני שטסנו חזרה, אמרו לי שהמדדים של אבא שלי התייצבו, והוא מורדם ומונשם. אמרתי לעצמי, אני חוזר הביתה ומעיר אותו, לא יעזור כלום, כי לי ולאבא שלי היה קשר מאוד קרוב וחזק. היינו הולכים לדוג ביחד ומדברים על הכל. כשנחתנו, פתחתי את הטלפון, ואיזה חבר שלא ידע שאני לא מעודכן, כתב לי: 'אני משתתף בצערך'".
אלו הנישואים השניים שלו ושל מלטסטה. היא הייתה נשואה בעבר למוזיקאי גלעד שגב, והוא היה נשוי לעורכת הדין רונה לרר, והביא איתה לעולם בת משותפת, איה, בת 13. "איה הייתה בת שנתיים כשנפרדנו. זו הייתה תחושה קשה של בית שמתפורר, יחד עם המון דאגה שלא לשרוט את חייה. אחרי שנים לא קלות כגרוש הכרתי את גליה. מאוד רציתי לבנות שוב בית ומשפחה, אבל היה לי מאוד חשוב להגיע למקום הנכון. ומהרגע הראשון עם גליה, היה ברור שזה המקום הנכון. שנינו הגענו מאוד בשלים לקשר. אחרי ארבעה חודשים יחד ישבנו לאכול אצל ההורים שלי, והיא אמרה שכשאכין לה חריימה כמו של אבא שלי ‑ היא תעבור לגור איתי. אז למדתי ממנו איך עושים חריימה, הגעתי אל ביתה עם סיר מהביל, ומאז אנחנו חיים יחד".
ממשיך להכין חריימה?
"פחות ממה שחשבתי. התפקיד בקאמרי שואב פנימה".
המינוי של גואטה, ושל גלעד קמחי, שייכנס לתפקיד המנהל האמנותי, במקום עמרי ניצן הפורש ‑ אחרי 25 שנה ‑ מסמל עידן חדש בקאמרי ואת מגמת חילופי הדורות בתיאטרון הישראלי. בין היתר מונה משה קפטן למנהל האמנותי של הבימה במקומו של אילן רונן ואלישבע מזי"א הפכה למנהלת תיאטרון החאן הירושלמי.
האשימו לא אחת את נעם סמל ועמרי ניצן שטיפחו רק קבוצת מחזאים מצומצמת ושבתקופתם הקאמרי היה חצר סגורה בפני יוצרים חדשים. תנסה לשנות את המגמה?
"גדלתי בפרינג' ואני חושב שצריך לתת הזדמנויות למחזאים צעירים, וזו גם הרוח של גלעד קמחי ושלי. אבל החוויה שלי עם עמרי ניצן היא מאוד טובה. כשנכנסתי לקאמרי היה לי מאוד קל להתחבר אליו, למרות המעמד שלו והשנים הרבות שהוא בתיאטרון, הוא קיבל בחור בן 43 ונפתח אליי ועבד איתי צעד־צעד בשיתוף פעולה. יש המון יתרון בניסיון שלו".
ומה עם הבעיות הכספיות שבהן רוב התיאטראות, בהם גם הקאמרי, נתונים?
"כל החיים שלי, הדאגה הגדולה שלי הייתה למנוע גירעון כספי. זה ליווה אותי בכל מוסד שהייתי בו. למדתי להסתדר ולעשות עסקים, וכל תיאטרון שניהלתי, גם תיאטרון גבעתיים וגם אורנה פורת לא היה בגירעון. מגיל צעיר הפנמתי שכשאתה מחוסן כלכלית ‑ זה נותן לך הרבה ביטחון וכוח. הילד ההוא מיפו, שנסע בשני אוטובוסים לתלמה ילין, למד משהו על החיים".
5 ההצגות ששינו את חייו של רן גואטה
1. "שמן על בד" שכתב וביים רוני סיני. "הפקה גדולה ששיחקתי בה בניסן נתיב והעלינו גם בתיאטרון הפרינג', שגם ניהלתי. ההצגה שסימלה את ראשית דרכי כמנהל".
2. "המלט" - בכיכובו של שולי רנד, "ראיתי את ההצגה כסטודנט ונפעמתי מהמשחק העוצמתי".
3. "רומיאו ואמא" ‑ שכתבו גלעד קמחי וגור קורן וביים גלעד קמחי. "ההצגה הראשונה שעלתה בקאמרי בתקופתי כמנכ"ל שגם מתכתבת עם הילדות שלי, ומתארת נער בפריפריה עם חלומות גדולים".
4. "ציד המכשפות" ‑ "הצגה שהעלינו בכיתה י"א בתלמה ילין. שיחקתי בתפקיד הראשי את ג'ון פרוקטור, ההורים שלי באו לראות והתחושה הייתה חגיגית ומרגשת במיוחד".
5. "וויצק" מאת גאורג ביכנר ‑ "הצגה חזקה מאוד שהעלתה רנה ירושלמי ב־2006, שהסגנון וההקפדה המאוד מיוחדת שלה, העניקו לי חוויה מיוחדת ואחרת".
amiralam@zahav.net.il
