שבת 23 במרץ 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    רזאיאן עם רעייתו ואמו בדרך הביתה, אחרי השחרור. "נעלו את שתיהן בחדר בשדה התעופה ולקחו להן את הטלפונים"
    המוסף לשבת • 21.02.2019
    543 ימים בכלא האיראני ועוד יום בגיהינום
    ג'ייסון רזאיאן היה כתב ה"וושינגטון פוסט" בטהרן עד שנעצר מתחת לבית ואקדח הוצמד לראשו | אחר כך הגיעו התעללויות בבידוד, חקירות הזויות על אבוקדו ("הם היו בטוחים שזה קוד") והרגע ששר לסוהרים את המנון ארה"ב | בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות" מספר העיתונאי האמריקאי–איראני על שנה וחצי כקלף מיקוח בהסכם הגרעין, על השחרור מורט העצבים שבו כמעט הופרד מאמו ואשתו, ועל הקולגה מהמערכת שנרצח, ג'מאל חשוקג'י: "הוא היה הנשמה התאומה שלי"
    ציפי שמילוביץ | ניו־יורק

    בערך ביום ה־100 שלו בכלא האיראני, הבין ג'ייסון רזאיאן כי הוא כלוא יותר זמן מכל איש תקשורת מערבי אחר שהיה קורבן לתחביב בן 40 השנים של השלטון לקחת בני ערובה — ושאין שום אינדיקציה שזה עומד להיגמר בקרוב. הוא גם ידע שאם כן ייצא יום אחד, לא יפתחו את הדלת וייתנו לו לצעוד החוצה בשקט, אבל גם הוא לא חשב שהיום הקשה ביותר ב־544 ימי המעצר שלו באיראן, יהיה היום שבו ייצא לחופשי. ״כל מה שהם עשו איתי מהיום הראשון עד האחרון היה הצגה״, הוא אומר עכשיו, ״השחרור שלי היה רגע קשה בשבילם והם לא התכוונו לתת לי ליהנות ממנו״.

     

    ב־16 בינואר 2016 נלקח רזאיאן מהכלא היישר לשדה התעופה, שם חיכה מטוס שאמור היה להוציא אותו מאיראן. בוושינגטון ישבו יועציו הביטחוניים של הנשיא ברק אובמה וכססו ציפורניים. רזאיאן עבר גיהינום בעיקר בגלל המו״מ על עסקת הגרעין עם איראן, ובבית הלבן הרגישו אחריות ומידה לא מבוטלת של נקיפות מצפון. הסכם השחרור שהגיעו אליו עם האיראנים קבע כי אל רזאיאן יצטרפו אשתו האיראנית ואמו.

     

    ״זו הייתה פעם ראשונה בשנה וחצי שלבשתי את הבגדים שלי והעיניים לא היו מכוסות״, הוא אומר, ״הם עשו את הצגת הפרופגנדה לטלוויזיה הממשלתית. אמרו לאמא שלי ולאשתי לבוא לשדה התעופה להגיד לי שלום, הן אכן באו, נפרדנו ועזבו. אחרי עשר דקות מגיע השגריר השווייצרי, נותן לי חיבוק ואומר, ׳איפה אמך ואשתך? הן אמורות להיות כאן, הן חלק מהדיל, המטוס לא ימריא בלעדיהן׳. לא ידעתי את זה. אני מסתובב לאחד החוקרים שלי וצורח עליו, והוא צועק בחזרה שאני חייב לעלות על המטוס״.

     

    הצלחת לדבר איתן?

     

    בפגישה עם אובמה. בבית הלבן הרגישו נקיפות מצפון
    בפגישה עם אובמה. בבית הלבן הרגישו נקיפות מצפון

     

    ״התברר שנעלו את שתיהן בחדר אחר בשדה התעופה ולקחו מהן את הטלפונים, האיראנים ממש רצו שלפחות הן יישארו מאחור. כששיחררו אותן הן היו בטוחות שכבר עזבתי, אבל חיכו להן עשרות הודעות היסטריות מאחי, שאמר שהן חייבות ללכת לארוז ולחזור לשדה התעופה. גם אחרי שעלינו כולנו למטוס, עדיין נשארנו על המסלול עוד כמה שעות, בסך הכל עברו 16 שעות מהרגע שבו הגעתי לשדה עד שהמראנו״.

     

    ממש 'ארגו' 2.

     

    "בגלל זה אני אומר שהייתי בכלא 544 יום ולא 543. היום האחרון היה גיהינום, אבל אני כאן, הם לא ניצחו אותי".

     

    "תנועות חשודות במייל"

     

    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     

    זה סיפורו הלא ייאמן של ג'ייסון רזאיאן, עיתונאי בעל אזרחות כפולה, אמריקאית־איראנית, שהחליט לנסוע לגור בטהרן, הפך לכתב מצוין של "הוושינגטון פוסט" ופגש שם את מי שתהיה אשתו. יום שלישי אחד, כמה שעות לפני ששניהם עלו על מטוס לביקור בארה"ב, השתנו חייו של רזאיאן תוך שניות, והוא הפך לא רק לאסיר בכלא איראני מושמץ, אלא גם כלי על לוח שחמט של דיפלומטיה עולמית מורטת עצבים.

     

    רזאיאן, 42, נולד וגדל בקליפורניה, בן לאבא שהיגר מאיראן ואמא אמריקאית. משפחתו שמרה על קשרים עמוקים עם מולדת האב וב־2009, בשיא המשבר הכלכלי בארה"ב, החליט רזאיאן להקשיב לקול הפנימי שלחץ עליו ללכת לגור בבית אבותיו. הוא נסע כעיתונאי עצמאי ומהר מאוד הפך לסמכות בתחום — ספק אם יש עוד אדם שמכיר באותה מידה גם את ארה"ב וגם את איראן. ב־2012 הפך לכתב הרשמי של "הוושינגטון פוסט" בטהרן. מעבר לדיווחים שגרתיים, הוא התמקד בכתבות על תרבות ואוכל ומנהגים, במאמץ מכוון להביא איראן אחרת לקוראים בארה"ב. הוא אפילו הצליח לשכנע את השף אנתוני בורדיין לצלם את תוכנית האוכל הפופולרית שלו בטהרן, והממשל ניהל איתו יחסי אהבה־שנאה. הוא הכיר את ייגי סלהי, עיתונאית מקומית שכתבה לכמה כלי תקשורת, והשניים התחתנו ב־2013. "בנינו לנו חיים", הוא אומר, "היינו מאושרים".

     

    הכל התהפך ב־22 ביולי 2014. ג׳ייסון וייגי החליטו לדחות בכמה שעות את הטיסה שלהם לארה״ב, כדי להשתתף באירוע משפחתי בטהרן. הם ירדו לחניון מתחת לבניין שבו גרו בחלק הטרנדי של העיר, ושם חיכו סוכני ממשל איראנים. אחד מהם כיוון אקדח לראשו של רזאיאן. "הם החזירו אותנו לדירה ועשו חיפוש בכל מקום", הוא מספר, "לא ידעתי מה הם רוצים בכלל, הדבר היחיד שחששתי ממנו הייתה העובדה שבמרתף היו בקבוקי אלכוהול, אבל אשתי מהירת המחשבה הספיקה לזרוק את המפתח לשירותים. הם הפכו את המקום וגררו אותנו לכלא. עדיין לא ידעתי מה מייחסים לנו״.

     

    לא הייתה לכם שום אינדיקציה שמשהו כזה עומד לקרות?

     

    חשוקג'י. "המקרים שלנו דומים, אבל אני בחיים"
    חשוקג'י. "המקרים שלנו דומים, אבל אני בחיים"

     

    "בשבועות שלפני היו כל מיני תנועות חשודות במייל שלנו, אבל לא לקחתי את זה ברצינות. אשתי ואני עבדנו באישור והיינו ביחסים טובים עם הרשויות, או יותר נכון לומר יחסים ניטרליים. לפעמים הם היו לוקחים את האישור שלנו לכמה שבועות בלי סיבה או הסבר, רק כדי לערער אותנו קצת, אבל לא התרגשנו, כי זה מה שהם תמיד עושים".

     

    איך הם ידעו שאתם עומדים לעזוב?

     

    "הם קראו את המיילים, בטח צותתו לטלפונים, הם כמובן שולטים בכל רשימות הטיסות. אני עדיין חושב שאם היינו נוסעים לשדה התעופה באותו אחר צהריים ולא דוחים, עוד היינו מצליחים לצאת".

     

    רזאיאן ואשתו הושמו בתאי בידוד נפרדים בכלא "אווין" המושמץ, אליו נשלחים אסירים פוליטיים ואינטלקטואלים מרדניים, והואשמו מיד בריגול. האיומים לחתוך לו איברים התחילו מהרגע הראשון. הוא היה בבידוד שישה שבועות ואז הועבר לתא רגיל. אשתו הייתה בבידוד 72 יום, ואחריהם שוחררה מהכלא. כשנפגשו לראשונה, לזמן קצר, 35 ימים אחרי המעצר המשותף, הוא כבר איבד עשרה ק"ג ממשקלו והיא ביקשה שיוריד את החולצה כדי שתוכל לראות שלא הרביצו לו.

     

    הדבר הראשון שרזאיאן ניסה לעשות זה להבין מי בכלל עצר אותו. כמי שמכיר היטב את כל פלגי השלטון באיראן, הוא ידע שהתשובה לא כזו פשוטה. "משמר הרפובליקה מורכב מהרבה קבוצות ויש שם הרבה מאבקים פנימיים", הוא אומר, "זה קצת כמו היחסים בין ה־CIA ל־FBI, אין אהבה גדולה. הפלג שעצר אותי אחראי על המודיעין, ומנהל אותו אדם בשם חוסיין טאאב. זה מישהו שרצה להיות שר המודיעין ולא נתנו לו, אז היחידה הזו פחות או יותר נוצרה בשבילו כפיצוי. שר המודיעין עצמו אמר כמה פעמים שהוא לא חושב שאני מרגל, וביקש שבכלל לא ישאלו אותו עליי".

     

    מתי הבנת שכל זה קשור לעסקת הגרעין?

     

    "מההתחלה הם דיברו על זה שיש לי ערך. בחקירה הראשונה החוקר אמר לי, 'אתה ראש תחנת ה־CIA בטהרן'. אמרתי שאני לא יודע על מה הוא מדבר, אני עיתונאי. הוא אמר, 'אם אתה רק עיתונאי, אין לך ערך בשבילי'. הם אמרו לי שוב ושוב, 'אתה חייב להודות כדי שהערך שלך יעלה, כי אנחנו צריכים לקבל משהו תמורתך'".

     

    הם אמרו שישחררו אותך אם רק תודה באשמה. חשבת להודות?

     

    "לא. אלה שהחזיקו אותי רוצים לסגור את איראן לגמרי והם רואים באנשים כמוני, עם אזרחות כפולה, את האיום הכי גדול. בדיוק כמו באמריקה, גם באיראן לא כולם הסכימו למו"מ הגרעין, ועשו הכל לפוצץ אותו. עבור אלה שניהלו את המו"מ, הפלג של שר החוץ מוחמד זריף, המעצר שלי היה כאב ראש, אבל כיוון שכבר הייתי עצור אז הם ניסו להשיג משהו בתמורה לשחרורי. זריף אמר לג'ון קרי שיש הוכחות כל כך חסויות לאשמה שלי, שאפילו הוא עצמו לא ראה אותן״.

     

    נו באמת.

     

    "זו התנהלות של חנות שטיחים פרסית".

     

     

    "איימו לחתוך איברים"

     

     

    בהיעדר הודאה מצד רזאיאן או כל הוכחה אחרת, נאחזו האיראנים בגלעיני אבוקדו. מילולית. כמה שנים קודם גילה רזאיאן כי אי־אפשר להשיג אבוקדו באיראן, אז הוא פתח, חצי בצחוק, קמפיין גיוס המונים שנועד לאסוף כסף להקמת חוות אבוקדו. אחרי שנעצר שאלו אותו החוקרים על "האבוקדו" והתעקשו כי זה שם קוד. במשך חודשים לחצו אותו, וכשלא הגיעו לשום מקום אמרו לו, "ויתרנו לך בעניין האבוקדו, אתה חייב לתת לנו משהו אחר".

     

    פגעו בך פיזית?

     

    "לא, אבל הייתי בבידוד בחדר עם אור שמעולם לא כבה, והם איימו שוב ושוב לחתוך לי איברים".

     

    איך לא משתגעים?

     

    "הגוף כלוא, אז המוח עובד פי שניים. ניסיתי להתרכז בלחשוב על דברים נעימים, אחרת אתה הולך למקומות מאוד לא טובים. יכולתי לשמוע אנשים בתאים מסביב שבאמת הלכו למקומות הרעים האלה, צרחו ובכו ודפקו על הקירות. חשבתי לעצמי, 'אם תתחיל לעשות דברים כאלה, הפסדת'".

     

    לא היו רגעים שצרחת ובכית ודפקת על הקירות?

     

    "בכיתי הרבה, מצער ועצב, אבל לא מייאוש. אף פעם לא התחננתי בפניהם שיפתחו את הדלת וייתנו לי לצאת, כי ידעתי שזה לא יקרה ולא הייתה לי כוונה לתת להם את התענוג לראות אותי מתפרק".

     

    פחדת שלא תצא מזה בחיים?

     

    "בהתחלה, כשאמרו שיורידו לי את הראש, אז כן, פחדתי. אבל עם הזמן הבנתי שאלה איומים ריקים. החשש האמיתי היה שיעבור כל כך הרבה זמן עד שהעולם פשוט ישכח ממני. יש בחור קנדי־איראני שנמצא שם בכלא כבר עשר שנים, בלי שום סיבה, ואני לא רואה איך הוא משתחרר. יש הבדל בין להיות בן ערובה של ממשלה לארגון טרור. הסבירות שהממשלה תהרוג אותך אמנם מאוד נמוכה, אבל הסבירות שהם ישחררו אותך כי יודו בטעות או סתם כי התנהגת יפה, היא אפסית".

     

    הסוהרים של רזאיאן ניהלו מולו לוחמה פסיכולוגית אכזרית וסיפרו לו שלאף אחד לא אכפת ממנו, אבל בעולם האמיתי עבד אחיו, עלי, יום ולילה כדי לשמור את השם שלו בתקשורת, ולחץ על הבית הלבן. "כשהחוקר הראשי אמר לי שיש מו״מ לשחרור, לא האמנתי לו", אומר רזאיאן, "הוא הרי שיקר לי כל כך הרבה. אני תוהה למה הוא סיפר לי, או שהוא ריחם עליי או שניסה להתעלל בי".

     

    אחרי שיצא מהבידוד, הבין רזאיאן שהעולם אכן יודע עליו. "נתנו לי לראות טלוויזיה איראנית ממשלתית, שאגב מלאה בסרטים הוליוודיים, בחדשות דיברו עליי לפעמים ואמרו דברים איומים. כמי שדיווח מאיראן הרבה זמן, ידעתי שאם הם מדברים על מישהו בחדשות, זה בדרך כלל סוג של תגובה למה שנאמר בעולם. אז אם העולם מדבר על המעצר הלא חוקי שלי, הטלוויזיה האיראנית תגיד, 'הוא אשם וצריך להוציא אותו להורג'. עם הזמן הבנתי שככל שדיברו עליי יותר בטלוויזיה, כך מצבי היה יותר טוב, כי זה סימן שהלחץ מבחוץ גדל".

     

    את הזמן בכלא העביר רזאיאן בצפייה בסרטי אמנויות לחימה, ובהתעמלות. לפעמים היה צועד שש שעות ביום. גם ההומור עזר לו. פעם אחת ביקשו ממנו השומרים לשיר להם שיר. הוא שר, והיה נראה שהם נהנים מאוד. כשסיים, שאלו אותו איזה שיר זה, והוא ענה: "ההמנון של ארה"ב".

     

    שנה וחצי חיכה רזאיאן לשחרור, במהלכן גם הוגש נגדו כתב אישום רשמי באשמת ריגול והפצת תעמולה. המשפט המגוחך היה סגור לציבור, וכשההחלטה לגבי עונשו לא פורסמה, הבין רזאיאן כי משהו קורה מאחורי הקלעים. האמריקאים המשיכו ללחוץ, אבל הצליחו לחלץ אותו יחד עם עוד שלושה אסירים רק חצי שנה אחרי השלמת עסקת הגרעין, שבה רזאיאן תומך גם היום.

     

    כעסת על ממשל אובמה והזמן הארוך שלקח להוציא אותך?

     

    "בתקופה ההיא כן. היום אני מבין איך הדברים האלה עבדו ואיזה סוג של החלטות צריך נשיא לקבל בסיטואציה כזו. אחרי שחזרתי דיברתי עם אנשים בממשל, פגשתי את אובמה עצמו פעמיים, היו רגעים מרגשים. שאלתי שני אנשים מאוד קרובים אליי, שלא קשורים לממשלת ארה"ב, איזה ציון הם נותנים לממשל אובמה, והתשובה שלהם הייתה: 'הם עשו מה שהם חשבו שיכלו, הם כנראה יכלו לעשות יותר, ויותר מהר, אבל הם החזירו אותך הביתה בשלום, אז אנחנו נותנים להם ציון עובר".

     

    ההבנה שבסופו של דבר היה לו מזל גדול, היכתה בו בעוצמה עם הרצח הברוטלי של ג׳מאל חשוקג'י, שמילא בדיוק את התפקיד של רזאיאן ב'וושינגטון פוסט', רק בערב־הסעודית. "פגשתי את ג'מאל כמה פעמים", הוא אומר, "וזה תמיד היה מעניין כי שנינו עשינו את אותה עבודה עבור אותו עיתון אמריקאי, אבל ממדינות שהן עצמן יריבות קשות. היינו שני חבר'ה שאוהבים את המדינות מהן באו והושתקו על ידי הממשלות. הוא האמין בעתיד של סעודיה ואני של איראן, ולא הסכמנו על המון דברים, אבל גם ראינו אחד בשני נשמה תאומה. הימים אחרי שהוא נעלם היו מאוד קשים. ראיתי את המאמץ העילאי של 'הוושינגטון פוסט' למצוא אותו, ובפעם הראשונה הבנתי באמת מה הם עשו גם בשבילי. המקרים שלנו דומים, אבל אני כאן, בחיים, וג׳מאל לא. לא קל לי עם זה".

     

    "המועמד ששונא מוסלמים"

     

    את 544 הימים שלו בכלא האיראני מתאר רזאיאן בספר 'אסיר' (Prisoner), שיצא עכשיו בארה״ב. ספר מרתק, כתוב יפהפה, שהוא כמובן בסיס לתסריט לסרט הוליוודי שבוודאי יקרה, אבל גם מכתב אהבה מיוסר למדינת שורשיו, למקצוע העיתונות, ולאשתו, אותה איבד למשך שנה וחצי.

     

    את הספר מסיים רזאיאן בתיעוד שיחה עם אחד החוקרים שלו, שאמר לו ממש לפני ששוחרר כי דונלד טראמפ ינצח בבחירות, כיוון ש"הוא המועמד ששונא מוסלמים". רזאיאן הגיב בצחוק מבטל, חזר לאמריקה ואכן ראה את טראמפ מנצח. "בכלא ראיתי את הקמפיין בעיניים של צופה טלוויזיה איראני, ונשבר לי הלב", הוא אומר. "כמה ימים לפני ששוחררתי, היה את המקרה של אישה מוסלמית שהגיעה לאספת בחירות של טראמפ עטופה בחיג'אב, ולבושה חולצה עליה כתוב: 'סלאם, אני באה בשלום'. כולם שרקו לה בוז וטראמפ צעק להעיף אותה החוצה. חייתי את רוב חיי באמריקה ועברתי איסלאמופוביה, אבל לא ברמה כזו. מאוד הפחיד אותי ופגע בי לראות שיכול לבוא אדם אחד, שאני אפילו לא רוצה לקרוא לו מנהיג, ולהוציא כזו שנאה מכל כך הרבה אנשים באמריקה".

     

    שלוש שנים אחרי ששב מהגיהינום, ג׳ייסון רזאיאן עדיין כותב ל'וושינגטון פוסט' ומשמש פרשן ב־CNN. לקח לו זמן לחזור לעצמו ולהצליח להירדם בלי כדורים, אבל היום הוא שוב אותו אדם חביב וחייכני, ועדיין חולם על אמא איראן, שאסרה עליו לחזור אליה לעולם. עכשיו הוא תובע ממנה פיצויים של מיליונים.

     

    "אני תובע את הממשלה כי הממשלה התעללה בי", הוא אומר, "אני רוצה גרסה רשמית, אמיתית, של מה שקרה לי. אבל אני לא מתחרט שעברתי לגור שם. את איראן כמדינה, כחברה, את האנשים, אני עדיין אוהב ועדיין מקווה שיום אחד אוכל לחזור לבקר, אבל זה כנראה לא יהיה בקרוב".

     

    ׳אסיר׳ (Prisoner) מאת ג׳ייסון רזאיאן יצא בארה״ב בהוצאת Anthony Bourdain/Ecco, ובהדפסת Harper Collins Publishers.

     

     

     


    פרסום ראשון: 21.02.19 , 16:59