קלוֹז'ר

"אל תלכי אליו עוד פעם", אני אומרת לה. "למה לא?" היא שואלת, "מגיע לי קלוז'ר". "קלוז'ר", אני מורידה את הקומקום מהאש, הנה מילה שחשבתי שכבר לא אשמע יותר בחיים.

היו תקופות בחיי שבהן המילה הזו מילאה תפקיד משמעותי בחיי האהבה שלי. אז, כשהייתי ברמנית רווקה עם ערימת תלתלים גי'נג'יים, וגיליתי להפתעתי שכל החוכמה והעלומים שלי, הסקס אפיל של מפקדת הבר הקשוחה שמגישה לך גולדסטאר בשמלת סאדו שחורה ‑ כל אלו לא מספיקים בשביל לגרום לגברים מסוימים להתנהג אליי יפה. באותם הימים, כל מה שעניין אותי זה להשיג תשובות. לברר כאן ועכשיו למה הבחור עם הידיים הקטנות והלבנות הפסיק לסמס בשבועיים האחרונים, מדוע בדיוק הוא התקרר.

היום אנחנו כבר אמהות בנות ארבעים פלוס, עברנו מספיק שיחות סיכום כדי להבין שהן דבר מטומטם. כן, בטח, בואי באמת נבקש תשובות כנות ומלאות אומץ מגבר כל כך פחדן שהוא אפילו לא טרח להסביר לך למה עבר לו ממך. אחרי שסיימנו את הנישואים, ממילא הבנו שבאהבות גדולות באמת כמעט אין שיחות סיכום, הצער כל כך גדול שכל אחד הולך בשתיקה לדרכו, אחרי שאסף מהארון את סיר האמייל הירוק של סבתא רבקה. אחרי שעברת דבר מרסק כזה, את מבינה. אין מה להתעקש על קשר קטן שנפח את נשמתו, כל המילים ממילא חסרות משמעות, תודה ונקסט.

"למה את צריכה את זה?" אני אומרת, "אולי פשוט תקבלי את זה שעבר לו?" "לא", היא מתעקשת, "אל תדאגי, אני אתנהג יפה, אדבר איתו רגוע ומסודר ובאמת אנסה לברר מה קרה לו בקשר הזה", ודווקא זה מה שמעורר את החשד שלי. היא לא נשמעת כאילו היא הולכת לסגור שום דבר.

הם הכירו בטינדר, או לפחות ככה נדמה לי, כי בכל פעם שרונה אומרת לי "פגשתי אותו באפליקציה" אני כל כך נבוכה להודות שבמוחי המג ריאני והעתיק אנשים עדיין פוגשים את אהבת חייהם במקרה בחנות ספרים יד שנייה, שאני מתביישת לשאול איזו אפליקציה בדיוק. בהתחלה רונה בכלל לא לקחה אותו ברצינות, הוא היה גרוש טרי מדי שרק לפני חצי שנה עבר לדירה ריקה וגדולה במגדלים. "הוא גם טוב מדי במיטה", היא אמרה, "בטח יש לו עדר של גרושות ונשואות שהוא מזפזפ ביניהן. אז אני רק אשתמש בו בשביל ללמוד כמה דברים, המגע שלו מדהים".

רק שיואב הפתיע, הוא לא הפסיק לסמס לה "יפה שלי" ו"חיימשלי" דבר ראשון כל בוקר ואחרון כל לילה. הזמין אותה בשבת לכל מיני טיולים במעיינות סודיים שרק הוא מכיר, בחבל בנימין. כשהיא טענה שהתותים השנה יקרים מדי ורק מטורף יקנה סלסילה ב־38 שקל, הוא שלח לה למשרד שתי סלסילות של "התותים הראשונים של החורף, כי אסור שאישה כמוך תמנע מעצמה משהו שהיא רוצה".

אחרי חודש, הוא ביקש ממנה שתסנכרן את השבת שלה בלי הילדים עם זו הפנויה שלו, ואז כבר שתינו התחלנו להאמין בו. בעולם הגרושים, לסנכרן שבתות זה כמו להציע נישואים, אחרת למה שתטרח להיכנס לריב עם הגרושה? והגרושה שלו באמת העליבה אותו. רונה הראתה לי את הווטסאפ שהיא קיבלה ממנו: "הגרושה שלי אומרת שלא יעלה על הדעת שאני אפגע בשגרת השבתות של תום ואמילי בכל פעם שיש לי סטוץ מהטינדר", הוא כתב לה, "אמרתי לה שאת זה לא סטוץ, שאת פה כדי להישאר".

מילים־מילים, לכי תביני למה אנשים אומרים אותן וכותבים אותן בכזו קלות, איך הם לא מבינים שמילה זו לא רק התקבצות מקרית של עיצורים ואותיות אהו"י. מילים הן בנאיות, הן נמלים חרוצות, איפה שאתה מניח אותן הן מקימות מגדל של תקווה וציפייה אצל האחר. ואולי יואב כן התכוון, ורק אחר כך עבר לו.

רונה הבינה היטב מה זה אומר כשהוא התחיל להדיר לאט־לאט את כל כינויי החיבה מהמקלדת שלו. כשיום אחד הוא עבר מ"חיימשלי" לסתם רונה, קורקטי, היא הרגישה כאילו הורידו אותה בדרגה, ולא סתם, קילפו לה את הדרגה באלימות מהעור החשוף של הלב. והנה מה שהכי גרוע: יואב בנה על רונה שתהיה פחדנית בדיוק כמוהו. שדווקא היא, האישה המפוארת עם רעמת הדבש שחצי מעורכי הדין של המדינה רועדים ממנה, דווקא לה לא יהיה האומץ לתקוף אותו, בטח לא אחרי שבחר לא להגיד שום דבר חד או נוקב. לכי תכעסי עליו כשכל מה שהוא כתב זו מריחה רפה על "עומס". לכי תצאי ההיסטרית שמקלידה "אנחנו חייבים לדבר" אחרי ווטסאפ תמים על "בעיות" עם הגרושה שלא מאפשרות לו לקחת אותך למסעדה וייטנאמית.

שזו בדיוק סוג העזיבה בתשלומים שגורם לבחורות להתעקש על קלוז'ר. התחושה הזו שמרחו אותך אט־אט ועימעמו אותך במילים חסרות פשר, רק כדי שתהיי ילדה טובה ולא תעשי לו בעיות. אז בטח שעכשיו בא לך לדפוק סצנה, ולדפוק אחת כל כך מרהיבה ומרושעת ומפוצצת בהיסטריה, רק כדי שהוא יבין שאותך אי־אפשר לטשטש.

ארבעה ימים אחרי, רונה פותחת לי את הדלת בפנים של כלב אשם. "איך? איך עשיתי את זה?" היא מקוננת, ואני מתחילה להתרגז. היא כבר לא בת 27, לא ילדה משועממת בלי חיים, חלפו הימים שבהם נתנו לבחורים בינוניים, שכל גדולתם היא היכולת לטפח זקן באמצעות שמן האגוזים הנכון, את הכוח הזה עלינו. בגיל מסוים את כבר אוהבת את עצמך מספיק כדי להבין שמהרגע שמישהו בוחל בך וזורק אותך מעליו הוא לא יכול להיות נפלא, זה פשוט לא אפשרי להמשיך להאמין בזה. כמו שלא תסכימי לארח בגוף שלך בהתנדבות מחלה אוטואימונית, ככה לא תסכימי להשאיר בלב שלך מישהו שכל פעולה שלו אומרת "את לא טובה מספיק".

כבר כמה זמן אני תוהה על מנטליות השפחה שיש לנשים כמו רונה. מה גורם לאישה מבריקה, חזקה, כזאת שהסתכלה לפירוק המשפחה שלה בלבן של העיניים, לארגן לעצמה מיוזמתה עוד חודש של כאב בשביל מישהו שהפך להולוגרמה ממזמן. כנראה הבעיה מתחילה במחזרים הטובים. אלו המשקיעים, שזוכרים כמה את אוהבת עציצים צבעוניים מהשוק ומדברים בלי בעיה על איך נפגיש את הילדים שלנו בפסח. יואב ידע מההתחלה לדברר ולצייר את קסמיה של רונה. הוא ידע לאבחן במדויק מה סקסי בפופיק שלה, מה עושה לו את זה בכתפיים העגולות שלה, הוא היה יינן מומחה לטעם השפתיים שלה, דשא קצוץ וקצת אגסים בשלים, ויכול היה לכתוב ספר, ואף כתב אחד קטן בסמסים, על כל מה שעושה אותה "האישה הזאת שאי־אפשר להוריד ממנה את העיניים, קרדיט למאיר אריאל".

"הוא פשוט שם אותך על כן", אני אומרת לרונה, "הניח אותך על פדסטל כזה וסגד לך כמו אלה. ואז פשוט הוריד אותך לאט־לאט מהכן הזה, ועם זה את לא יכולת להשלים". ככה בדיוק מתחיל הלופ האכזרי הזה של רק באתי בשביל קלוז'ר אחרון. במישהו שבא משום מקום ושם אותך על כן, גורם לך ללכת ברחוב ולרחף כשאת חושבת כמה מזל שמצאת את האיש היחידי שמבין מה מהמם בפה הנוטה לשמאל שלך, היחידי שאת לא ממהרת לשים על עצמך מגבת כשהוא תופס אותך רוכנת בתחתונים על הרצפה ומחפשת את המשקפיים שנפלו. להפך, להפך, כל דבר בגוף הערום שלך, לא משנה באיזו תנוחת טכנאי מזגנים כורעת ומוזרה הוא יתפוס אותו, מביא אותו להחמיא לך.

כשהוא מתחיל לשמוט מתחתייך את הכן הזה, זה כל כך בלתי נתפס, שאת פשוט לא מסוגלת להאמין שזה קורה לך. הרי לא ייתכן שהוא שיקר, שהוא אומר את זה לכולן, לא היינן המומחה הזה של ריח הצוואר הספציפי שלך, לא האיש היחיד שקלט איך בשמש יוצאים בשיער שלך גוני שועל אדומים. כל מה שאת רוצה זה לחזור ומהר לכַּן הזה שהוא בנה לך, לקבל שוב את ההערצה הזאת, את המבט שהסתכל עלייך באינטנסיביות ושחיפשת מאז הגירושים. כל מה שהיא רצתה היה לא להרגיש את זה, אז היא פיתתה אותו כמעט בכוח. "ולשנייה אחת", היא אומרת, "באמת ראיתי אותו מסתכל עליי שוב ככה, אבל זה היה רק לשנייה, וזה שבר אותי".

ועכשיו היא שוכבת פה על השזלונג של איקאה, ומחכה לראות אם הוא בכל זאת יסמס לה משהו. רק שהפעם נקודת המוצא שלה אפילו עוד יותר נמוכה. "מרוב שלא רצית לסבול כאב", אני אומרת, "קיבלת כאב לעוד שבועיים". ואולי זה עיקרון כזה של אהבות, כמו גברים שמקבלים כוס מים בפרצוף מרוב שהם ניסו להימלט מסצנה. מה שאתה הכי בורח ממנו זה מה שתקבל פי שלושה אחר כך.

יש לי חברה שתקועה כבר תשעה חודשים על לופ החזרה לפדסטל הזה, הבחור שלה כבר מדבר אליה מגעיל ממש, מספר לה על הבחורה הבלונדינית במשרד שהוא דלוק עליה והיא כל כך לא יכולה לקבל את מה שנהיה ממנה בעיניו, שהיא מדליקה אותו בכוח לכמה דקות קצרות רק כדי לא להרגיש את הירידה במעמד שלה. "כל כך התגעגעת למי שהוא היה בהתחלה", אני אומרת, "שהיית מוכנה לשכב איתו. אבל בעצם התגעגעת לעצמך, אלייך היפה והמקסימה כפי שהשתקפת בעיניים שלו. רק שזה לא הגיוני, האישה הזאת לא יכולה להיות קיימת רק תחת מבט של גבר אחד מסוים, הנה היא כאן עכשיו, הנה הרגליים שלה". אני נוגעת בשוקיים הלבנות והעדינות שלה, מושכת קצת בעור, והיא מחייכת אליי.