שידוך בלי אהבה

המפלגה הדמוקרטית הישראלית לא קמה בסביון, אלא במינכן וגני התערוכה. שני נאומים גרועים, אחד באנגלית במינכן ואחד בעברית בתל־אביב, הביאו לפריצת הדרך ולחתימה. גנץ לא תיכנן שום חבירה ללפיד ולא היה מוכן לשמוע על רוטציה. התנהלות מפלגתו לאורך המו"מ המדומה הותירה רושם שלילי על אנשי יש עתיד.

אבל אז הגיע מה שבעגה המקצועית נהוג לקרוא לו: שבוע מחורבן. הוא נאם בחדר צדדי בוועידת מינכן באנגלית מעט צולעת מסרים שהועתקו בשלמותם מנאומי נתניהו. כשנחת בארץ הותקף על האנגלית הצולעת. בניסיון להתגונן נשא נאום מתריס, מטריל, כלפי ראש הממשלה. התגובות היו חמוצות. הפנייה ללפיד לחבור, כמעט טקסית במקור, הפכה לתוכנית עבודה.

היו כבר נאומי מופת שהביאו מהפך. אם ב־9 באפריל יתחלף השלטון, זו תהיה הפעם הראשונה שאדם כבש את לשכת ראש הממשלה בגלל ביצועים אורטוריים בינוניים.

זה היה, כדרכן של בריתות פוליטיות, שידוך ללא אהבה. בני גנץ ראה את קו המגמה המדאיג: האפקט של נאומו הראשון התפוגג והוא עשה שטויות כמו צירופו של אבי ניסנקורן במקום גבוה. הוא היה בדרך למטה. יאיר לפיד היה בצרה גדולה יותר: מחלומות ראשות הממשלה נותרו עשרה, אולי 11 מנדטים. החיבור ביניהם מעניק לאחד את הקלוריות ולאחד את הטעם: גנץ מקבל בחזרה את המרוץ ראש בראש מול נתניהו; לפיד מקבל לראשונה אחרי שבע שנים את התואר "מועמד לראשות הממשלה", גם אם אין כמעט סיכוי שזה יקרה: הרי כדי להקים ממשלה אין די בלחיצת יד מרובעת בלילה, אלא בהסכמתן של שאר השותפות בשנת 2021.

אבל זו הטקטיקה. במהות, ישראל קיבלה סוף־סוף את מה שהייתה זקוקה לו שנים: שתי מפלגות גדולות, דמוקרטית ורפובליקנית. שני תהליכים של שנים הבשילו בתוך שעות: השליטה הבלתי מעורערת של נתניהו בכל אגפי הימין אספה אליו את רוב קולות הגוש ואיפשרה לו להנדס מחדש את הימין לפי צרכיו; ואילו קריסת השמאל ועליית המרכז איפשרו הקמת גוש ללא העבודה ומרצ. התיעוב לנתניהו הדביק את כל המרכיבים יחד.

שלושה אנשים מרוצים הלכו לישון אתמול עם שחר: מרוצה בנימין נתניהו, שזקוק בכל בחירות לשמאל גדול כדי לאגם את קולות הימין. מרוצה בני גנץ ומרוצה גם יאיר לפיד. לפחות אחד מהם יקום בבעתה ב־10 באפריל ויגלה שמיהר מדי לשמוח.

גנץ ולפיד יהיו חייבים לנצח, או שיחדלו. שלושה כוכבים היו בבחירות הקודמות: יצחק הרצוג, שפרש לסוכנות, משה כחלון, שנלחם על חייו ובחלק מהסקרים לא עובר, וציפי לבני שפרשה השבוע מהפוליטיקה, נטולת מצביעים. בחירות 2023 לא יהיו רחמניות יותר למפסידים של 2019.

משלחת של השדולה הפרו־ישראלית הקנדית הזדמנה שלשום לבית הנשיא. "כאן בדיוק עומדים ומצטלמים עם הממשלה החדשה אחרי בחירות", אמר ריבלין כשהמצלמות תיקתקו תמונה למזכרת. ומי יישב לידך כראש הממשלה בעוד כמה חודשים, שאל קנדי סקרן. ריבלין חשב וחשב וענה: "אין שום דבר חדש שצפוי בפוליטיקה הישראלית". מעניין מה הוא סבור עכשיו.

הלווין של נתניהו

מיזם המיזוגים והרכישות של נתניהו עבד לא רק בגזרת מפד"ל־חרד"ל־מרזל. שלשום ישב ראש הממשלה שעות בניסיון להביא לבלוק טכני גם בין ליברמן וכחלון, שניים שהסקרים מנבאים להם ריקוד סוער עם אחוז החסימה. לפתע נכנס לחדר עוזר ובישר לנתניהו שישראל ביתנו הגישה הרגע את רשימתה לוועדת הבחירות המרכזית. טוב, זה מת, הפטיר נתניהו והתפנה ליעד הבא: איחוד חרדי כולל. אנשי יהדות התורה, בניסיון לבלום את מבול השיחות ממספר חסום מלשכת רה"מ, אצו בבהלה להגיש גם הם את רשימתם.

האירוע החשוב של מערכת הבחירות עד לשבוע המופרע האחרון היה הקמת הימין החדש של בנט ושקד. עבור נתניהו זה היה סיכון אדיר לצד סיכוי. הסיכון הוא שהבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית לא יעברו את אחוז החסימה, במיוחד במקרה של מרוץ ראש בראש בצמרת. הסיכוי היה מיצוי מלא של קולות הימין, כולל ארבעת המנדטים שהשליכו אלי ישי והכהניסטים לפח לפני ארבע שנים. הסיכון נאמד בחמישה מנדטים, מספר שבשבילו שווה לחזל"ש גם את ולדימיר פוטין.

זה היה אירוע מורט עצבים ושערות: "אבא שלי צדק, הימנים משוגעים", אמר נתניהו השבוע בשיחות סגורות כששלושת הרדיקלים החופשיים המשיכו להתקוטט. באחד העימותים בבית היהודי על שאלת שריון הכהניסטים הפך אחד הבכירים שולחן על יריבו.

השריון של מפד"לניק – הרב אלי בן־דהן – במקום 28, אירוע חסר תקדים, נועד לשמש נדוניה לחתונה הזו. אל חשש, אין מתנות חינם: הליכוד חתם הסכם עודפים עם הבית היהודי. המנדט שניתן היום יוחזר עם קולות החיילים בעוד חודש וחצי.

לליכוד קמה שלשום מפלגת לוויין נאמנה ואסירת תודה, שתשלים את כיתורו של בנט מכל הכיוונים. עוד לפני הבחירות לנתניהו יש כבר למעלה מ־50 ממליצים, שכן החרדים לעולם לא ילכו עם לפיד, ולליברמן והימין החדש אין ברירה.

לאורך כל הבחירות הקודמות הבטיח נתניהו שהטלפון הראשון אחרי סגירת הקלפיות יהיה לבית היהודי. הנה חידוש: הטלפון הגיע הפעם עוד לפני שנסגר פנקס הבוחרים.

עם כל הסער שבדבר

חוסן לישראל אירגנה קונפטי ובמה עם 30 כיסאות בר, מפלגת העבודה דפקה אירוע מושקע עם נבחרי הפריימריז, יש עתיד השיקה את הרשימה עם להקה וקייטרינג מושקע. ורק מפלגה אחת חסכה את הכסף. לאן נעלמו אירועי פתיחת הקמפיין של הליכוד? מדוע, בניגוד לכל פעם בעבר, בנייני האומה או גני התערוכה לא נשכרו כדי שראש הממשלה, יושב ראש המפלגה, יעלה אחד־אחד את הנבחרים אל הבמה כשהוא מונה את שבחיהם?

לפני שבועיים, בתום הפריימריז, הודיעה דוברות הליכוד שהאירוע יתקיים שבוע לאחר מכן. אחר כך הוא נדחה בנימוק של ערעורים על התוצאות. בשבוע שעבר נדחה שוב, לכאורה בגלל נסיעת נתניהו לוורשה. אבל הרשימות הוגשו ואירוע – אין.

הסיבה, ככל הידוע, היא מספר 5. נתניהו איננו מעוניין, שלא לומר סולד, שלא לומר מתעב, את הרעיון שיצטרך להצטלם משבח את גדעון סער. את ההמשך כבר אפשר לשער: מי שלא מוכן לחלוק במה עם סער, בוודאי שלא ייתן לו להצטלם לידו בתמונה המסורתית של הממשלה החדשה בבית הנשיא.

אבירי המוסר הכפול

הפוסט האחרון של ציפי לבני כחברת כנסת, טיוטת צוואתה הפוליטית, הוקדש לזעקה מוסרית נגד פעולותיו הנמרצות של ראש הממשלה להקמת בלוק טכני בימין שיכניס לכנסת נציג של עוצמה יהודית. "כהנא כבר לא חי", כתבה, "אבל בגלל נתניהו, יורשיו עלולים להיכנס לכנסת". יו"ר מרצ תמר זנדברג הזהירה גם היא ש"נתניהו עובד בכל כוחו להכניס את רשימת הכהניסטים לכנסת", והתרפקה על הימים שבהם הליכוד החרים את כהנא. אולי כדאי להציע פעם חוק שיאסור על אדם להתגעגע למפלגה שלא הצביע לה מעולם.

הבעיה עם הרף הערכי הזה היא כמובן השימוש הסלקטיבי שנעשה בו. בכל צומת שבו נדרש השמאל לבחור בין טוהר המחנה לבין ניצחון פוליטי הוא בחר באפשרות השנייה. גאולה פוליטית מגיעה לפעמים מהביבים, ומנהיגי השמאל הכניסו את היד שוב ושוב עמוק לביוב.

לפני עשרים שנה בדיוק התמודד אהוד ברק בבחירות ישירות מול ראש הממשלה, אחד בנימין נתניהו. כדי להשיג את קולות הערבים החיוניים לניצחון השתתף ברק בכינוס לצד השייח' המסית ראאד סלאח, שכבר אז שלל את זכותה של ישראל להתקיים. בבחירות התמודד גם יו"ר בל"ד עזמי בשארה, שעוד בניינטיז אהב להשתתף בוועידות עם בכירי חיזבאללה. ברק עשה הכל כדי להביא לפרישתו. "היה מו"מ שיוסי ביילין ניהל מטעם העבודה", שיחזר השבוע הח"כ הפורש ג'מאל זחאלקה שהיה אז עוזרו של בשארה. "עזמי פרש אחרי שקיבלנו הבטחות, בין היתר, בנוגע להקלות בתנאי הכליאה של אסירים ביטחוניים".

שנתיים אחר כך גילה השב"כ שבשארה האיץ בצעירים ערבים "להקים צבא פלסטיני, שישחרר את העם הפלסטיני, ובכלל זה את ערביי ישראל מהכיבוש היהודי", ואחר כך שיכנע בכירי חמאס בחברון לחדש את הפיגועים. היועמ"ש רובינשטיין הזדעזע. הוא הפציר בחברי ועדת הבחירות לפסול את בל"ד שאנשיה "רוצים להקים מדינה על חורבותיה של ישראל".

אבל נציגי העבודה ומרצ הצביעו בעד בשארה, לכאורה בשם חופש הביטוי ובעצם כדי שהמחנה לא יצטמק בקלפי. כשהעליון איפשר לבשארה לרוץ, ח"כ יולי תמיר (העבודה) הייתה מאושרת: "זו החלטה עקרונית השומרת על זכות היסוד להיבחר", חגגה. רק שזכות היסוד הזו עניינה אותה פחות כשבאותו יום ממש נציגי השמאל הצביעו פה אחד בעד פסילתו של ברוך מרזל. כשהוא הוכשר בבג"ץ, הזהיר ח"כ אופיר פינס: "המדינה עלולה לשלם ביוקר שכן מדובר באדם מסוכן, ממשיך דרכו של כהנא".

לימים דווקא האיש שפינס וחבריו הצביעו בעדו התגלה כמסוכן יותר. בשארה השתמש בחסינות הפרלמנטרית שהוענקה לו כדי לרגל נגד ישראל ולסייע לחיזבאללה לטווח רקטות ביתר דיוק, וכשהתגלתה בגידתו - נמלט מהארץ לתמיד.

על בל"ד, ארגון תומך טרור עם מימון מפלגות, לא הוחלה הנורמה שנדרשת כעת מול כהנא. כשבליל ההצבעה על ההתנתקות, ב־2004, נתניהו וחבריו איימו לרגע להצביע נגד, שיכנע שמעון פרס את בשארה וחבריו מאחורי המליאה להימנע ולהבטיח את פינוי גוש קטיף. "זה תלוי בקולות שלכם", אמר – והם נעתרו. למחרת לא נכתבו מאמרים על הברית הבלתי־מוסרית שאיפשרה את העקירה.

ב־2015, כשניחוח מהפך נישא באוויר, הרצוג ולבני, ההיא מתחילת הקטע, בנו על גוש חוסם עם הרשימה המשותפת, לרבות השייטת חנין זועבי ומבריח הטלפונים למחבלים באסל גטאס. "הח"כים הערבים לגיטימיים לממשלה אבל הם לא רוצים להצטרף", הסביר המועמד. אחר כך עבד שעות נוספות בניסיון כושל לסדר הסכם עודפים בין מרצ והרשימה המשותפת, כך שקולות מרצ יסייעו להכניס עוד ח"כ אנטי־ישראלי. כמו נתניהו ובן־גביר, גם הרצוג הסביר זאת כהכרח בל יגונה כדי למנוע בזבוז קולות בגוש. בעצם, הוא לא היה צריך להסביר, כי איש במחנהו לא דרש ממנו הסברים.

מי שירטט את הציר המדומיין שבו דוקטור בשארה לגיטימי ודוקטור בן־ארי לא? שבו מותר לבנות על קולותיה של סיעה פרו־טרוריסטית אבל לא על זו של יורשיו הצעקניים של גזען שנרצח כבר לפני 30 שנה? אלה שהתגעגעו השבוע לימים שבהם הליכוד נהג לצאת מהמליאה בזמן שכהנא נאם, שמעו בעשור האחרון מאות נאומים של חנין זועבי. ככל הידוע, הם מעולם לא נטשו במחאה.